וירא תשע"ה (גליון מספר 875)




פרשת וירא

גליון מס' 875 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה,

וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ;

 וְשָׂרָה

שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.

(בראשית י"ח, י')

 

 

ואמר ושרה

שומעת פתח האהל – לפי שהם שאלו לאברהם 'איה שרה אשתך?', לפי שהיו רוצים לומר לה

הבשורה. וכשאמר אברהם 'הנה באהל' היה ראוי שיאמרו לאברהם 'הבא אותנו אליה לבשרה', ולא

אמרו דבר, אלא מיד אמר 'שוב אשוב אליך', וכל זה למה. לפי שהם ידעו שהיה היתה באהל במקום שתשמע הבשורה. וזהו 'ושרה שומעת פתח האהל והוא

אחריו', כלומר המלאך היה אחר אברהם

ושרה פתח האהל, בענין שלא היה הפסק ביניהם,

ולכן לא חששו להביאה. ואולי לא רצו שתבא לפניהם לפי שהם

ידעו ששרה תצחק בקרבה ולא תאמין כי יסופר. כמו שאמרה מיד 'אחרי בלותי היתה לי עדנה' (פס' יב), ועוד שאדוני זקן ומצדי ומצדו אי אפשר זה. ואעפ"י שהם

ידעו זה לא רצו לומר 'למה זה צחקה שרה', מפני כבודו של אברהם וזכותו. כמו שאמרו 'והנה

בן לשרה אשתך', כלומר בעבור שהיא אשתך. אבל השם יתברך לא ישא פנים, ולכן 'ויאמר ה': למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר?" (פס' יג-יד), ועכ"ז 'למועד אשוב אליך'.

ובעבור זכותך אשלים עצת מלאכי ולשרה בן. ואעפ"י ששתים רעות עשתה, האחת שצחקה בקרבה,

והב' שאמרה בפה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה'. ולזה אמר 'היפלא מה' דבר' – בין במחשבה בין בדיבור. ואולי שהיא לא דברה כלל

אלא שצחקה בקרבה, ובמחשבתה אמרה אחרי בלותי. וזהו 'ותצחק שרה בקרבה לאמר', לא אמרה בפיה אלא בקרבה צחקה וזאת היתה

כוונתה. וזהו 'ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר : האף אמנם

אלד', אעפ"י שלא אמרה, 'היפלא מה' דב' אעפ"י שיהיה

טמון בלבה.

 (צרור המור שם,

שם)

 

 

הכל בחזקת סומין

דניאל אפשטיין

"וירא אליו

ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל…"

כך מתארת התורה את

המפגש השקט שהתקיים בין ה' לבין אברהם. מפגש ללא מילים, מפני שמיד הופרע עם הופעתם

של שלשה אנשים לא מוכרים ולא צפויים:

"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים…" מאוחר יותר, עם

צאת האנשים שהתארחו אצל אברהם

ושרה יגלה ה' את כוונתו. הארועים

נמשכים בקצב מהיר: הפיכת סדום ועמורה, החטיפה שניה של

שרה, הפעם ע"י אבימלך, לידת יצחק, גֵרושם של הגר וישמעאל למדבר, עקידת יצחק

ולידת רבקה. עיני הקורא עוקבות אחרי האֵרועים ומחפשות במילים

הכתובות ובאותיות הקטנות של הפירושים, משמעויות. מדוע הפסיק אברהם את ההופעה

האלוקית כדי לטפל באורחים? האם כך צריך לנהוג? מדוע צריכה שרה לסבול שוב ושוב את

אימת החטיפה בידי שליט זר לפני שתזכה לבן? האם אברהם לא ראה את צרתה? מדוע החליטה

שרה לגרש את האישה שנתנה בן לבעלה אחרי עקרותה הממושכת? האם לא ראתה את סבלה, את

סבל בנה? מדוע הסכים אברהם להקריב את בנו האהוב ולא ניסה להגן עליו כפי שעשה

כשהתפלל על תושבי סדום ועמורה? האם לפתע הפסיק לראות את בנו? איך הצליח אברהם

להשתחרר מן הלהט שבו פעל עד הרגע שבו שלח את ידו עם המאכלת לשחוט את בנו והצליח

לשמוע את קול המלאך האוסר עליו לקיים את הציווי האלוקי ולראות אז את האיל? התורה

מספרת ולא מסבירה. הסיפור שכל פעם "מצלם" אֵרוע:

"הנה שלושה אנשים, הנה באר, הנה איל", אינו מסביר. מה קורה בליבם של בני

אדם: האב, האם, הבן?

החכמים אומרים: "ליבא דאיניש איניש"

(ליבו של אדם הוא האדם עצמו). לא נוכל להסיר את הלוט ולגלות את מסתרי הלב, אבל האם

נמסר לנו מפתח שיאפשר לנו לפתוח את השער הנעול, ולו לרגע, כדי שהסיפורים המוזרים

האלה יעזרו לנו לחיות טוב יותר עם עצמנו ועם זולתנו?

המפתח, כמו בסיפורו

של אדגר אלן פו על המכתב הסודי המונח על שולחן המלכה,

יכול להיות המלה הראשונה: וירא.

שימו לב בתחילת

הפרשה: "וירא אליו… וישא עיניו וירא"

בפרשת אבימלך:

"הנה הוא לך כסות עיניים"

בסיפור גירושה של

הגר: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים

חיים"

ובניסיון העקידה:

"…וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל…"

"ויקרא אברהם

שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה"

מי שנקרא בעברית

פקח, רואה. האם לא די במוח בריא, בשתי עיניים ובכל מערכת הדם והעצבים כדי לראות?

האם אפשר להסביר את הראיה באמצעות כל אלה, כאילו היה מדובר במצלמה הפועלת בהתאם

לחלקים המרכיבים אותה? האם אברהם "צילם" את ה' כשהוא נראה אליו, ואת

האיל כשמצא אותו אחוז בסבך? האם המצלמה הפנימית לא פעלה כשלא ראה את הגר בצרתה, או

את בנו העקוד על המזבח?

המדרש מתייחס פעמיים

לסוגיית הראיה, בתחילת הפרשה מספר איוב (פרק י"ט):

"ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלֹהַּ", אמר אברהם

אילולא שעשיתי כן, מהיכן היה הקב"ה נגלה אלי? וירא אליו ה'

ה' נראה אל אברהם

כפי שהוא נראה לאיוב: מבשרו. זו לא היתה ראיה

מופשטת, אלא מעין אישור פנימי לשינוי שחל בגופו. לראות את ה' פירושו להיות

מסוגל לראות מי שבא אליך וזקוק לעזרתך, בזר, האיש התועה במדבר.

בענינה של הגר,

אומר המדרש (בראשית רבה נ"ד, י"ט):

אמר ר' בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם

הגר, שהיתה שקועה בצרתה, לא ראתה את הבאר. לראות את הבאר זה שוב

לראות את החיים ואת בנה. הראייה אינה צילום אלא חיבור בין גוף, בין אדם לאדם.

חיבור המקשר את הלב לסבל. חיבור בין נוכחות לנוכחות אחרת. ה' נראה למי שרואה את

ברואיו בכאבם. את הסוד הזה גילה ברגע של השראה השועל לנסיך הקטן: " העיקר

סמוי מן העין. רק עם הלב רואים היטב."

דניאל אפשטיין הוא רב פילוסוף המלמד במת"ן , במדרשת לינדנבאום

ובחוגים שונים בארץ.

 

 

דרכו של אברהם,

שהיא דרך ה' היא "שביל הזהב"

וכיצד

ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי

הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח

עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית

שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד

אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו"

וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר

עליו'.

(משנה תורה

לרמב"ם; הלכות דעות א , ז)

 

 

'ותהי נציב

מלח' – אשת לוט או הארץ?

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ

מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

(בראשית יט ,

כו)

 

'ותבט אשתו

מאחריו' – רבי יצחק אמר: שחטאה במלח; באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא

עושה? הולכת אל כל שכינותיה ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים והיא מכוונת שיכירו

בהן אנשי העיר, על כן 'ותהי נציב מלח'.

(בראשית רבה

פרשה נא)

 

'ותהי נציב

מלח' – כתב החכם רבי אברהם ן' עזרא: 'ותהי' – הארץ. ועל דרך רז"ל

'ותהי' – אשתו.

 (רבינו בחיי בראשית יט , כו)

 

'ותהי נציב מלח'

– במלח חטאה כמו שפירש רש"י, לפיכך כשעברה צווי המלאכים לקתה בלקוי סדום. דבר

אחר: 'ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח' שכן 'גפרית ומלח שרפה כל

ארצה'.

(חזקוני שם,

שם)

 

 

עקידת יצחק: ההיבט

האנושי

'וישם

אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, שהיתה

קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך

קרבן אחר תחתיך. באותה שעה, פער פיו בבכיה וגעה געיה

גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין

יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה' עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו:

מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו? שבועת 'כה יהיה

זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'.

(ילקוט שמעוני

בראשית פרק כב סימן קא)

 

 

האם

"יעלה על הדעת" שה' ידרוש הקרבת אדם?

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי

וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים

אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת

הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם. וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם

בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא

דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

(ירמיהו יט, ד-ה)

 

'ולא עלתה על לבי' – זה מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד

מלך ישראל 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה' (מלכים ב

ג).

מי גרם למישע שיקריב את

בנו? על שלא היה בן תורה, שאילו קרא בתורה לא אבד את בנו, שכתוב בתורה 'איש.

והיינו דקאמר להו נביא

לישראל: (ירמיהו ח') 'הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם'. וכתיב (ירמיהו

י"ט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. 'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים

ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור

אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה', 'ולא דברתי' – זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק

בן אברהם.

(תענית ד ע"א)

 

אילו כוונת הציווי הזה שישחט את

בנו וישרפהו כליל, היה הכתוב אומר 'והעלהו שם עולה', כמו שאמר יפתח 'והעליתיהו

עולה' (שופטים יא, לח), לפי

שהיתה כוונתו לשחוט את היוצא מפתח ביתו…ולא מצאנו לשון העלאת עולה להקרבת בן אדם

על המזבח זולת אלה השנים (יפתח ומישע מלך מואב), ובשניהם בא פועל עלה נקשר עם ב' פעולם בלי אות השימוש… ואף שבקרבן בהמה מצאנו פעמים הרבה שם

עולה קשור עם למ"ד ('הבקר לעולה' וכו'), הוא לפי שאין שם מקום לטעות, כי

העלאת בהמה על המזבח בוודאי לא יהיה לתכלית אחר אלא לשרוף אותה, אבל העלאת אדם

למקום גבוה אפשר שיהיה לתכלית אחר, כמו שנפרש. ולכן מאמר 'והעלהו שם לעולה' יובן

על ב'דרכים:

האחד, שישחט ממש את בנו לקרבן

עולה, והשני שיעלהו אל ההר לצורך העולה שיקריב אברהם שם, כלומר שיוליך עמו

את יצחק בנו כדי שיהיה ניצב על העולה וילמד מעשה הקרבנות שמקריביםפ לכבוד השם, כי

כן שימשו הלמ"ד אצל הקרבנות, כמו 'ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח'

(שמואל

א טז, ה)

אף כאן 'לעולה' – לתכלית העולה שתקריב שם לפני יצחק כדי לחנכו במעשה ההוא.

והנה ה' יתברך לא ציווהו מתחילה

שישחוט את בנו חלילה, כי קרבן כזה הוא תועבה גדולה בעיני ה' ברוך הוא, שהוא רחום

וחנון ושונא מעשי האכזריות, כמו

שאמרה התורה (דברים יב, לא): 'לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה'

אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם,

כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם', וכמו

שצעק הנביא (ירמיהו ז, לא): 'ובנו במות… לשרוף את בניהם ואת

בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי', ואמרו חז"ל: אשר לא צויתי

לאברהם. אבל, ראתה חכמתו יתברך להסתיר כוונת הציווי בלישנא דמשתמע לתרי אפי (בלשון

דו משמעית), כיד לעשות ניסיון גדול באברהם והוא, כי אברהם ידע את השם ואת דרכיו

ואהב את השם אהבה עזה, ובעבור כן היה מבקש להידמות אליו בדרכי החסד והחנינה

והרחמים, להיותו יודע שהדרכים הללו אהובים לו יתברך, ומעם זה גם כן מאס בגילולי

בית אביו, לפי שהיו אז מייחסים לאליליהם כל מיני נבלות ואכריות, ועתה שנצטווה

פתאום לפי דעתו שלחוט את בנו, איך לא יבהל לשמוע כן מפי אב הרחמים ולא יתר לבו

ממקומו לעשות אכזריות גדולה כזו שהוא נגד הטבע והדעת, בלי להרהר על דרכי ה' יתברך.

אולם, אברהם אבינו, מלבד שהיה אוהב את השם מאד, גם היה ירא את ה' יראה גדולה, ומי

שנקבעה בלבו מידה זו, לא ישלח מחשבותיו חפשים לחקור בשכלו ובבינתו על דברים שהם

תעלומות ממנו, אלא שישים מסוה הצניעות נגד פני נפשו, ולא יהרהר על דברי הם, אפילו

הם הפוכים משיקול דעתו…והדברים הללו עמוקים ורחבים ואין זה המקום להאריך בהם, רק

להודיע שתכלית הניסיון הזה היה להוציא יראת השם שבנפשו מן הכוח אל הפועל, ואברהם

ברוב גדולתו עמד גם בזה ונשתלם במידה זו, כמו שמעיד עליו הכתוב 'עתה ידעתי כי ירא

אלהים אתה'.

(רבי יש"י רג'יו

שם, שם)

 

 

קוראים כותבים

תודה רבה עבור דברי

התורה של ד"ר גילי זיוון, שהופיעו בגיליון חג הסוכות. היא התבססה ביו השאר על

הגותו של הרב שג"ר המנוח. ברצוני להוסיף שתי הערות:

א)      נראה לי שהמוטיב המרכזי של חג הסוכות הוא החתירה

לאיזון. זה נובע בין היתר מהעובדה שהחג מתקיים בליל הירח המלא הראשון – דהיינו,

באמצע החודש – בתאריך עצמו או לאחר התאריך של השוויון בין היום והלילה (21.9) הסמל

של חודש תשרי הוא מאזניים, והנושא מתבטא בנושאי החג – באיזון בין פארטיקולריות

לבין אוניברסאליות, בין בית לדירת ארעי, בין הנדודים בגלות לבין הישיבה בארץ

ישראל, ועוד. אפילו מגילת קהלת, אותה קוראים בשבת חול המועד, מהדהדת את הרעיון

הזה: "לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. עת ללדת ועת למות… עת מלחמה ועת

שלום."

ב)       היה לי מעניין מאד לראות את הגישה של הרב שג"ר

לשילוב התודעה הגלותית בהכרת האחריות הלאומית-הריבונית. צריך להוסיף לזה את התובנה

של פרופ' אמנון רז-קרקוצקין מאוניברסיטת בן-גוריון, של מרכזיות החוויה של גלות

בזהות היהודית ובזהות הפלסטינית. אין כאן מקום להרחיב – אולי לקראת יום העצמאות.

בברכה, ד"ר דבי וייסמן, ירושלים

 

הערה:

בגיליון סוכות פרסמנו מודעה על

ספרו של חברנו דר' אפרים חמיאל "לדעת תורה". את הספר לא ניתן לרכוש

בחנויות , אלא באתר www.mendele.co.il