וירא תשע"ז, גיליון 978

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

(בראשית יט, כו)

 wayera-2016

איור: הרי לנגבהיים

ותהי נציב מלח – (ב"ר) במלח חטאה ובמלח לקתה; אמר לה: 'תני מעט מלח לאורחים הללו'. אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?!

(רש"י שם, שם)

ותבט אשתו מאחריו – אשתו שהיתה מאחרי לוט הביטה אחריה, כי היתה קטנת אמונה והביטה אם נהפכה העיר ואם לא, ואע"פ ששמעה אזהרת המלאך ללוט. ונכתוב זה הפסוק אחר ויהפך, כי כל יושבי הערים כן היו מקצתם נציב מלח ומקצתם נציב גפרית, ואע"פ שלא נזכר מלח בהמטרה עם הגפרית היה מלח, כי כן אמר הכתוב גפרית ומלח שריפה כל ארצה (דברים כט, כב), ואמר כמהפכת סדום וגו'. נציב מלח, כמו תל מלח, ואמר נציב לומר כי כמו שהיתה ניצבה עומדת כשהביטה אחריה, כן שבה מלח בקומתה.

(רד"ק שם, שם)

והרואה אשתו של לוט מברך שתים; על אשתו אומר 'ברוך דיין האמת', ועל לוט מברך 'ברוך זוכר הצדיקים' דכתיב 'ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וגו'.

(רא"ש ברכות פרק תשיעי – סימן ב)


עקדת יצחק: מדרש טיפולי*

יוסף (יופ) מאיירס

המטפל (מ): שלום. במה אתה רוצה להתמקד היום?

המטופל (א): אני במצוקה גדולה. בקושי אוכל, לא ישן, עצוב וחרד, לא מצליח להתרכז, עצבני, כעוס ומתפרץ בקלות כלפי אשתי והבנים. אני מאד זקוק לעזרה.

מ: אנא, ספר לי קצת יותר. האם יש לך איזשהן מחשבות למה זה יכול להיות קשור. כי בפעם האחרונה שנפגשנו התרשמתי דווקא שאתה מרגיש בסך הכל טוב, אופטימי, מתמודד עם האתגרים עליהם ספרת לי.

א: כן, יש לי השערה. כפי שסיפרתי לך בעבר, לפעמים אני מוטרד מדברים שונים. עולות בי מחשבות לא נעימות ובניגוד לרצוני ומצפוני. אז הסברת לי שזה סוג של בעיה שנפוצה וידועה ושמה: מחשבות טורדניות-אובססיביות. אבל אז חשבנו שמדובר בבעיה יחסית קלה שאפשר לפתור על ידי היצמדות למחשבות המשקפות את האני מאמין שלי. דיברת אז על 'המצפון כמצפן'. וזה מאד עזר לי. כל אימת שהיו מחשבות מטרידות לא נעימות ובניגוד לרצוני ומצפוני, הצלחתי להיאחז בעוגן של ה"אני מאמין" שלי. אומנם לא תמיד המחשבות האובססיביות נעלמו, אך יכולתי לקחת מרחק מהן ולראות אותן כמות שהן: מחשבות מטרידות ותו לא. אך הפעם זה אחרת.

מ: איך זה שונה היום?

א: אומנם שוב יש לי מחשבות מטרידות, מפחידות, שלא עוזבות אותי אך יחד עם זאת יש לי מחשבות על אותן מחשבות והמחשבות על אותן מחשבות, מקורן במצפון.

מ: אתה מוכן להיות יותר ספציפי? אני לא מבין על מה אתה מדבר.

א: אני נורא מתבייש לספר לך אלו מחשבות עולות בי בראש, מה תחשוב עלי? אני נורא חושש גם מה תעשה כשתשמע מה הן המחשבות האלה. אתה צריך להבטיח לי שלא תדווח לרשויות.

מ: אני טיפלתי באנשים רבים עם בעיות דומות. כבר אי אפשר להפתיע אותי. שמעתי את המחשבות המפחידות, המגעילות, והמטרידות ביותר. אומר לך: אין לנו שליטה – ולכן גם לא אחריות- על המחשבות העולות ספונטאנית. ותדע: רק אנשים מצפוניים מוטרדים ממחשבות כאלה. פושעים דווקא נהנים ממחשבות כאלה. אך אם אתה מספיק סומך עלי, אתה מוזמן לספר לי מה היא המחשבה המטרידה?

א: שעלי לקחת את בני הצעיר, לעלות אתו אל הר מסוים ולשחוט אותו שם. כפי שאתה יודע, אני מאד אוהב אותו, מעריך אותו. מאז שהוא נולד אף פעם לא עלה בדעתי לגרום לו איזשהו נזק. אפילו כעס לא הרגשתי כלפיו. אף פעם לא צעקתי עליו או הרבצתי לו. זו מחשבה מוזרה, זרה לי, נוגדת מצפוני, נוגדת מי שאני, ומעוררת בי חלחלה, חרדה. כן… אני יודע שיש לך עמיתים שבוודאי יגידו שבתת-מודע אני חווה רגשות של כעס כלפיו ורצון לתקוף אותו, אך אני לא מאמין בזה. כפי שאני מכיר את עצמי, זה לא אני. אני לא מפחד מכעס, כפי שאתה יודע. היו אנשים רעים ממש שכעסתי עליהם ועוד איך . אך לשחוט את בני? זו מחשבה מפחידה ומטרידה והייתי רוצה להיפטר מהמחשבה האיומה הזו מהר ככל האפשר.

מ: אמרת לי שמאד עזר לך בעבר הרעיון שהמצפון הוא המצפן. למה זה לא עוזר לך גם במקרה הזה?

א: זה קשור למחשבה השנייה, המחשבה על המחשבה. כי אחרי שעולה בי המחשבה לשחוט את בני, עולה עוד מחשבה: שזה מה שאלוקים רוצה ממני. וזה הורג אותי. כי המצפון שלי, הקול הפנימי של אלוקים, מאז ומתמיד אמר לי שהחיים הם קדושים, ששמירה על החיים היא הדבר החשוב ביותר, שכל אדם נברא בצלם, ושאסור להרוג. אז איך אלוקים יכול לצוות עלי להרוג את בני?

מ: אז מה הבעיה? 'המצפון הוא המצפן' גם מכוון את ההתייחסות שלך לקול השני, לא?

א: לא, כי קול האלוקים גם אומר לי שיש דבר אחד עוד יותר חשוב מקדושת החיים, וזה קדושת האלוקים והחובה לשמוע בקול האלוקים.

מ: אז אם אני מבין נכון, עליך להכריע מה בשבילך יותר חשוב: להקשיב לקול שאומר לשחוט או לקול שאומר לקדש את החיים? עליך לבחור, אין ברירה: מה שלא תחליט לעשות, אתה בוחר. והדבר הכי חשוב: אתה לא בחרת את המחשבות ואת הקולות שאתה שומע בימים אלה, אך אתה חופשי להחליט איזה משמעות אתה רוצה לייחס לקולות ולעצם האתגר שהקולות מעמידים בפניך. אז מה דעתך שהפעם לא נתעלם מתוכן הקולות המטרידים ונתמקד במשמעות?

א: אני נורא מבולבל. כמה פעמים בימים האחרונים חשבתי שהשתגעתי, שצריך לאשפז אותי. ואז היו רגעים שחשבתי שעמיתיך אולי צודקים ושזה התת-מודע שלי ושעלי להבין ולפרש התת-מודע אך לא לפעול לפי זה. ואז יש רגעים שחשבתי שאלוקים יכול לשנות את דעתו כמו שהוא עשה כבר פעם בעבר, ושיש איזושהי סיבה, לא מובנת לי אך מובנת לו, לשחוט את בני. אני מאמין באלוקים, אך איך אוכל להיות בטוח במאת האחוזים שהפעם לא מדובר במחשבה אובססיבית שלי, אלא בקול האותנטי של האלוקים?

מ: כפי שדיברנו על זה בעבר: אין וודאות מוחלטת, והאפשרות היחידה שיש לך היא לבחור במה אתה רוצה להאמין ולוותר על האשליה שיש וודאות. במצפון שלך יש עכשיו מאבק בין שני קולות: קול אחד האומר לא לשחוט והשני שאומר להקשיב לקול אלוקים שאומר לך לשחוט. באיזה קול אתה- אברהם האוטנטי, האמיתי האברהמי- בוחר להאמין? מה הערך היותר קדוש עבורך? ומה הרגש אומר לך? ההכרעה היא שלך, אין מנוס מזה.

א: אתה אומר לי לבחור אך אולי יש דרך שלישית? דרך המשלבת מצד אחד לא להרוג את בני, ומצד השני כן להקשיב לאלוקים? הרגש אומר לי שאסור להרוג את בני. השכל אומר לי שאפשר לסמוך על אלוקים. אולי עלי לתת צ'אנס לאלוקים?

מ: צ'אנס לאלוקים?

א: אולי אלוקים רוצה לנסות אותי. אך גם אני רוצה לנסות את אלוקים: אם הוא באמת מתכוון שאני אהרוג את בני, הוא כבר לא יהיה האלוקים שלי, לא אוכל להאמין לו, ולא אוכל להקשיב לו. אך אני אתן לו סיכוי. אני אעלה להר עם בני כדי לא להפֵר את הציווי לקחת את בני ולעלות להר. עד הרגע האחרון אתן לו את הצ'אנס לחזור בו מהחלק השני של הציווי.

מ: דמיין שאתה עולה להר, וברגע האחרון אלוקים יחזור על הציווי להרוג את בנך, תסרב? אם תאמין שאלוקים מדבר אליך, תפר את דברו?

א: אני מאמין באלוקים אך אמונה היא לא מדע. אין וודאות. אם הוא יעמוד על זה שאהרוג את בני, אז זה לא האלוקים אתו אני כרתי ברית. כן, יישאר ספק שאולי אני טועה, שזה עדיין אותו אלוקים, וייתכן שאני טועה, אך אני מעדיף לטעות לכיוון החיים ולא לכיוון המוות.

מ: איך אתה מרגיש עכשיו? פה מולי כשאתה חושב על מה שאתה קורא הדרך השלישית?

א: הקלה מסוימת אך בד בבד לחץ, חרדה, יראה, עצב, אך הכול במידה פחותה מאיך שהרגשתי כשנכנסתי היום.

מ: כפי שאתה יודע, כל מה שקורה פה בחדר הוא סודי ופרטי ואסור לי לשתף אחרים בשיחות בינינו. אך הפעם אבקש ממך רשות ואישור לפרסם את השיחה שלנו, כדי שאחרים ילמדו ממנה. האם אתה מסכים?

א: כן, למרות שלא הייתי רוצה שאחרים יסיקו מהדברים שיש להפר את דבר האלוקים כשאותו דבר סותר את מה שהם מרגישים או חושבים.

מ: אך לכאורה זה מה שאתה בחרת, לא? בסופו של דבר להפעיל שיקול דעת אנושי ולהחליט לפי המצפון האישי שלך כבן אדם ולכבד את הרגשות הכי אותנטיים, קיומיים, שיש לנו?

א: (קצת בכעס) אני באתי אליך לטיפול פסיכולוגי ולא לדיון פילוסופי.

מ: זמננו תם, נמשיך לדבר על זה בפעם הבאה.

שבוע אחר כך

א:  אני רוצה להתנצל על הטון הכעוס כלפיך כשאמרתי לך שאני בא בשביל טיפול, ולא בשביל דיון פילוסופי.

מ: מה הכי הרגיז אותך בהערה הזו?

א: אני חושב שזה קשור למה שחוויתי בבית הוריי. כשהייתי עוד ילד ואמרתי מה אני מרגיש, פעמים רבות אבא התעלם ממה שהרגשתי והתחיל להרצות לי על השקפת העולם שלו, שממש לא הייתה נראית לי. כעסתי עליו, אך הוא פשוט התעלם מכעסי והתייחס אלי כילד קטן שלא מבין כלום.

מ: כן, זה קורה לפעמים בטיפול, אך אל תשכח… אני לא האבא שלך, רק המטפל, ואם תרצה נוכל לדון כשווים בין שווים גם בשאלות ערכיות, שהן ממש בנפשנו.

א: אז איך אוכל לחיות אם מצפון נקי ביודעי שהפרתי את דבר ה'?

מ: אז אומר לך כאדם מאמין, ולאו דווקא כמטפל, מה שהרב קוק כתב בנושא הזה ואצטט:

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה

א: זה מאד מרגיע ובאמת עוזר. ממש תודה.

מ: יש עוד מקורות שהייתי יכול להפנות אותך אליהם אך אני לא רוצה להסתכן בעוד מקרה של העברת יתר.

א. העברת יתר??

מ: תשכח מזה… לא חשוב. אתה באמת לא באת הנה לדיונים פילוסופיים ותיאולוגים. אז במה אתה רוצה להתמקד היום?

א: ברגשות אשם.

מ: על מה?

א: סיפרתי לך על הקשר שלי עם הגר וישמעל, נכון?

המשך יבוא…

* בתודה חמה לחברי פינחס לייזר שהערותיו מאד עזרו לי והעשירו והעמיקו את הטיפול ואת הכתיבה.

יופ מאיירס הוא פסיכולוג קליני.


עקידת יצחק: ההיבט האנושי

'וישם אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה, פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה…' עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו? שבועת 'כה יהיה זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק כב סימן קא)


הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה'

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך,היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל הנחמד האהוב, כאין נגדו.

(מתוך "אגרות ראיה" לרב קוק, כרך ב, עמ' מג.)


יש מחיר לגירוש

"גרש את האמה הזאת ואת בנה" – ג' במקרא: 'גרש את האמה' (כאן), 'גרֵש לֵץ' (משלי כב, י) 'כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה' (שמות יא, א) – גרש את האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגירשה שרה להגר מביתה, נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם.

(בעל הטורים בראשית כא, י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.