וירא תשע"ג (גליון מספר 772)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת וירא

גליון מס' 772 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו

וַיֹּאמֶר: אָבִי?

 וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי, בְנִי.

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?

(בראשית

כ"ב, ז')

 

 

וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם

וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים

וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת. (ירמיה לב, לה)

'אשר

לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי' – 'אשר לא צויתי'

זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה'; 'ולא דברתי' – זה יפתח; 'ולא עלתה

על לבי' – זה יצחק בן אברהם.

(בבלי תענית ד,

ע"א)

 

'ויאמר

הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'. ויאמר אברהם: אלקים יראה

לו השה לעולה בני' כבר דקדקו קמאי

מדוע מייחס העקידה לאברהם ולא ליצחק. ונראה לפרש דהנה באמת

אברהם ויצחק ידעו

שלא היה דעת הקדוש ברוך הוא לשוחטו. ואברהם שהיה מדתו מדת חסד הלך בבטחונו שישובו שניהם. כמ"ש 'ונשתחוה ונשובה אליכם'. רק שאף על פי

כן היו הולכים במסירת נפשם כאילו לשחוט אותו באמת. וזהו 'וירא את המקום מרחוק'

– פירוש: המקום רמז הגם שהיה רואה שיצא ממנו יעקב שנאמר בו 'ויפגע במקום',

אף על פי כן היה מרחיק מלבו המחשבה זאת מחמת שהיה הולך בשלימתו

כנ"ל וזה שאמר יצחק 'הנה האש והעצים' רוצה לומר מאחר שעשית עבודתך וכוונתך בשלימות כראויה לפי מדתך. 'ואיה השה לעולה' – רוצה לומר היכן הוא

השה שהיה ראויה להיות מוכן כבר?

(רבי אלימלך מליז'נסק: ספר נועם אלימלך – פרשת וירא)

 

 

על הצחוק

משה מאיר

ישנן שאלות שהמקרא

שואל את קוראיו, והם חוזרים אליהן בכל פעם ופעם שהם קוראים בו. הקושיות נותרות על

מקומן, והפתרונים משתנים מפעם לפעם. בפרשת השבוע שלנו מגיבה שרה בצחוק לבשורה או

לאיחול כי ייוולד לה ילד:

יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי

עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

בינה לבין המלאך או

אלוהים [תלוי בפרשנויות השונות], מתפתח עימות חריף:

יג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה

צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי

זָקַנְתִּי. יד

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ

כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. טו

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה

וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

הרושם העולה הוא כי אלוהים החופש כל חדרי בטן, חשף את צחוקה ומצא בו פגם.

והנה, פרק אחד קודם לכן, מגיב אברהם באותה הדרך, ואלוהים לא מבקר את צחוקו:

 יז

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר

בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה

תֵּלֵד. יח וַיֹּאמֶר

אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה

לְפָנֶיךָ. יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן

וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם

לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

הרי יכול היה אלוהים

לומר לאברהם: 'למה זה צחקת?! היפלא ממני דבר?!' הן את

המילים אמר אברהם בליבו, כשם ששרה צחקה בקרבה, מדוע היחס השונה?

בין הפרשנים היו

שהעמידו את צחוקה של שרה כשונה בתכלית מצחוקו של אברהם. אברהם שמח כותב רש"י,

ואילו שרה גיחכה. ההבדל הזה מסביר מדוע היחס לצחוקו של אברהם חיובי, ואילו לצחוקה

של שרה – שלילי. היו שהשוו את אברהם המורה כי גם הוא וגם שרה זקנים מכדי ללדת,

בעוד שרה תולה את האבסורד בזקנתו של אברהם ולא מזכירה את עצמה. זהו פגם מוסרי

הגורר יחס שונה.

אני מתבונן בפסוקים,

ורואה בהם תמונה אחרת. אברהם צוחק ואומר בלבו. צחוקו הוא צחוק גלוי, פורץ, משוחרר.

המילים שבליבו מסבירות לעצמו את צחוקו, נותנות פשר לרגש. שרה צוחקת בקרבה לאמר, כלומר – היא צוחקת צחוק סמוי ומובלע שאיננו מלווה

במילים. המספר נותן את המילים לרגש שלה ומבאר אותן. בתגובה לצחוקה המובלע של שרה

מנהל אלוהים שתי שיחות. האחת עם אברהם, שיחה תיאולוגית: 'מדוע שרה צוחקת, היפלא מה' דבר?' שיחה כזאת אפשר היה לנהל גם בעקבות צחוקו של

אברהם, והיא אכן התנהלה: אברהם אמר 'לו ישמעאל יחיה לפניך' ואלוהים ענה 'אבל שרה

אשתך יולדת לך בן'. התוכן הוא אותו התוכן, אלא שכאן, במרחק מסוים, השיחה יותר

מופשטת ועוסקת ביכולתו של אלוהים.

עם שרה מתנהלת שיחה

אחרת. שרה – שכנראה שמעה את השיחה עם אברהם – מכחישה את צחוקה מפחד, ואלוהים אומר

לה: 'לא כי צחקת.' זאת השיחה. ומה פישרה? אפשרות אחת היא להסביר את השיחה עם שרה

גם כן על רקע תיאולוגי. שרה נרתעה משאלת אלוהים לאברהם – היפלא

– ואמרה: 'אני לא צחקתי, אני לא חושבת שיפלא מה' דבר.'

בכך היא מבטלת את האבסורד שבלידה המאוחרת, ועל כך עומד אלוהים – את צחקת וגם אברהם

צחק וזה באמת מצחיק, אבל מאלוהים לא יפלא לעשות גם

דברים מצחיקים ואבסורדיים.

אפשרות שנייה היא

להסביר את השיחה עם שרה על רקע קיומי אנושי. שרה צחקה בקרבה, ניסתה להבליע את

הצחוק כי 'לא נעים'. מביך לצחוק לדבריו של מישהו, יהא זה אדם מלאך או אלוהים. עתה

היא מנסה להמשיך בהבלעה על ידי כך שהיא מכחישה שצחקה. התגובה היא – 'צחקת'. אפשר

לקרוא אותה במנגינה נעלבת וכועסת, את צחקת ופגעת בי. אבל אפשר לקרוא אותה במנגינה

אחרת: 'את צחקת, וזה בסדר. אני אוהב שמגיבים בכנות לדברי, אם הם מצחיקים אז

צוחקים, אם הם עצובים אז בוכים, אם הם מכעיסים אז כועסים. אהבתי את תגובת אברהם כי

הוא צחק עלי בכל פה, וזה נעים ונחמד ומשחרר. שרה, צאי מהאוהל, מהאוהל הפנימי שבנית

לך ובו את מחביאה את רגשותייך. היי את עצמך, הגיבי, צחקי בכי דברי. כך זה טוב, כך

נוכל לדבר ולהיות.'

משה מאיר. מחנך,

מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה

דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כמה חודשים בהוצאת מאגנס.

 

"וירָא אליו ה'"

זו השגה שכלית, לא ראות עין ממש בשום פנים.

(מורה נבוכים א, ד)

 

 

"וירא והנה שלושה אנשים" – חובת

ההגנה והליווי חשובה מדאגה לצרכים הפיזיים ומהקבלת פני השכינה

שכר הלוויה מרובה מן הכל והוא החק

שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה; מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה

הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר 'וירא והנה שלשה אנשים' ולוויים יותר

מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות אבל יד ,

ב)

 

'ידינו לא שפכה' וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו

ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה, והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל'.

(רש"י דברים כא , ז ע"פ מדרש

הלכה)

 

 

עקידת יצחק: ההיבט האנושי

'וישם אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני

יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות

ונופלות מעיני אברהם, שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר

לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה,

פער פיו בבכיה וגעה געיה

גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין

יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה'

עמדו

מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד

שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו?

שבועת 'כה יהיה זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'. (ילקוט שמעוני בראשית

פרק כב סימן קא)

 

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות

על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך, היא תוצאה ערפילית מההכרה

הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל הנחמד האהוב, כאין

 נגדו.

(מתוך "אגרות ראיה" לרב

קוק, כרך ב, עמ' מג.)

 

אילו

כוונת הציווי הזה שישחט את בנו וישרפהו כליל, היה הכתוב אומר 'והעלהו שם עולה',

כמו שאמר יפתח 'והעליתיהו עולה' (שופטים יא, לח), לפי שהיתה

כוונתו לחוט את היוצא מפתח ביתו…ולא מצאנו לשון העלאת עולה להקרבת בן אדם על

המזבח זולת אלה השנים (יפתח ומישע מלך מואב), ובשניהם בא פועל עלה נקשר עם ב' פעולם בלי אות השימוש… ואף שבקרבן בהמה מצאנו פעמים הרבה שם

עולה קשור עם למ"ד ('הבקר לעולה' וכו'), הוא לפי

שאין שם מקום לטעות, כי העלאת בהמה על המזבח בוודאי לא יהיה לתכלית אחר אלא לשרוף

אותה, אבל העלאת אדם למקום גבוה אפשר שיהיה לתכלית אחר, כמו שנפרש. ולכן מאמר

'והעלהו שם לעולה' יובן על ב'דרכים:

האחד,

שישחט ממש את בנו לקרבן עולה, והשני שיעלהו אל ההר לצורך העולה שיקריב

אברהם שם, כלומר שיוליך עמו את יצחק בנו כדי שיהיה ניצב על העולה וילמד מעשה

הקרבנות שמקריביםפ לכבוד השם, כי כן שימשו הלמ"ד אצל הקרבנות, כמו 'ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא

להם לזבח' (שמואל א טז, ה)… אף כאן 'לעולה' – לתכלית העולהשתקריב שם לפני יצחק כדי לחנכו במעשה ההוא.

והנה

ה' יתברך לא ציווהו מתחילה שישחוט את בנו חלילה, כי

קרבן כזה הוא תועבה גדולה בעיני ה' ברוך הוא, שהוא רחום וחנון ושונא מעשי

האכזריות, כמו שאמרה התורה (דברים יב, לא): 'לֹא תַעֲשֶׂה

כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם,

כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ

לֵאלֹהֵיהֶם', וכמו שצעק הנביא (ירמיהו ז, לא): 'ובנו

במות… לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי

ולא עלתה על לבי', ואמרו חז"ל: אשר לא צויתי

לאברהם. אבל, ראתה חכמתו יתברך להסתיר כוונת הציווי בלישנא

דמשתמע לתרי אפי (בלשון דו משמעית), כיד לעשות ניסיון

גדול באברהם והוא, כי אברהם ידע את השם ואת דרכיו ואהב את השם אהבה עזה, ובעבור כן

היה מבקש להידמות אליו בדרכי החסד והחנינה והרחמים, להיותו יודע שהדרכים הללו

אהובים לו יתברך, ומעם זה גם כן מאס בגילולי בית אביו,

לפי שהיו אז מייחסים לאליליהם כל מיני נבלות ואכריות,

ועתה שנצטווה פתאום לפי דעתו שלחוט את בנו, איך לא יבהל

לשמוע כן מפי אב הרחמים ולא יתר לבו ממקומו לעשות אכזריות גדולה כזו שהוא נגד הטבע

והדעת, בלי להרהר על דרכי ה' יתברך. אולם, אברהם אבינו, מלבד שהיה אוהב את השם

מאד, גם היה ירא את ה' יראה גדולה, ומי שנקבעה בלבו מידה זו, לא ישלח מחשבותיו חפשים לחקור בשכלו ובבינתו על דברים שהם תעלומות ממנו, אלא

שישים מסוה הצניעות נגד פני נפשו, ולא יהרהר על דברי

הם, אפילו הם הפוכים משיקול דעתו…והדברים הללו עמוקים ורחבים ואין זה המקום

להאריך בהם, רק להודיע שתכלית הניסיון הזה היה להוציא יראת השם שבנפשו מן הכוח אל

הפועל, ואברהם ברוב גדולתו עמד גם בזה ונשתלם במידה זו, כמו שמעיד עליו הכתוב 'עתה

ידעתי כי ירא אלהים אתה'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו בראשית כב, ב)

 

דרכו של אברהם, שהיא דרך ה' היא

"שביל הזהב"

וכיצד ירגיל אדם עצמו

בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור

בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי

שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין

ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כי ידעתיו

למען אשר יצוה וגו" וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו,

שנאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'.

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות דעות א ,

ז)

 

 

"הגוי גם צדיק תהרוג"

אם תהרוג אותי, גם

אברהם הצדיק תהרוג, כי הוא פשע וגרם לי זאת.

(בעל הטורים יט, ד)

 

 

'השופט כל הארץ לא

יעשה משפט?! '

נקוד בחטף פתח "ה" של השופט – לשון תמיהה: וכי מי

שהוא שופט, לא יעשה משפט אמת?!

 (רש"י

שם)

 

אם עולם אתה מבקש, אין דין. ואם דין אתה

מבקש, אין עולם.

אתה רוצה לאחוז בחבל בשני קצותיו, אתה מבקש עולם ואתה

מבקש דין.

אם אינך מוותר מעט,אין העולם יכול

להתקיים.

(בראשית

רבה, מ"ט)

 

 

'ותהי נציב מלח' – אשת לוט או הארץ?

 'ותבט אשתו מאחריו' – רבי יצחק אמר:

שחטאה במלח; באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא עושה? הולכת אל כל שכינותיה

ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן

'ותהי נציב מלח'.

(בראשית רבה פרשה נא)

 

'ותהי נציב מלח' – כתב החכם רבי אברהם ן' עזרא: 'ותהי' – הארץ. ועל

דרך רז"ל 'ותהי' – אשתו.

 (רבינו בחיי בראשית יט , כו)

 

'ותהי נציב מלח' – במלח חטאה כמו שפירש רש"י, לפיכך כשעברה צווי המלאכים

לקתה בלקוי סדום. דבר אחר: 'ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח' שכן

'גפרית ומלח שרפה כל ארצה'.

(חזקוני שם, שם)

 

תנו רבנן: הרואה מעברות הים ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש, במורד

בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע

מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה על כולן צריך שיתן הודאה

ושבח לפני המקום.

(בבלי ברכות נד,

ע"א)

 

וידוע כי אשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר היתה מן רע עין, אפילו מלח לא רצתה

לתת לאורחים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל טעם זה, ולכן סמך התנא אשתו של לוט שהיתה

מלח מחמת רע עין, עם אבן שישב משה רבינו עליו השלום עליה, שהיא מורה על טוב עין וגבר

בזה על רע עין, ואחר זה זכר ענין חומת יריחו שהיתה באחרונה.

(בניהו בן יהוידע ברכות

נד, ע"א)

 

 

הכתובת

להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות

ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות

ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל

קוראינו ואוהדינו

כדי

שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך

להישמע

כדי

שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט

ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית

ובאנגלית,

אנא, שילחו

את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז

ושלוםנתיבות

שלום ת.ד

4433

ירושלים

91043

ציינו

על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת

שלום"

לפרטים

נוספים (פטור

ממס, הקדשת

גיליון וכו')

אנא, פנו

למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת

שבת שלום          עוז ושלוםנתיבות

שלום