וירא תשע"ט, גיליון 1074

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם־הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.

(בראשית כב, כ)

 

איור: הרי לנגבהיים

 

אחרי הדברים האלה ויגד… – בְּשׁוּבוֹ מֵהַר הַמּוֹרִיָה הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר: אִלּוּ הָיָה בְנִי שָׁחוּט כְּבָר, הָיָה הוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים, הָיָה לִי לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, בִּשְּׂרוֹ הַקָּבָּ"ה שֶׁנּוֹלְדָה רִבְקָה בַת זוּגוֹ, וְזֶהוּ הדברים האלה, הִרְהוּרֵי דְּבָרִים שֶׁהָיוּ עַל יְדֵי עֲקֵדָה.

(רש"י שם, שם)

…במדרשים ובפירושים השונים יש ניסיון להתחקות אחר הרהוריו של אברהם אחרי העקדה. רש"י (בעקבות המדרש) רואה בידיעה שקיבל אברהם על לידת בנים לאחיו ועל לידת רבקה מעין תיקון לרגשות החרטה על שלא שהשיא את יצחק לפני העקידה, מכיוון שאם יצחק היה נהרג, לא היתה המשכיות לאברהם.

דומני שאין ספק שה"דברים האלה", דהיינו החוויה הטראומטית של העקידה עבור יצחק וגם עבור אברהם, המשיכו לעורר הרהורים רבים אצל העוקד ואצל הנעקד, וניתן אולי גם לקרוא את הבשורה על לידות אצל נחור, אחי אברהם, כמעין "שירה לחיים", לעומת סכנת המוות שריחפה על יצחק.

(מהרהורי העורך)


 

גבורתו התמימה של יצחק

בשמת חזן

הפרשה מתחילה בבשורה על הולדת יצחק ׳כעת חיה׳ ומסתיימת בפרשת העקידה. בתווך מופיעים עוד סיפורים דרמטיים.

האל בפרשה הזו הוא אל מעורב, פוקח עיניים, מנהל דיונים, קשוב לזעקה ולבכי. מטפל באופן אישי בעוולות של בני סדום הרשעים, משחית את העיר המושחתת, עיר שבה התקלקלו כל אמות המוסר. אבל ה׳ בפרשתנו שומע לא רק כשמדובר בהמון. גם קולו של הילד האחד מגיע לאוזניו:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר? אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

לפעמים הקול שנשמע הוא קול הבכי ולפעמים זה קול הצחוק. ההאזנה הרגישה יכולה לאפשר לנו להשיב איזונים, לראות דברים אחרת, לזכור ולחמול כמו גם במקרה של יצחק, לאחר שהצטווה אביו לעקוד אותו ורגע לפני שמאוחר מדי, פוקח ה׳ את עיניו של אברהם לראות את האייל. שני הסיפורים הללו מהווים נדבך מרכזי בבואנו לבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא ביום הדין, בראש השנה.

מידת הדין נקשרת ביצחק. הפרשה מתמקדת באופן מובהק בדמותו של יצחק – מתחילה בלידתו המיוחלת והפלאית: "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד", שמו נגזר מאותו צחוק שצחקה אימו כששמעה את הבשורה, ולאחר מכן כשנולד ״צחוק, עשה לי אלוהים: כל השומע, יצחק לי ותאמר, מי מילל לאברהם, היניקה בנים, שרה: כי ילדתי בן, לזקוניו״

אולם הצחוק הזה מקבל תפנית אחרת כששרה טוענת שישמעאל מצחֵק עם בנה, ומהנקודה הזו יעברו שני בניו של אברהם נסיונות הקרובים למיתה לפני שיוכלו להמשיך בחייהם.

יצחק מחובר על פי הספרות הקבלית למידת הדין. כשמביטים על דמותו, לא ברורה ההצמדה הזו של דין דווקא ליצחק. לא ברור למה הגבר שמנהל את הזוגיות הכי מונוגמית מבין האבות, שמתנחם על מות אמו רק כשמגיעה רבקה אל עולמו, שמנהל דיאלוג של תפילה כשאשתו לא נפקדת ונענה, שבסופו של דבר ימצא דרך לברך את שני בניו, למה דווקא האיש הזה שמצטייר כאדם קשוב ורך, ״זוכה״ להיות המייצג של מידת הדין.

לפני כשנתיים זכיתי לביים הצגה בשם ״ספר תולדות אדם״ עם אנסמבל התיאוטרון. ההצגה עוסקת ביחסי האדם עם האל בספר בראשית ומביאה בשפת המקור את הסיפורים הללו לבמה. כשבאנו לעסוק בדמותו של יצחק ולבנות את הפעולות הבימתיות שלו ואת התגובות שלו למתרחש, הבנתי שיצחק נושא את מידת הדין, כי הוא מקבל עליו את הדין. בשני רגעים מכריעים בחייו הוא שואל שאלות עליהן הוא מקבל תשובות חלקיות ולא מספקות – מול אביו בעקידה ומול בנו שבא לקבל את ברכת אחיו במרמה. בשני המקרים אני חושבת שהוא מבין את הסיטואציה לאשורה. בשני המקרים הוא עושה חשבון פנימי ומחליט לא להתנגד. בשני המקרים הוא מקבל על עצמו את הדין.

מידת הדין מכונה גם ״גבורה״. במסכת אבות פרק ד נשאלת השאלה ״איזה הוא גיבור?״ והתשובה הבלתי צפויה היא -הגיבור הוא הכובש את יצרו, ומצוטט הפסוק ממשלי "טוב ארך אפיים, מגיבור״. יצחק נקשר פעמים רבות גם לתמימות. בתחילת הפרק בו מתבשר אברהם על לידתו הצפויה של יצחק, אומר הקב״ה לאברהם ״התהלך לפני היה תמים״. יצחק מקיים את הציווי הזה. אולם תמימותו אינה תמימות שמעידה על חוסר תחכום, אלא תמימות שמעידה על בחירה בשלמות, על תום. הוא בוחר לא לבייש את מי שעומד מולו. הוא בוחר לקבל את הבחירה של אביו ולא להיאבק בו. הוא בוחר לראות את המורכבות של המצב ולהשתתף בו, לא כאדם פאסיבי, אלא כאדם אוטונומי. כגיבור שכובש את יצרו.

בשמת חזן היא במאית, סופרת, מנחת בתי מדרש ואמא. "ספר תולדות אדם" בבימויה מציג בתיאטרון החאן בימים אלה.


"שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום"

אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום, אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנאמר: (איוב כח) 'ארץ ממנה יצא לחם… מקום ספיר אבניה… נתיב לא ידעו עיט… אנשי סדום אמרו: הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבאו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם הקב"ה: כהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם מהו אומר (שם) פרץ נחל וגו' (שם יב) ישליו אהלים לשודדים… וכן הוא אומר (יחזקאל טז) 'חי אני נאם ה' אלקים, אם עשתה סדום אחותך… הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם וגו'".

(תוספתא סוטה פרק ג משנה ג)


עקידת יצחק: ההיבט האנושי

'וישם אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה, פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה…' עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו? שבועת 'כה יהיה זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק כב סימן קא)


"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" – ניסיון העקידה כתהליך של הבנת רצון ה'

'אל תשלח' – לשחוט. אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם.

אמר לו: 'אל תעש לו מאומה' אל תעש בו מום.

'כי עתה ידעתי' – אמר רבי אבא: א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך' עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'?!

אמר לו הקב"ה: לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך 'שחטהו' אלא 'העלהו' אסקתיה אחתיה.

(רש"י בראשית כב , יב)


הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה'

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך,היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל הנחמד האהוב, כאין נגדו.

(מתוך "אגרות ראיה" לרב קוק, כרך ב, עמ' מג)


האם "יעלה על הדעת" שה' ידרוש הקרבת אדם?

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם. וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

(ירמיהו יט, ד-ה)


וכתיב (ירמיהו י"ט): 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי': 'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלֹך תחתיו ויעלהו עלה', 'ולא דברתי' – זה יפתח. 'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן אברהם.

(בבלי תענית ד ע"א) 


'ולא עלתה על לבי' – זה מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד מלך ישראל 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה' (מלכים ב ג). מי גרם למישע שיקריב את בנו? על שלא היה בן תורה, שאילו קרא בתורה לא אבד את בנו, שכתוב בתורה 'איש כי יפליא נדר', והיה ערכך הזכר, ואם נקבה היא וגו' הוי ולוקח נפשות חכם.

(תנחומא בחוקותי סימן ה)


 ישמעאל, בן האמה, נשאר בנו של אברהם

"וירע הדבר… על אודות בנו": כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים, ובדרך טובה היה הולך, כי היה גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר (בראשית ט"ז, ו'), והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבר.

(הרד"ק בראשית כ"א, י"א)


יש מחיר לגירוש

"גרש את האמה הזאת ואת בנה" – ג' במקרא: 'גרש את האמה' (כאן), 'גרֵש לֵץ' (משלי כב, י) 'כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה' (שמות יא, א) – גרש את האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגירשה שרה להגר מביתה, נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם.

(בעל הטורים בראשית כא, י)


אין ענישה "מונעת"

"באשר הוא שם": לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?", והוא משיבם: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?" אמרו לו: "צדיק". אמר להם: "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזה באשר הוא שם".

(רש"י על בראשית,כא,יז)


דרכו של אברהם, שהיא דרך ה' היא "שביל הזהב"

וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו" וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'.

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות דעות א , ז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.