וירא תשע"ח, גיליון 1027

וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר

וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

(בראשית יט, כח)

 

איור: הרי לנגבהיים

 

וישקף – לדעת אם נמצא שם עשרה וניצולו אם לאו.

(רשב"ם שם, שם)

וישקף. השקפת איבה על רב רשעם.

(ספורנו שם, שם)

וישקיפו על פני סדום. כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו) שגדול כח מתנות עניים שהופך מידת רוגז לרחמים. והנראה שדיוק חז"ל הוא מזה אשר השכים בבוקר ואם בכדי שישקיף על פני סדום מה לו להקדים בהשכמה כל כך, ואם הוא קם בהשכמה והלך לראות, על מה מודיענו זאת הכתוב שהשכים בבוקר מה נפקא מינה בזה? וסתם היה לו לכתוב 'ויבוא אברהם אל המקום אשר עמד שם וישקף וגו'… כאן מה מודיענו הכתוב מהשכמתו בבוקר להשקיף על פני סדום, אלא ודאי מה שהשכים אברהם בבוקר היה בכדי להתפלל עוד על הסדומיים, כי הנה בעת התפללו אז עליהם היה לעת תפילת המנחה… ואמר אברהם בלבו 'הנה עת ערב ידוע שהוא עת הדין והזעם שולט בעת ההיא, ואפשר על כן לא פעלתי בתפילתי אז, ועל כן למחרתו השכים בבוקר עת שליטת החסדים בעולם, בוקרו של אברהם ובא לו למקום אשר עמד שם אתמול להתפלל עוד עליהם בבוקר בבוקר, אולי בשעת הרחמים ירחם ה' עליהם וישמע לקול תפילתו… והכתוב מספר בשבח אברהם שלא נח ולא שקט, ועוד השכים בבוקר ובא למקום קביעותו להתפלל עוד אולי יחנן ה' צבאות. ואך הנה 'וישקף על פני סדום ועמורה והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן' ואז חדל להתפלל כי אחר שנעשה המעשה, מה לו לזעוק עוד אל המלך.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים יט, כז)


 

מחשבות בעקבות הפטרת "וירא"

גילי זיוון

סיפורה של השונמית (או כמו שהמקרא מכנה אותה "אִשָּׁה גְדוֹלָה") המסופר בהפטרת פרשת "וירא", מלכים ב', פרק ד הוא בעיניי שיעור חשוב לחיים ותמונת מראה מהופכת לסיפור העקֵדה.

כמו אברהם בפרשתנו גם האישה משונם מקבלת ילד במתנה לעת זקנת אִישָׁהּ, אלא שבניגוד לסיפור העקֵדה, השונמית לא ביקשה בן. לאחר שניתן לה בן באופן מפתיע ופלאי אין היא מוכנה לוותר עליו. אין היא מקבלת את גזר הדין הקשה בהכנעה (כפי שעולה מפשט הפסוקים בסיפורו של אברהם ההולך לעקוד את בנו) אלא נלחמת על חיי בנה בכל הדרכים העומדות לפניה. האם ביקשו חז"ל בצרפם את סיפור השונמית לשבת "וירא" לראות בסיפור זה תשובה לסיפור העקֵדה? אולי… על כל פנים, נדמה לי שיש מסר נוסף לסיפורנו וזה נוגע לדמותו של אלישע הנביא.

אלישע איש האלוהים אסיר תודה לאישה משונם על כל אשר עשתה למענו, "עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה" ובה "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" והוא מבקש לגמול לה. גחזי מציע לה בשם אלישע "קשרים" שיפתחו בפניה את דלתות הממשל ויעניקו לה פרוטקציה כזו או אחרת: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא"?! אך היא, שלא סתם כינה אותה הכתוב "גדולה", מחייכת למשמע ההצעה ועונה: "לא, תודה", ובלשון הכתוב "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אלישע מתקשה להישאר חייב וגחזי מזדרז לציין "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן".

האם בקשה האישה דבר? האם אישָהּ ביקש כי תיפקד כאברהם שביקש לו בן ויצחק שביקש על הריונה של רבקה אשתו? לא. כאן מתחילה חטטנותו של גחזי ויהירותו של אלישע. אלישע מתייחס לעובדת עקרותה של האישה כמוצא שלל רב ומצווה את גיחזי לקרוא לאישה. וכשזו עומדת בפתח הוא מבשר לה ללא שהות: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי [אַתְּ] חֹבֶקֶת בֵּן"! והיא שלא ביקשה דבר, ומן הסתם כבר הפסיקה להשתוקק גם במחשבותיה האישיות והסמויות ביותר לבן, עומדת לפני בשורה שלא פיללה לה! ואכן תגובתה המיידית: "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶך" מעידה על המקום הנפשי בו נמצאת עתה היא. היא כבר השלימה עם הבית הריק ופיצתה עצמה באִמהות שאינה בהכרח ביולוגית. היא מאמצת את איש האלוהים כבן בית, ובוודאי עשתה פעולות דומות בקרב בני קהילתה, כדבריה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת".

האישה הגדולה הזו מלמדת אותנו בהקשר זה את סוד ההשלמה. את ההבנה המפוכחת כי יש רגעים בהם צריך אדם להכיר במגבלותיו האישיות ("בֵּן אֵין לָהּ") והסביבתיות ("וְאִישָׁהּ זָקֵן") ולנתב את כוחותיו להשיג את מה שאפשר ולא לשקוע בחלומות על מה שלעולם לא יושג. לא פעם ההכרה במה שלא ניתן לשנות חשובה לא פחות מההכרה באתגרים הניתנים למימוש.

אלישע מצִדו, לא קשוב דיו לדרישתה של האישה (שם, פס' טז). הוא עסוק בהפגנת כוחו העל-אנושי. אלישע "איש (האלוהים)", משחק לרגע את תפקידו של "(איש) אלוהים!" הוא אינו ירא מדברי האישה ומרשה לעצמו חירות גדולה מידי, התערבות דרמטית מידי בחיי זולתו. ככתוב: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (שם, יז):

הקירבה הלשונית בין סיפור הולדת יצחק לסיפור הולדת בן השונמית שגם חז"ל חשו בה כשקבעו את סיפור השונמית להפטרת "וירא" מצביעה על יוהרתו של אלישע. בבראשית אנו קוראים:

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ… וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה… הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בראשית פרק יח, פס' י-יד).

ובהמשך:

וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (פרק כא, פס' א-ב).

לעומת זאת, בסיפור אלישע והשונמית, הגיבור הראשי נעדר מן הספר. אלוהים לא נזכר אף ברמז. אלישע בלבד הוא מחולל נס הפריון "כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (שם, יז). ההיריון מסתיים בשלום. התינוק גדל, והנה הוא כבר נער העוזר לאביו בקציר. נדמה כי השיגרה המבורכת השכיחה לחלוטין את החששות הכבדים שליוו את ההיריון וכי הד צעקתה של השונמית: "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" טובע בתהום ההרגל, בתוככי דאגות היומיום ורגעי האושר הקטנים.

בדיוק ברגע זה בו מציאותו של הילד נעשית לה טבעית כל כך, כמעט ברורה מאליה מתרחש המהפך. כאב ראש שיגרתי הופך לטרגדיה. הילד נישא בזרועות אחד הפועלים ישר אל אִמו – אך ניסיונותיה להצילו לא מועילים. בנקודה זו היא מפנה את מבטה אל הר הכרמל מקום משכנו של איש האלוהים וכמו נזכרת בדבריה אז, טרם לידת הילד: אלא שהיא אינה מוכנה לוותר הפעם. היא מגייסת את כל האמצעים העומדים לרשותה ואת כוח שכנועה ויוצאת לתבוע את אשר נלקח ממנה.

מעשיותה של האישה ניכרת בכל מעשיה. היא אינה רוצה לאבד זמן יקר ולכן אינה עונה לשאלותיו של אִישָׁהּ. לשאלתו של האיש שלא מבין דבר מכל המתרחש סביבו: "מַדּוּעַ אַתְּי [אַתְּ] הֹלֶכֶתי [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?" אין היא עונה, חבל על הזמן. היא מתעלמת משאלתו ועונה לקונית: "שָׁלוֹם!".

גם כשתגיע האשה להר הכרמל וגיחזי יצא בשם אלישע לתחקרה וישאל: "הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?" היא תענה: "שָׁלוֹם" לקוני. היא רוצה להגיע ישר ומהר אל האיש היחיד החשוב לה ברגע זה: אלישע, איש האלוהים, אשר בידו (אולי) ורק בידו להציל את בנה.

האישה הגדולה, שמשרתים רבים עומדים הכן להוראותיה, "מקלקלת את השורה" וחובשת את האתון בעצמה כאברהם שמיהר לקיים את צו האל לעקוד את בנו על הר המוריה. אלא שהיא לא יוצאת למסע עקידה, היא בהיפוך מאברהם יוצאת למסע הצלה והחייאה. כאברהם גם היא ממהרת, גם היא איננה עוסקת בגינוני כבוד בשעה גורלית זו, גם היא עולה אל ההר, גם היא נחושה באמונתה, אלא שפניה אל החיים ואל המשפחה בעוד פניו של אברהם מופנות אל האל ומתנתקות מהחיים והמשפחה. השונמית עסוקה בארגון מהיר של המסע להר הכרמל. רשימת הפעלים בפסוקים כא-כז רבה: "ותַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶרוַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹאוַתֹּאמֶר וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים… וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו". היא יודעת שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון. לפיכך היא מסיטה את כל ההפרעות לשוליים וניגשת ישירות לאיש האחראי לאושרה הגדול אך גם לגודל אסונה: "וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו". היא עולה להר, ניגשת ישירות לאיש האלוהים, לא שומרת מרחק כמו בכל הפעמים עד עתה בהם דיבר איתה אלישע. היא תופשת ברגליו וכביכול מבקשת להעתיקו מההר הנישא והגבוה ולהורידו אל ביתה בשונם. שם מונח ילד הזקוק לטיפולו של איש האלוהים. האישה שהחזיקה באיש האלוהים בראשית הפרק כדי לארחו "וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם" מחזיקה עכשיו ברגליו של איש האלוהים ותובעת את אחריותו למעשיו. התנ"ך משתמש באותו פועל בדיוק: "וַתַּחֲזֵק". האישה הגדולה והחזקה משונם כורעת עתה ארצה, מחזיקה ברגלי אלישע וכביכול אומרת: 'אז, כשהחזקתי בך לאכילך לחם לא פיללתי כי כך תגמול לי'.

כמו במקרים רבים אחרים, עוזרו של הנביא איננו מבין את הסיטואציה שלפניו. "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ". אך הפעם איש האלוהים בעצמו עוצר את השוליה ומגלה לו, לה ולנו כי גם הוא לא מבין מה קרה: "וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי". עתה, נוכח חוויית אי-הידיעה, מזכיר אלישע לראשונה בסיפור את האלוהים.

השונמית יוצאת בחרונה נגד הנביא המתערב בסדרי עולם. "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי"! (כח).

אלישע מבין כי עליו לעשות מעשה למען הצלת הילד, אך עדיין אינו מבין כי רק מאמציו שלו, תפילתו אל האלוהים והודאה במוגבלותו האנושית עשויים להציל את הילד ולפיכך הוא מסתפק בשלב זה בשליחת גיחזי . אלישע עדיין לא הבין שחפצים אינם בעלי כוחות מאגיים. האישה לעומתו מבינה זאת היטב. עוד לפני שגילה לנו המקרא את כישלונו של גיחזי ולפני שגיחזי הודיע לאלישע כי "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" יודעת זאת "אֵם הַנַּעַר". היא נשבעת בשם אלוהים ובחיי אלישע כי לא תרד מן ההר, אלא אם כן אלישע הולך עִמה. היא פועלת עכשיו מכוחה של האִמהות הטוטאלית ("אֵם הַנַּעַר") ומוכנה לוותר על כמה נוהגי נימוס ועכבות תרבותיות אחרות.

נחישותה פועלת כמטה קסם על אלישע והתנ"ך מדגיש את המהפך במילים "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ". לא עוד איש האלוהים המורם מעם אליו באים הכול על מנת לבקש עזרה מוביל את המהלכים, אלא השונמית היא המובילה והוא אחריה במורד השביל היורד מההר, כתלמיד אחרי מורתו.

הכרתו באי-ידיעתו ("וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי") היא השלב הראשון בדרך לתיקון והגילוי השני שמגלה אלישע על עצמו בא עם כישלונו של גיחזי להחיות את הנער בעזרת משענת הנביא. "הקסם" לא עובד ב"שלט רחוק". מה שהבינה זה מכבר "אֵם הַנַּעַר" עוד בהיותה על הכרמל. עתה מגיע אלישע בכבודו ובעצמו (כמעט אפשר לומר בעל כורחו) לעליית הגג "והנה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ" . למרות כל הרקורד המרשים של אלישע – אין הוא בסופו של סיפור אלא אדם, בשר ודם. אין הוא יודע-כל ואין הוא כל-יכול. לפיכך ברגע אינטימי זה כשאלישע נמצא בחדרו הסגור עם הילד המת אנו קוראים: "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'".

דומה, כי המקרא מתאר בפרוטרוט את פעולותיו של אלישע לא רק כדי להגיד לנו שהוא התאמץ להחיות את הילד וכי הדברים לא התרחשו בקלות כמו שקרה עד עתה, אלא כדי להגיד לנו שלשבריר שנייה התקיימה זהות בין הילד המת המושכב במיטת איש האלוהים לבין איש האלוהים עצמו. "וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו". לרגע אחד אולי הרגיש אלישע כמו ילד חסר אונים הנזקק לעזרת מי שגדול ממנו. המסע הארוך והקשה להחייאת הילד הוא גם מסעו של אלישע לנבכי נפשו: לגילוי כוחו כשליח האל, כמו גם לגילוי חולשתו כבן אנוש.

סיפורה של השונמית מלמד אותנו, שני לקחים מנוגדים ומשלימים כאחד: אנו למֵדים שכוח פירושו, לפעמים, הכרה בחולשותינו, בסופיותנו ובמגבלותינו כבני אדם. ובמקביל, סיפורה של השונמית מלמד אותנו כי כוח פירושו לא לוותר כל עוד ניתן לשנות. המשוררת חמוטל בר-יוסף נִסחה זאת נפלא בשירה "נכתב בלי משקפים":

מה נשאר לי לומר לכם לפני מותי

[…]

בלחש אשאל: האם עשיתם כְּכָל יְכָלְתְּכֶם?

האם את מה שאהבתם עשיתם בכל יְכָלְתְּכֶם?

האם את מה שהיה חשוב בעינכם עשיתם במרב יְכָלְתְּכֶם?

האם נזהרתם מלעשות את מה שלמעלה מיְכָלְתְכֶם?

דר' גילי זיוון, חברה בהנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום, מלמדת ומנחה במרכז יעקב הרצוג בעין צורים ובמכון מנדל בירושלים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.