ויקרא תשפ"א, גיליון 1193

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא.

(ויקרא ד', כ"ב)

איור: הרי לנגבהיים

אשר נשיא יחטא. לְשׁוֹן אַשְׁרֵי  – אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ נוֹתֵן לֵב לְהָבִיא כַּפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁמִּתְחָרֵט עַל זְדוֹנוֹתָיו (ספרא).

 (רש"י שם, שם)

…או אפשר לומר שהוא לשון ודאי, ולזה לא נכתב 'אם נשיא יחטא' כמו שאמר 'אם הכהן המשיח יחטא', ואמר אם כן 'ואם כל עדת ישראל ישגו', כי הכהן הגדול נזהר מן החטא לפי שעיני כל ישראל תלויות עליו בין לעניין צרכי גופם ומזונותם בין לעניין כפרת נפשותם, וכן הסנהדרין גם כן נזהרים הם מן החטא לפי שרוח הקודש נוספת עליהם, ולפיכך הזכיר בהם בחטאם לשון ספק, אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, לפי שהנשיא לבו גס מאד בו, ומידת הגאווה שהיא סיבת החטא מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במידה הזאת, הוא שכתוב (דברים י״ז, כ׳) 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ומפני זה כתוב (שמות ל״ה, כ״ז) 'והנשיאים הביאו את אבני השהם', מה ענין שהתנדבו אבנים יותר משאר דברים, אלא לפי שהאבנים היו על לב אהרן לזכרון להם לפני ה', והנשיאים לבם גס בהם לפיכך הביאו אבנים שיתכפר להם.

 (רבנו בחיי שם, שם)

…מסדר פרשיות החטאת אתה למד על תפקידו של המלך: הוא הראשון לקיום המצוה; כדרך שהכהן המשיח הוא ראשון בלימודה, יהא המלך ראשון לקיום החוק – זאת אתה למד מסדר הפרשיות כאן. ואולם, הואיל וחטאתו איננה קשורה בשגגת הוראה, הרי מעמדו כמלך איננו מקנה לו סמכות לפרש את התורה. רצונו לדעת מה מותר על פי הדין – יפנה אל בית הדין, ככל יחיד אחר.

(הרש"ר הירש שם, שם)


"אשר נשיא יחטא" – על שגגה ואחריות

גילי זיוון

דברים לזכרו של אבי, דוד מבצרי ('מושבניק') ז"ל

שהלך לעולמו לפני שש שנים בערב 'שבת הגדול'

"נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" – כך נפתח פרק ד' בפרשתנו (ויקרא, ד, ב). וכאשר אנחנו בוחנים מי הם החוטאים בשגגה, התשובה העולה מן הפרק היא: כולם. מהמנהיג ועד אחרון אנשי העם. ארבעה מקרים מובאים בפרק: הראשון, חטאת הכהן המשיח (הכהן הגדול): אם שגה הכהן הגדול "לְאַשְׁמַת הָעָם" – כלומר שגגתו קשורה לעבודתו הציבורית במקדש/משכן –נדרשת כפרה מיוחדת, ב"פתח אהל מועד" ויש צורך בפעולת טיהור סימבולית של כלי הקודש (שם, פס' ג-יב). המקרה השני הוא חטאת "כל עדת ישראל" – כש"נֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל" (שם, פס' יג) – "זקני העדה", המנהיגים (הלוא הם החכמים שהורו שלא כראוי, סנהדרין, לפי פרשנות חז"ל) סומכים את ידיהם על ראש הפר בשם הציבור כולו (שם, פס' יג- כא). המקרה השלישי הנזכר בפרק הוא חטאת הנשיא – מנהיג העם שגה "ואשם" – עליו לכפר על מעשיו בסמיכת ידיו על ראש הקורבן (שם, פס' כב-כו). ולבסוף נזכרת, חטאת היחיד, "מעם הארץ" – היחיד השוגג מביא את קורבנו "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו" (שם, פס' לה).

מה אומר לנו פרק ד? הוא אומר לנו דבר מאד 'פשוט' וברור: מנהיגים דתיים (הכהן) ומנהיגים אזרחיים (המלך), אנשי שררה וכבוד ועד אחרון עם הארץ, היחיד או הרבים – כולם עשויים לטעות, לחטוא בשגגה, ועליהם לקחת אחריות על מעשיהם. כולנו מועדים לטעות.

כדאי לשים לב, הפרק פותח במילים "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד, ב). אך הפירוט שבהמשך אינו מתחיל בנפש "מעם הארץ", אלא דווקא במנהיגים: החל בכוהן הגדול , עבור דרך ההנהגה המשפטית (סנהדרין שפסקה בטעות והחטיאה את הציבור נדרשת ל"פר העלם דבר") וכלה בהנהגה הפוליטית (נשיא) ורק בסיום חוזר הפרק לחטא היחיד.

נוסח הכתוב לגבי חטאת הנשיא מעלה את השאלה: מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא. אנו קוראים לגבי נשיא את הפתיחה: "אשר נשיא יחטא", ואילו לגבי שאר החוטאים בשגגה אנו מוצאים נוסח אחר: "אם הכהן המשיח יחטא"; "ואם כל עדת ישראל ישגו"; "ואם נפש אחת תחטא בשגגה". מה פשר השינוי הסגנוני?

דומה שהפסוקים מניחים כמובן מאליו שבשלב כלשהו הנשיא יחטא. ולכן אין כאן לשון "אם" אלא לשון "אשר" במשמעות "כאשר". ב"ספרא" עולה האפשרות כי ברור שהנשיא יחטא בשלב כלשהו בעת מילוי תפקידו, אך השאלה מה תהיה תגובתו לשגגתו: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶֽחֱטָא" (שם, פס' כב) – " אמר רבן יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו". ר' יוחנן בן זכאי דרש את מילת התנאי "אשר" מלשון "אשרי". כלומר ברור שהנשיא (המלך/ראש הממשלה) יחטא אבל השאלה היא האם הוא יודה בשגגתו ויבקש לכפר על טעותו, או יתחמק מהודאה בטעותו. לכן, אשרי הדור שמנהיגו מכיר בשגגותיו ומכפר עליהן.

רבי עובדיה ספורנו, הפרשן האיטלקי בן מהמאה ה 16-15 בפירושו לתורה אומר: "ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו)". לפי פרשנותו דווקא הנשיא, איש השררה, מועד יותר לחטוא, בשל תפקידו החשוב הוא עלול לשכוח כי "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" ולדמות עצמו למורם מעם ולמעלה מן הטעות.

הנצי"ב מוולוז'ין (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, פולין, המאה ה-19), מצטט את דברי הספורנו ואומר: "ידוע הפירוש דנשיאותו גורמת שיהא עלול לחטוא, וכך כתב הספורנו […]". לא רק שאין הנשיא פטור מקורבן חטאת, אלא הוא מועד יותר מכל אדם אחר לזלזל, לשכוח עבור מי הוא עמל, ולהרשות לעצמו להעלים עין או לוותר לעצמו.

החידוש כאן כפול. לא רק במסר הדמוקרטי שלכולם יש חולשות וכולם יכולים לטעות, אלא גם בדרישה ללקיחת אחריות לא רק על חטאי המזיד אלא גם על חטאי השגגה. האמנם? מדוע צריך אדם שחטא בשגגה להביא קורבן? הרי לא מדובר באדם שעשה רע במזיד באופן מכוון, אלא באדם שבתום לב טעה, או לא שם ליבו לפרט זה או אחר ולפיכך עשה חטא. עובדה שהתבררה לו רק בדיעבד.

הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה מסביר את הקפדת התורה גם על שגגות האדם במילים הבאות: "שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצוה […] חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים […] הן, הן עיקר העברה אשר ב"שוגג". הזלזול הפושה במקומותינו בנוסח "יהיה בסדר" הוא אולי החינוך ההפוך למה שכיוון אליו הרש"ר הירש. בימינו קורבן חטאת איננו מביאים, אבל טעות, שכחה, ושגגה הם חלק מחיינו. האם נדע לקחת עליהן אחריות ולעמוד באומץ מול אלוהים ואדם ולומר "טעינו"? וכשהטעות מכשילה את הרבים, האם נדע לומר קבל עם ועדה "פשלה שלנו"?

לצד כל מה שכתבתי כאן בעקבות פרשנים קדומים וחדשים על שגגת האדם באשר הוא אדם, ועל התפיסה שאיש איננו פטור מן האחריות, חשוב לציין עקרון נוסף שעולה מפרקנו. לקורבן החטאת יש גם ממד של צמצום האשמה האנושית. כאשר אנחנו מגלים את טעותנו לא פעם אנו מתייסרים ימים, חודשים ולעתים שנים. מכיוון שאין אדם שאינו שוגג, טועה ושוכח לעיתים יש גם למצוא דרך לכפרה על מה שנעשה, על ההוראה השגויה וכיו"ב כדי שהאדם יוכל להמשיך ולשאת באחריות ולא להתבוסס בשלולית האשמה האינסופית. קורבן החטאת וטקסי הטיהור מאפשרים ל"נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" להמשיך הלאה. היחיד או המנהיג זקוקים לטקס טיהור שיש בו לצד ההודאה באשמה גם יסוד משחרר הבא לידי ביטוי בקורבן החטאת.

נוכח הביטחון העצמי המופרז חשוב לזכור שבני אדם אינם מושלמים. כפי שכתב ושר שולי רנד בשירו "מה התכלית" מתוך הדיסק "נקודה טובה":

מה התכלית של זה הכאב
אם לא לנענע לי את הלב
ששקע בתרדמה
וזה זמן רב שלא החסיר פעימה

למה באתני זה הקלון
רק לנפץ בי את הדמיון
שאני מין כל יכול
נוח לסלוח נוח למחול […]

את עיני עצמתי סגרתי את הספר
שעה שהיתי ליישב את דעתי
את גאוותי השלכתי בפינת החדר

אך הוא אינו מסתפק רק בפן הזה של התוכחה הדורש להשליך את הגאווה בפינת החדר, והוא נוגע גם בפן של הסליחה, הכפרה והטיהור המאפשרים לקום מתוך השגגה הנוראה ולהמשיך לשאת באחריות האישית והציבורית למחר טוב יותר. הפזמון החוזר מדגיש את התהפכות האשמה והקלון בטעות לרחמים.

מה רצתה זאת המכה

רק להוליד מתוכי צעקה

אל השמים האדומים

שיתהפכו עלי לרחמים

אבי ז"ל לא כהן גדול, לא שופט ולא נשיא. אך אימץ בכל ליבו את הדרישה ליושר ונאמנות לערכיו שלו. ככל בני האדם גם הוא נכשל וטעה לעתים. אך יושרו וכנותו גרמו לו גם להודות בטעויותיו ולקחת אחריות על שיקולי דעת מוטעים שעשה. הוא לא הבחין בין אלה המורמים מעם ובין אלה שהתורה מכנה "עם הארץ". מכולם הוא תבע מה שתבע מעצמו, יושרה ואחריות.

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית.


רבי עקיבא איגר וקיבוץ נצר-סירני

מנהיגות רבנית בשעת מגיפה – בימים ההם

דוד מלמד

בשנת 1990 נערך כנס של צאצאי רבי עקיבא איגר, גדול התורה בדורו. רוב מאתיים-וחמישים משתתפיו היו ישראלים. פגישת האיגרים חודשה על-ידי אחד מצאצאיו, עקיבא איגר חבר קיבוץ נצר-סירני שאביו הכניסו לאגודה כשהיה תינוק בשנת 1913. הקיבוצניק עקיבא איגר ראה בהחייאת הכנס את מפעל חייו.

בכנס פורסמה רשימה של 36 אילנות-משפחה שכללו בצד רבנים דגולים גם את קרל מרכס, פרופ' ארנסט סימון וארתור רופין, ועד לחזן הישראלי הידוע המופיע בארצות-הברית, אריק וולהיים.

רבי עקיבא איגר נולד בשנת 1761 באייזנשטאדט, אז באוסטריה, ונפטר בשנת 1837 בפוזנא שבפולין.

השם "איגר" הוא שמה של עיירה שבה נולדה אמו של רבי עקיבא איגר. הוא לא קיבל על עצמו בשנותיו הראשונות תפקיד רב, ורק הורה ולימד תלמידים מצטיינים. בשנת 1815 הוכתר כרב ראשי בפוזנא ופעל שם עשרים-וחמש שנים.

רבי עקיבא היה ידוע כרודף שלום בקהילתו ופעל גם בצד החברתי הנרחב. ואכן כשפרצה בשנת 1831, לפני מאה-ותשעים שנה, מגיפת החולירע בעירו ובאירופה והפילה חללים רבים, וכמובן בתוכם גם יהודים רבים, אירגן רבי עקיבא עזרה רפואית וחלוקת מזון שנבדק על-ידי רופאים מטעם פרידריך-וילהלם השלישי מלך פרוסיה. על פעילות זו הובעה לו תודת הממשלה.

רבי עקיבא גאון הדור, ענק רוחני, ידוע בלמדנות התורנית בעת החדשה, כתב ספרים רבים על התלמוד וההלכה וביקש מבנו שבכל מקום שיזכיר את שמו לא ירבה בתארים, ודי בתואר רב "שהוא רגיל לכל יושבי כיסאות". בעולם התורני מפורסמות הערותיו לתלמוד הבבלי בשם "גיליון הש"ס" שנכתבו למהדורה הווילנאית המפורסמת של התלמוד.

בשנת 1974 נוסד ארכיון הכולל את כל הקשור לרבי עקיבא על-ידי שמואל גדון חבר קיבוץ נצר-סירני. אחרי מותו הצטרף לניהול הארכיון בשנת 1980 עקיבא איגר, אף הוא חבר קיבוץ נצר-סירני שניהל את הארכיון עד פטירתו. מאז שנת 2001 מנהלת את הארכיון חברת הקיבוץ צביה שהם.

בשנת 1990 פרסמה "אגודת משפחת איגר" רשימה מסודרת של כתבי רבני משפחת איגר וענפי המשפחה השונים החל מרבי עקיבא הראשון. מהדורה מעודכנת ראתה אור לקראת מפגש האגודה בשנת 1993. בין מטרות האגודה נכתב: "להכיר את החלקים המגוונים של המשפחה ולגשר ביניהם ברוח הומנית-יהודית של ר' עקיבא איגר, לשם הגברת הכיבוד ההדדי".

ב-2 במרץ 2020 כתב יענקי כ"ץ באתר האינטרנטי החרדי "כיכר השבת" מאמר נרחב על הצעדים אותם קרא לבצע רבי עקיבא איגר.

הרב הפוסק קבע מספר צעדים שהתקבלו בברכה על-ידי המלך והרשויות. כרבה של פוזנא דאג רבי עקיבא להפעיל את סמכותו כרב גם במקרים שאינם הלכתיים, לתועלת הציבור במקרי הצורך.

הוא תיקן מספר תקנות שסייעו מאוד למניעת התפשטות המגיפה ולבידוד האזורים הנגועים, מינה ועד שיהיה אחראי על ההיגיינה במרחב הציבורי ופעל לפרסום המודעות בקרב התושבים. בנוסף דאג שהוועד יממן שירותי ניקיון לבתי העניים, והפיץ כרוזים הלכתיים בדבר החובה לשמור על הבריאות על-ידי הרתחת מי-השתייה, בנוסף לשמירה על ניקיון אישי.

כדי להמעיט התכנסויות המוניות קבע, בין היתר, כי ניתן לוותר על תפילות במניין. לקראת הימים הנוראים באותה שנה, קבע כי תיערך הגרלה ובה ייקבע מי מחברי הקהילה שיתפללו בבית-הכנסת בתפילות ימי ראש-השנה, ומי בתפילות יום-הכיפורים. כך הצטמצמה כמות המתכנסים לכדי שליש.

כמו-כן קיצר משמעותית את התפילות עצמן, וקבע הפסקה ארוכה בין תפילה לתפילה. בשיתוף-פעולה עם המשטרה המקומית, הוכנסו שוטרים לתוך בתי-הכנסת כדי לפקח על הסדר ולמנוע צפיפות בשעות הכניסה והיציאה. רבי עקיבא גם חייב את כל הקהל לשתות משקה חם לפני תפילת שחרית, למרות המנהג שלא לטעום דבר לפני התפילה.

בצעדים הללו תרם לצמצום מספר הנפגעים בפוזנא ובמקומות אחרים, וסייע לצמצום התפרצות זו של המגיפה. כאות תודה על-כך קיבל מכתב-הוקרה מפרידריך-וילהלם השלישי מלך פרוסיה.

מחלת הכולרה, המוכרת גם בשמה העברי "חולי-רע", התפשטה בעיקר בפולין וסביבותיה, בשונה ממגיפת הקורונה בימינו שהיא מגיפה עולמית.

וכך כותב רבי עקיבא במכתב לרב קהילת פלעטשען המודפס בחידושי הגרק"א במסכת נדרים בנושא התפילה בבית-הכנסת: "לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כיתות-כיתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים, ולומר אחר התפילה ערב ובוקר תהילים איזה מזמורים שיבחר ואחר כך הנוסח 'אל רחום'… וכו', ולהזכיר בתוכו גם על המלך ירום הודו, וזרעו ושריו, וכל שוכני ארצו, ולומר בבוקר ובערב, פרשת התמיד בציבור, כל נוסח פרשת הקטורת."

בהמשך מכתבו כותב רבי עקיבא "לחוש שלא ידחקו אנשים יותר מט"ו לבוא לבית-הכנסת ואפשר על-ידי עמידת שומר מפאליציי שומר מהמשטרה, להשגיח בזה, שמאחר ויש כבר כפי המספר אל יניחו לאחר לבוא לשם עד אחר ישלימו הם, ואם יסרבו טוב להעביר לרשויות פה, ובוודאי תצליחו אם תזכירו את שמי שהזהרתי אתכם, שלא להיות קיבוץ גדול, בבית-הכנסת במקום צר, ושיעצתי לכם הסדר הנ"ל, וגם האזהרה באמירת תהילים ולהתפלל על המלך ירום הודו."

אם נחזור לזמננו, אנו רואים בדברים אלה אבן-דרך חשובה, פסקי-הלכה ברורים לצמצום מגיפת הכולרה, וקריאה לנקוט למניעת התפשטות המגיפה, יש בכך דימיון מעניין לכללי משרד הבריאות למניעת התפשטות הקורונה בימינו.

דוד מלמד, סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל ועם ישראל, פרסם שבעה ספרי פרוזה והיסטוריה ומאמרים רבים בנושאים אלה"

הערת העורך: אנו מודים לדוד מלמד על סקירה חשובה זו של תולדותיו ופעלו של אחד מגדולי הרבנים במאה ה-18-19 המהווה דוגמה למנהיגות רבנית ראויה בשעת משבר. רבי עקיבא איגר נולד בשנת 1761 תקכ"א לפני 260 שנה. פסקיו והוראותיו למגיפה, פורסמו בשנת 1831, תקצ"א, לפני 190 שנה.


כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני": תורה מן השמים בידי אדם

חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר " עולת חדש בחדשו", ונאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים" כך אמרו חכמים: "הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו כזה ראה וקדש". והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר "שמור את חדש האביב".

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדוש החדש א, א)

אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חדש הוא שיהיה ראש חדש שנאמר החדש הזה לכם עדות זו תהיה מסורה לכם.

 (משנה תורה להרמב"ם, הלכות קדוש החדש א, ה)

ויש כאן סוד גדול מאד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר, היינו, זה שאנו מחשבים היום בחוץ לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג – הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שביח-דין שבארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהיתה פעולתם זו על-פי חשבון או על פי ראיה… ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום – לא בראיה. ועל קביעתם אנו סומכים, ולא על חשבוננו, ואין חשבוננו אלא לגלויי מלתא (כדי לגלות את הדבר).

 (ספר המצוות לרמב"ם, מצוה קנ"ג)

'אדם כי יקריב מכם': מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, ובאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה' (ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי דהנה, מן הסתם, באם לא חטא אדם הראשון, היה ענין הקרבת קרבן באופן אחר כענין מלאכים בדרך רוחני, כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני מבקש', לזאת כתיב מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על דרך זה, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ (ויקרא א, יד). אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

(בבלי בבא קמא צג, ע"א)

נדרשת ענוה בעבודת ה'

"ונפש כי תחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם". כי הנה ידוע יותר מה שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא, יותר הוא בעיני עצמו כלא נחשב נגד גדולת הבורא יתברך, אבל כשהאדם עושה מצוה והוא סובר שהאו עובד את ה', זה המצוה אינו נחשב לו לכלום, וזהו פירוש הפסוק "ונפש כי תחטא", כלומר: מה החטא? "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם", כלומר שהמצוה הזאת יעשה לו כלא, והוא סובר שעובד ה' כראוי ואשם.

(מתוך פירוש "קדושת לוי" על התורה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.