וירא תשע"ו (גליון מספר 925)




פרשת וירא

גליון מס' 925 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים

עָלָיו,

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ

אָרְצָה.

(בראשית יח, ב)

 

 

 

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנִי, מִפְּנֵי

הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי מִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדָּעָא

אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי, מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים,

וַהֲדָר, וּמִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב:

גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב (בראשית יח):

"וַיֹּאמֵר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר…"

(שבת קכ"ז ,

ע"א)

 

וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה 'וירא' – במלאכים

'וירא' – בשכינה. ואינו מבואר כל כך. ועוד איתא שם: אמר אם יהיו מכבדים זה את זה, בני

אדם גדולים הם, ע"ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם

הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה' ובהקבלת

פני שכינה, ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מצות עשה 'ואהבת את ה" כמבואר במקומו. ומכל

מקום, אי מתרמי (אם מזדמנת) איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה', מחויב להפסיק ממצות

אהבה שאין לה זמן קבוע וע"ז איתא במס' שבת פ' מפנין (קכ"ז,

ע"א) 'גדולה מצות הכנסת אורחים

יותר מהקבלת פני שכינה', שנאמר 'אל נא תעבור מעל עבדך'. ואין הכונה דמי שמכניס אורח

גדול מהמקביל פני שכינה, אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו יתברך שיהא מצוה מעשית

דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מאברהם אבינו שהפסיק מהקבלת פני

שכינה כדי לעסוק בהכנסת אורחים ורבותא קאמר דאפילו הכנסת אורחים שהיא מצות גמילות

חסדים, דוחה מכל שכן מצוה קבועה מן התורה, אכן זה אינו אלא במצוה שאי אפשר להיעשות

ביד אחרים, אבל אם אפשר להעשות ביד אחרים אין ראוי לדחות אהבת ה'… וכ"ז מבואר

בכתוב דאברהם אבינו בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות

אם לקבל פני השכינה או להכניס את האורחים, אח"כ נתיישב בדבר ואמר אם בני אדם גדולים

הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית, הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פני שכינה.

אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע"י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם

ולהאכילם.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

 

אל תשלח ידך אל הנער – שאי את הנער

משה לביא

אנו קוראים השבת בסיפור עקדת יצחק

בבראשית כב, שלא חלפו אלא שבועות מעטים מאז קראנו בו ביום השני של ראש השנה, כהמשך

לקריאת גירוש בן האמה בבראשית כא ביום הראשון. בשנים האחרונות, השיבו אלינו דגמי

הקריאה הספרותית האינטר-טקסטואלית כמה מדרכי העיון של המדרש, שאבדו לנו בשני גלים

של עליית החשיבה הרציונאלית הן לאחרונה בעת החדשה, והן בעבר הרחוק, במפנה האלף

הראשון לספירה, עת נסחפה במשבריה ההגות והפרשנות היהודית נוכח גישות דומות ששגשגו

בעולם המוסלמי.

ההתעוררות מחדש אל המבט הדרשני הביאה

רבים להבחין בהקבלות הלשוניות והמבניות בין גירוש בן האמה ועקדת יצחק1.

הקריאה המדרשית, בין זו המצויה בספרות המדרש שהותירו לנו חכמי המשנה והתלמוד

ועורכי דבריהם ומסדריהם ובין זו הממשיכה את דרכם, מושתתת על שילוב קסום בין הקשבה

ספרותית פרשנית למקרא לבין יצירה חדשה מתוכו, שמכילה מתוך כך עומקי פרשנות.

בדברים הבאים אני מבקש להציג מרכיב חשוב

הנמצא בסיפור דרשני מאוחר של סיפור הגר וישמעאל, כפי שהוא מופיע במסורת המוסלמית.

בדרך כלל אנחנו רגילים להשוות בין בראשית כא לבראשית כב, או בין סיפורי העקדה

היהודי והמוסלמי – עקדת יצחק ועקדת ישמעאל, אבל כאן אבקש לבחון דווקא את הקבלה

מצטלבת בין סיפור העקדה בבראשית כב לבין הסיפור המוסלמי המקביל לבראשית כא, שאלו

עיקריו, בעיבוד מן המסורות שבעל פה (החדית') 'צחיח אלבח'ארי':

בזמן שהייתה מניקה

הביא אברהם אותה ואת בנה אל מקום שאין בו לא אדם ולא מים, והשאיר אותם שם עם מעט

תמרים ומים. אמו של ישמעאל פנתה אל אברהם: אברהם! לאן אתה הולך? משאיר אותנו כאן

בואדי בו אין אדם ואין בו מאום? היא אמרה זאת פעמים רבות, אך הוא לא נענה אליה.

היא שאלה אותה שמא הוא עושה זאת בצו האל, ומשנענתה בחיוב הביעה את אמונה שהאל לא

ינטוש אותה. היא נשארה שם, שתתה מן המים והניקה את בנה, עד שתמו המים ושניהם צמאו.

בהמשך הסיפור מתוארת התמודדותה של הגר. היא יצאה לחפש אחר אנשים שיוכלו לעזור לה

או אחר מקור מים, טיפסה על ההר הקרוב, הר צפא, השקיפה סביב, והחלה לרוץ, כאחוזת

כישוף, הלוך ושוב, דרך הוואדי אל הר מרוה וממנו חזרה להר צפא וכך הלוך ושוב שבע

פעמים, משקיפה מן ההרים ומחפשת אחר מים. אז שמעה קול מדבר אליה, וראתה מלאך חופר

עד שמצא מים. היא שתתה מן המים ושבה להניק את בנה. מקום מוצא המים היה, כך על פי המסורת

המוסלמית, למקום בית האלהים, לכעבה שבמכה, אשר נעשתה מקום התכנסות, בין היתר,

בזכות המים השופעים בה."

סיפור זה אינו רק עיבוד של סיפור גירוש

בן האמה המקראית, שכן הוא מתכתב גם עם סיפור העקדה. כמותו הוא מציג סיפור ייסוד של

המקום הקדוש. המהלך המוביל מסיפור העקדה המקראי אל סיפור הייסוד המוסלמי של הכעבה

עובר למעשה דרך ההקשבה הפרשנית למתח הפנים מקראי הנזכר שבין העקֵדה לגירוש ישמעאל.

הסיפור המוסלמי מגיב אל אחד מן היסודות המרכזיים הניכרים מן ההשוואה בין בין

בראשית כא לבראשית כב, הוא המתח בין ההורה הנעדר לבין ההורה הנוכח נוכחות יתר. הגר

המתייאשת והיושבת מנגד מזה, ואברהם ההולך רחוק מדי ועומד לעקוד את בנו. המענה

הכפול בסיפור המקראי לשני הדגמים הללו הוא מהופך – "קומי שאי את הנער והחזיקי

את ידך בו / אל תשלח ידך אל הנער" – מענה שקורא קריאה לכל קיצונות לא ללכת

לצד אליו נטתה. הסיפור המוסלמי מקשיב לקריאת המלאך המקראית להגר לצאת מן הסבילות

שלה, ומפתח אותה, תוך שהוא מעצב את דמותה כדמות פעילה ויוזמת יותר. אין היא מקבלת

את גזירתו של אברהם בפשטות, אלא מעיזה לתמוה על מעשיו כלפיה. כך גם בהתמודדותה

בשעה שכלו המים. בזכות מעשיה הפעילים נגלה לה המלאך ומפנה את תשומת ליבה אל מקום

שפיעת המים. שפיעת מים זו כמובן מתכתבת אף היא עם מקום המקדש, ועם חזון המים

היוצאים ממקום הר הבית לעתיד לבוא. ראוי להתעכב על המים הללו, היא טרחה על המים,

ומתוך כך זכתה למים. מקום המים נעשה למקום היאספות הציבור (כמוהו כבית המקדש),

ומתוך כך נעשה למקום הקדוש. היות מקום הקודש מקום נביעת המים מזכיר גם את האגדות

התלמודיות על אבן השתיה, ועל מי התהום החבויים תחתיה, ועל האפשרות כי בבניית בית

המקדש יציפו מים אלו את העולם, ובמקום להיות מקור חיים יהיו מקור סכנה (בבלי סוכה נג ומקבילות). על דרך המדרש אפשר

אף לומר כי המים המחיים הללו הם המים המופיעים במקום שבו הופיעה האש בסיפור העקדה.

מקום המקדש אינו רק מקום המים, הוא גם מקום האש. אש הקרבנות, אש העקדה, אישו של

איש הר הבית המתואר במשנה שהיה מצית את בגדיהם של השומרים המתעצלים, אש נדב ואביהו המכלה את ההורסים

לעלות בהר על דעת עצמם, אש הפוגעת במי שהורסים לעלות בהר. דומה כי אנו עומדים

עכשיו ברגעים של בחירה בין אש למים, או בין מים מחיים למים מכלים, או בין אש בוערת

בבערה מחיה לבין אש בוערת בבערה מכלה. דומה כי לעת כזאת עלינו להאזין לקריאה הכפולה

הנשמעת מסיפורי העקדה המקראיים, הקריאה המגבילה את המבקשים לעקוד 'אל תשלח ידך אל

הנער', כמו גם הקריאה המעודדת את הסבילים, אשר בייאושם נוטים להימנע מן המעשה להזכיר

לנו את 'קומי, שאי את הנער והחזיקי את ידך בו' – את הצורך לקום ולפעול, לקום

ולעשות, לא להישאר עוד בדממה – להביא לכך שמקום בית המקדש יהא מקום מים חיים לכל

באי עולם ולא מקום אש מכלה. אבקש לסיים בשיר שכתבתי ביום ירושלים האחרון, נוכח

דברי המשנה במסכת מידות (א, ב):

אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה

מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר, וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקִין לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר

שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, אוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ. נִכָּר שֶׁהוּא

יָשֵׁן, חוֹבְטוֹ בְמַקְלוֹ. ורְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׁרוֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים

מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה, קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין, שֶׁיָּשֵׁן

לוֹ עַל מִשְׁמָרוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, פַּעַם אַחַת מָצְאוּ

אֶת אֲחִי אִמָּא יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ אֶת כְּסוּתוֹ.

 

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת / משה לביא

 

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת רַק רוֹצֵים בטוֹבָתִי.

חוֹבָה עָלַי לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְמָר.

 

אִם אָנוּם אוֹ אִם אִישַן מִי יִשְמֹר עָלַי?

הַכֹּל קָמִים עָלַי לְהָרְגִי, הֵם אוֹמְרִים.

 

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת מְגוֹנֶנִים עָלַי בלפידיהם,

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת שׁוֹמְרִים מִכֹּל מִשְמָר

עַל

עֵרָנוּתִי.

 

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת מַכִּים אותי במקלם.

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת שורפים את כסותי.

 

אַנְשֵׁי הַר הַבַּיִת רק רוצים בטובתי.

האש ששלחו בכסותי מכלה אֶת לִבִּי.

1. ע"ע מאמרו של פרופ' אוריאל סימון "עקידת

ישמעאל" – גיליון 4 של שבת שלום

משה לביא הוא מרצה לתלמוד ומדרש בחוג

לתולדות ישראל וראש שותף של המרכז לחקר הגניזה הקהירית באוניברסיטת חיפה.

 

 

הברית היא

הדדית ודו- כיוונית

אין לשכוח שהברית היא עניין דו-כיווני, או

דו-סתרי, וקיומה מותנה בנאמנותם של כל אחד משני הצדדים להתחייבותו או להבטחתו לגבי

הברית האמורה. אנחנו יודעים שהצד האחד הוא זוכר הברית, אבל אנחנו- בני אברהם – הצד השני, וקיומה

של הברית מותנה ב נ ו , ואנו עשויים להפר אותה, גם אם מהימנותו של

זוכר הברית אינה בגדר ערעור. מכאן הוראה חשובה מאד לאלה שאינם פוסקים מלדבר על

"זכות אבות" שקיימת לנו לעד. הם מתעלמים מזה שגדולי האמוראים ואנשי מדרש

ואגדה – וזמן רב אחרים אף רבנו תם והרמב"ן – דנים בשאלה "עד מתי זכות

אבות" או "מאימתי תמה". רובם ככולם בדעה שהיא תמה, ואין לנו אלא

הברית, אשר ממנה נובעת לנו לא זכות אלא חובה – לקיים את הברית. וכבר

קדמו להם תנאים שקבעו:"שלושה דברים ניתנו על תנאי -ארץ ישראל, בית המקדש

ומלכות בית דוד". מי מקיים – או מי יקיים – את התנאי ?

(י. ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע" עמ' 18-19)

 

 

"שלי שלי ושלך שלך, זו מידת

סדום"

אנשי סדום לא נתגאו

לפני המקום, אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנאמר: (איוב כח) 'ארץ ממנה יצא

לחם… מקום ספיר אבניה… נתיב לא ידעו עיט… אנשי סדום אמרו: הואיל ומזון יוצא

מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין

שיבאו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם

הקב"ה: כהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם

ואשכח אתכם מן העולם מהו אומר (שם) פרץ נחל וגו' (שם יב) ישליו אהלים לשודדים

… וכן הוא אומר (יחזקאל טז) 'חי אני נאם ה' אלקים, אם עשתה סדום אחותך… הנה זה

היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם וגו'".

(תוספתא סוטה פרק ג משנה ג)

 

 

ישמעאל, בן האמה, נשאר בנו של אברהם

"וירע הדבר… על אודות בנו": כי

אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם

עליו כרחם אב על בנים, ובדרך טובה היה הולך, כי היה גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי

אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו

מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר (בראשית ט"ז, ו'),

והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבר.

 (רד"ק בראשית כ"א, י"א)

 

 

אין ענישה "מונעת".

"באשר הוא

שם": לפי מעשים שהוא

עושה  ע כ ש י ו  הוא נדון, ולא לפי מה שהוא  ע ת י ד  לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "ריבונו

של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?",והוא משיבם: "ע

כ ש י ו  מה הוא, צ ד י ק  או  ר ש ע ?"

אמרו לו: " צ ד י ק ". אמר

להם: "לפי מעשיו של  ע כ ש י ו  אני דנו וזה  ב א ש ר  ה ו א  ש

ם".

 (רש"י על בראשית,כא,יז)

 

 

"אל תשלח ידך

אל הנער ואל תעש לו מאומה" – ניסיון העקידה כתהליך של הבנת רצון ה'

'אל תשלח' – לשחוט.

אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם.

אמר לו: 'אל תעש לו

מאומה' אל תעש בו מום.

'כי עתה ידעתי' – אמר רבי

אבא: א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע'

וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך' עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'?!

אמר לו הקב"ה:

לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' מוצא שפתי לא אשנה, לא

אמרתי לך 'שחטהו' אלא 'העלהו' אסקתיה אחתיה.

(רש"י בראשית כב , יב)

 

'וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ

זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ'.

(בראשית יט, לא)

 

מי שפתח בזנות תחילה, השלים לבסוף – אמותיהן התחילו בזנות 'ותאמר הבכירה אל הצעירה

לכה נשקה את אבינו וגו' ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית

יט) למדה אחותה לפיכך

חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה, אותה שפתחה

בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

(תנחומא בלק סימן יז)

 

ר' תנחומא משום רבי שמואל: 'ונחיה מאבינו זרע', ונחיה מאבינו בן אין

כתיב כאן, אלא ונחיה מאבינו זרע – אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה זה? מלך

המשיח. (בראשית רבה נא, ח) יתכן שהיו בנות לוט פתיות וחסרות לב, הן

מצד נערותם, הן מצד שנולדו בסדום ומימיהם לא יצאו משם, ולפי שאנשי סדום דבר אין

להם עם כל אדם, כי השביתו רגל האורחים מביניהם, לכן בנות לוט לא ידעו דבר מתכונת

הארץ וממציאות שאר העמים אשר תחת כל השמים, ובראותם הכיליון הגדול בסדום ובנותיה,

ושהוצרכו לברוח גם מצוער, חשבו שכל העולם נחרב במבול של אש, ושלכן נמלט אביהם

במערה כי אין עוד עיר להימלט שמה, ולפי זה עשו מה שעשו בכוונה טובה, כדי להחיות

זרע על פני כל הארץ, וכבר שיבחו חז"ל הפועל הזה באמרם (נזיר כד

ע"א): 'לעולם יקדים אדם

לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.'

(רג'יו, שם, שם)

 

 

מהנעשה בתנועה

בחול המועד סוכות התקיימו מפגשים, שיחות, הרצאות

ושיעורים במסגרת "סוכת שלום" ברחבי הארץ. הוקם מחדש צוות תגובות לענייני

השעה בראשות פרופ' צבי מזא"ה

ובמרחב הוירטואלי: : ניתן לפנות אלינו למייל  ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק:  https://www.facebook.com/%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-1640917336194009/timeline

ובטוויטר: twitter:@ozveshalom

 

 

קול קורא

בימים אלה

החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית

בימינו מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית

והחברתית.

אנו מאמינים כי

חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי

תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה

דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום

ורדפהו".

צאו מהבדידות

ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה

שקדיאל, 0523911181,

moshelea@netvision.net.il

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים

לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה

והפצה.

המחאות לפקודת

עוז ושלום ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

התרומות מוכרות

לצורך פטור ממס

להפצת המהדורה

המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

 0523920206 –  ozveshalomns&gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים

פיין

לתגובות

ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום –

נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il

https://www.facebook.com/bakesh.shalom.org.il?fref=ts