וירא תשע"ד (גליון מספר 821)




פרשת וירא

גליון מס' 821 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי

בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.

(בראשית יט, לו)

 

טרם

ישכבו ואנשי העיר וגו' ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים

– מכאן אתה למד שבשעה שנתפרש מן אברהם וכתיב בו 'ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן זה

סדום' ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזימה, בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן. מנין?

שכן הוא אומר להם לאנשי סדום 'הנה נא לי שתי בנות וגו" – בנוהג שבעולם אדם מוסר

עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם,

א"ל הקב"ה: חייך, לעצמך את משמרן ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין

וקורין 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן'.

(מדרש תנחומא וירא

פרק יב)

 

ותהרין,

הנה הריון זה היה כנגד הטבע שקלטו הריון מביאה ראשונה, ובפרט

למה שכתבו חכמי הטבע שבעת שכרון אי אפשר שיתעברו, רק שהיה בהשגחה, מפני שהיה עתיד

לצאת מהן שתי אומות גדולות, וז"ש שלכן נתעברו מפני שהוא אבי מואב אומה שקיימת

עד היום.

 (מלבים שם, שם)

 

 

אברהם אבינו

כדמות דתית אוניברסלית

יהונתן

צ'יפמן

בפרשיות "לך לך" ו"וירא" אברהם אבינו מתגלה

לנו בתפקיד כפול. מצד אחד, אנו רואים אותו כאביו של האומה הישראלית; עקב כך, בין

השאר, הוא מהגר לארץ ישראל ועומד בפני נסיונות שונים המגדירים באופן חד את זהותו

והייחוד של אלו הקרובים אליו. מצד שני, הוא מופיע כדמות דתית אוניברסלית, המלמד את

מה שאפשר לכנות "תורה שקדמה לסיני".1 הדבר בא לידי ביטוי בפסוק

בו האלהים מספר לאברהם על תכניותיו לגבי סדום: " כי ידעתיו למען אשר יצוה את

בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את

אשר דיבר עליו" (בראשית יח, יט).

מילות המפתח כאן הם: (א) שהאלהים ידע את אברהם, מילה המלמדת

על מערכת יחסים קרובה ואינטימית; (ב) לשמור "דרך ה', לעשות צדקה ומשפט"

– כלומר, שדרך ה' כוללת ערכים אוניברסליים שהם אבני היסוד של כל חברה אנושית

הוגנת.

הרמב"ם, בהלכות עבודת כוכבים פרק א', מתאר את אברהם

כמסתובב בעולם כדי ללמֵד לבני אדם את האמת הבסיסית של ייחוד האל וקורא להם לעבודתו.

במקום אחר (ספר המצוות, מצות עשה ג'), הוא מדגיש שפעילות זו, שכוונתה להאהיב את שם

ה' על אחרים, הוא חלק אינטגרלי של מצוות אהבת ה'.

כל זה מעלה את שאלת היחס שלנו לדתות אחרות, ובפרט לאמונות

הדוגלות בעיקרון הייחוד, כגון הנצרות והאיסלם2 – פעולה הידועה היום בשם

"דיאלוג בין-דתי". אך לפני שנתייחס לשאלה זו במסגרת העכשווית, ברצוני

להעלות זיכרון של אירוע מן העבר, שלאחרונה מלאו 750 שנה לקיומו. כוונתי לאירוע

דרמטי בחייו של אחד מגדולי ישראל מימי הביניים, ר' משה בן נחמן, המכונה

הרמב"ן, ולוויכוח שאירע בברצלונה בספרד בין ה-20 וה-24 לחודש יולי 1263,

בימים הראשונים של חודש אב, ה'כ"ג. לפי בקשת אנשי הכנסייה מהמסדר

הדומיניקאני, ג'יימס הראשון, המלך של אראגון, ביקש מהרמב"ן, כנציגם הבולט של

היהודים בארצו, להגן על אמונתם ולהסביר למה הם מסרבים לקבל את האמונה הנוצרית בישו

כמשיח. הכנסייה היתה מוצגת דווקא על-ידי יהודי מומר, פאבלו קריסטיאני. (אגב,

נוכחותם של מומרים במסגרות כאלו היתה די נפוצה בתקופה זו, הן בגלל ידיעתם את

התלמוד ועוד מקורות של היהדות, והן בגלל עוינותם האישית ליהדות במקרים רבים. כך בוויכוח

הידוע לשמצה בפאריס בשנת 1239 שהסתיים בשריפת התלמוד, המומר ניקולס דונין עמד נגד

הרב יחיאל מפאריס.)

חלק גדול של

הוויכוח בברצלונה היה מוקדש לטענות הנוצרים שהמשיח כבר בא, בדמותו של ישו, ובפרט סביב

הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת

עמים" (בראשית מט, י). האם פסוק זה התקיים? האם הוא מתייחס למשיח?

והאם הוא מרמז לדמותו של ישו? העובדה שיהודים ונוצרים האמינו באותם ספרי קודש גרמה

לכך שפרשנותם של פסוקים משמעותיים היוותה נקודה מרכזית בוויכוחים כאלו. הרמב"ן

גם הביא שורה של טיעונים נוספים נגד משיחיותו של ישו: הוא הדגיש שהמשיח יהיה אדם בן

תמותה, ולא איזושהי התגלמות נצחית, על-טבעית של האלוהי; ושהוא יגרום לשינויים משמעותיים

בעולם הממשי. הוא העיר על כך, באירוניה לא-מבוטלת, שהמשיח, אם הוא בא, טרם הכניס

את האנושות לעידן של שלום ולא ביטל עוני או חסר בעולם.

בסופו של

הוויכוח, המלך ואנשיו הודו על כך שהרמב"ן אמר דברים של טעם ושכל (אך, לפי

גישתם, עבור עמדה מוטעית), והמלך אף מסר לו במתנה 300 זהובים. כשבוע לאחר מכן,

בשבת נחמו, הרמב"ן נשא דרשה חשובה בבית הכנסת הגדול בברצלונה, בנוכחות המלך

ועוד נכבדי הקהילה הנוצרית, דרשה הידועה בשם "תורת ה' תמימה". אבל אין זה

סוף הסיפור. זמן מה אחרי הוויכוח, הרמב"ן רשם את הדברים שאמר בחוברת קטנה

הנקראת "וויכוח" או "מלחמות ה'."3 דברים אלו הכעיסו

את מנהיגי הכנסייה, כולל את האפיפיור, שראו בהם דברי כפירה, ואלצו את המלך לגזור

על הרמב"ן עונש של גירוש לתקופה של שנתיים. הרמב"ן ניצל את ההזדמנות כדי

לעלות לארץ ישראל, ישב זמן קצר בירושלים, בה ייסד את ביה"כ הרמב"ן בעיר

העתיקה, ומשם עבר להשתקע בעכו, בה חי את שארית חייו וכתב את פירושו הגדול על

התורה. שם נפטר בשנת 1270, בגיל 70.

* * *

מעניין

להשוות את האווירה והגישה ליחסים בין הדתות בוויכוח ברצלונה לדיאלוג הבין-דתי המתקיים

בימינו. בימי הביניים, הוויכוחים היו באמת וויכוחים, או אפילו פולמוסים: כל צד ניסה

לשכנע את השני באמיתת עמדתו, כשכל צד היה משוכנע באמת הבלעדית של אמונתו. כך

בוודאי מצד הנוצרי, שהאמין ש"אין ישועה לאדם מחוץ לכנסייה". היום,

מפגשים כאלו מתנהלים באווירה של כבוד הדדי וקבלת האמת של האחֵר, לפחות כאמת סובייקטיבית

שלו. תחושתי היא ששינוי זה הוא תוצאה של תהליך בו "טיעונים לאמת" נהיו פחות

חשובים לנו. יש מין הסכמה – בין אם מדובר בהסכמה שבשתיקה, בין אם הסכמה היא מפורשת

– שאלו הם עניינים של אמונה אישית, שאי-אפשר להוכיח באופן אובייקטיבי. מעבר לכך,

יש תיאולוגים המאמינים שאין אמת אחת מוחלטת; שידיעתינו את האלהים היא תמיד

"בערך" – כלומר, תירגום ללשון בני אדם של דבר שהוא מעצם טבעו מעבר

לידיעה. כמו כן, הרבה כנסיותהן

ב"מיינסטריים" הליבראלי הפרוטסטנטי, והן בזרם המוביל בכנסייה הקתולית – נטשו

את האמונה בבלעדיות של האמת שלהם. כבר בכנס הוותיקאן השני בשנות ה-1960, ויתירה

מכך בהתפתחויות מאוחרות יותר, ביטלו כמעט לגמרי את המושגים של supercession – ז.א., הרעיון שהנצרות החליפה את

היהדות כבן-בריתו של האלהים. יש גם תיאולוגים יהודים מודרניים, החל מפרנץ

רוזנצוויג וכולל דמויות בנות ימינו כמו הרב יצחק גרינברג, שפיתחו

תיאוריות של "שתי בריתות", הנותנות מקום של כבוד לדת הנוצרית כפי שהיא

היום. לעומתם, בעולם האוונגלי ובכנסיות פונדמנדליסטיות נוספות, עדיין מחזיקים

בדעות המסורתיות; באופן אירוני, חלק מקבוצות אלו משתייכים לתומכים (לכאורה)

הנלהבים ביותר של מדינת ישראל ושל ההתיישבות בשטחים – אמנם מסיבות הקשורות בתיאולוגיה

האסכטולוגית שלהם.

לסיום,

נחזור לדמותו של אברהם אבינו. לו היה חי בינינו היום, האם היה רואה בנצרות דת

פגנית שיש להיחלם נגדה בחירוף נפש, או שמא הוא היה משתייך לחסידי ה"דיאלוג

הבין-דתי" המנסה להשתיל אהבה ואחוה בין האויבים לשעבר ולבנות עולם של שלום

והבנה בין בני-אדם שונים? כמובן שאי-אפשר לענות לשאלה כזאת בוודאות, אך אני נוטה

להאמין בדעה השנייה.

1. יש ויכוח חשוב

ומעניין בעולם היהדות סביב השאלה האם האבות קיימו את התורה לפני נתינתה, ואם הם

קיימו את המצוות כפי שאנחנו מכירים אותן היום בכלל. ואם כן, איך וכיצד מסבירים

סטיות כמו הגשת חמאה ובשר על-ידי אברהם לאורחיו המלאכיים, או נישואי יעקב עם שתי

אחיות? או שמא היה להם מערכת יחסים ישירה עם האל, בלי קשר למצוות מסוימות. לפי חלק

מספרות החסידית, למשל, הם גרמו ל"ייחודים" בעולם על-ידי מעשיהם הארציים,

ה"חילוניים." עיין בספרו של ארתור גרין, Devotion and Commandment (Cincinnati,

1989).

2. אני שם

"בסוגריים" השאלה האם יש לראות באמונה הנוצרית בשילוש סטיה מאמונת

הייחוד, ואף עבודה זרה, או לא. נדמה לי שקשה לראות בכך אמונה בריבוי אֵלים במובן

הפשוט, ויש כבר בין הראשונים אלו המכשירים אמונה ב"שיתוף" לבני-נח. נאמר

לי פעם על-ידי האב מרסל דובואה המנוח (אחד מאוהבי ישראל האמיתיים בכנסייה הקתולית)

כך: "האל הוא אחד, והאל הוא שלוש; ואיך ששני דברים סותרים אלו יכולים להיות

אמת בו זמנית – זה אחד מסודות האמונה."

3. הטקסט של הוויכוח

מופיע במהדורת ח' ד' שעוועל, כתבי הרמב"ן (ירושלים: מוסד הרב

קוק, תשכ"ג), כרך א': ע' 299-320.

הרב

יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי בשם

"חיצי יהונתן" על פרשת השבוע (באנגלית). המעונינים יכולים לכתוב לדואר

אלקטרוני yonarand@internet-zahav.net.

 

 

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם

הַיּוֹם

'וירא אליו' – לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא:

יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו.

(רש"י בראשית יח , א)

 

 

"והלכת בדרכיו"

אמר רבי חמא ברבי חנינא,

מאי דכתיב (דברים יג) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה!?

והלא כבר נאמר (דברים ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלֵך אחר מידותיו של

הקב"ה; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית

ג) 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות

עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח) 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה) 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' – אף אתה נחם אבלים; הקב"ה

קבר מתים, דכתיב (דברים לד) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

(בבלי סוטה יד ע"א)

 

תניא: ביקור חולים אין לה שיעור. מאי אין לה שיעור?…

אמר אביי: אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר: אפילו מאה פעמים ביום. אמר רבי אחא בר חנינא:

כל המבקר חולה – נוטל אחד מששים בצערו.

 (בבלי נדרים לט ע" ב)

 

תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין

חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.

(בבלי גיטין סא ע" א)

 

 

יש מחיר לגירוש

"גרש את האמה הזאת ואת בנה" – ג' במקרא: 'גרש את האמה'

(כאן), 'גרֵש לֵץ' (משלי כב, י) 'כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה' (שמות יא, א) – גרש את האמה הזאת ואת בנה

ואז תגרש הלץ ובשביל שגירשה שרה להגר מביתה, נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם.

(בעל הטורים בראשית כא, י)

 

 

ישמעאל, בן האמה,

נשאר בנו של אברהם

"וירע הדבר…

על אודות בנו": כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב

אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים, ובדרך טובה היה הולך, כי היה

גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן לבנו,

והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר

(בראשית

ט"ז, ו'), והיה מצטער על הדבר והיה סובל

מריבת אשתו עד שבא אליו הדבר.

(הרד"ק בראשית כ"א, י"א)

 

 

"ויאמר לה: מה לך הגר, אל תראי כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם"

"באשר הוא שם": לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ,ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות.

לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים :"ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית

בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?", והוא משיבם: "עכשיו מה הוא,

צדיק או רשע?". אמרו לו: "צדיק". אמר להם: "לפי

מעשיו של עכשיו אני דנו וזה 'באשר הוא שם'".

(רש"י בראשית כא, יז)

 

 

"שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום"

אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום, אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנאמר: (איוב כח) 'ארץ ממנה יצא לחם… מקום ספיר

אבניה… נתיב לא ידעו עיט… אנשי סדום אמרו: הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב

יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבאו בני אדם

עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם הקב"ה: כהטיבותי לכם

אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם

מהו אומר (שם) פרץ נחל וגו' (שם יב) ישליו אהלים לשודדים… וכן הוא אומר (יחזקאל טז) 'חי אני נאם ה' אלקים, אם עשתה סדום אחותך… הנה זה היה עון סדום אחותך

גאון שבעת להם וגו'".

(תוספתא סוטה פרק ג משנה ג)

 

 

חברות וחברים יקרים

 

סיימנו 16 מחזורים של "שבת

שלום" והתחלנו מחזור חדש

אנו מביאים לכם מדי שבוע, קוראים

יקרים, מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו והגותנו,

מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום ובדו-קיום

מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת הגיליון

ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם הערכית, בתמיכתם

הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו

לכן, כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת שלום"

בארץ ובעולם, ללא פרסומת מסחרית

אנו זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק ושלום

 

מערכת

"שבת שלום"                "עוז

ושלום-נתיבות שלום"