ויקרא תש"ף, גיליון 1146

איור: הרי לנגבהיים

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר:

 ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות

 ואילנות טובות, להתנאות בהן בני אדם.

(בבלי  ברכות  מ"ג, ע"ב)

הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר: ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו

(ירושלמי ברכות סג, ע"ב)

איור: הרי לנגבהיים

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי. וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי. וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

(כל החלב והדבש, עם עובד, 1965, עמ' 20)


חדש ימינו כקדם? – על קירבה והקרבה

פנחס לייזר

כבכל שנה, גם השבת נקרא את פרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, המכונה גם תורת כוהנים, כי לכוהנים הממונים על עבודת הקודש במשכן, הכוללת בבעיקר הקרבת קורבנות, יש בו מקום מרכזי. האדם היהודי המאמין שומר המצוות ניצב, לדעתי, בפני התמודדות קיומית עם אותה "עבודה" שמאז חורבן הבית והתפחותה של תורה שבעל פה הותמרה ל"עבודה שבלב", וחכמים דרשו את מילות הפסוק (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה', אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל־תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח־טֹוב וּֽנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ במסכת יומא פז, ע"ב: אמר ר' יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם; מידת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו, ספק אין מתפייס הימנו, ואם תומר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר, מתפייס ממנו בדברים שנאמר (הושע יד, ג) 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב', ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר (הושע יד, ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'. כבר במסכת ברכות (כו, ע"ב) מציגה הגמרא מחלוקת בעניין מהות התפילה, וזו לשון הגמרא: אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. כלומר: רבי יהושע בן לוי סבור שתפילת הקבע המוכרת לנו היא תקנת חכמים במקום קרבן התמיד. שיטה זו רואה בתפילה, המכונה "עבודה שבלב" (תענית ב, ע"א) לא רק אמצעי לכפרה ולתשובה במקום קרבן חטאת ואשם, אלא גם תחליף לקרבן התמיד, וגם לקרבן המוסף בראש חודש, שבתות ומועדים.

כאמור, אדם שומר מצוות המתפלל באופן קבוע והשומע, ולעתים גם קורא את פרשת ויקרא, אינו יכול שלא לשאול את עצמו על הקשר בינו לבין אותן מילים בתפילה ובתורה המתייחסות לקורבנות. האם , כאשר אנחנו אומרים "והשב את העבודה לדביר ביתך", אנחנו מתכוונים באמת לבקש שיחזרו להקריב קורבנות? ידוע לנו שבשנים האחרונות נעשה תרגול של הקרבת קרבן פסח ברוב עם בחוצות ירושלים.

עמדת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לב) והוגים שהלכו בעקבותיו, המובאת בהמשך הגיליון, ידועה: מדובר בסוג פולחן שהתאים לדורות מסוימים, מכיוון שהקרבת בעלי חיים היתה צורת הפולחן המקובלת אצל כל העמים ולכן, לא יכלו למנוע צורת פולחן זו, אך אין זה האידיאל של עבודת ה', לפחות לא לשיטת הרמב"ם.

בגיליון צו בשנת תש"ס הביא הרב שמואל ריינר מדברי הרב הירשנזון הטוען בצורה רדיקלית שלא יתכן שנחזור להקריב קרבנות בעתיד, וכך לשונו: "אבל זה פשוט שבימי דעה אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן" (מלכי בקודש ח"א, עמ' 32). ומוסיף, באיגרת ששלח לרב קוק "אבל הדעת וההכרה לא תשוב לחזרה ולא תלך לאחור, להשיב את האי-תרבות לתרבות".

הרב קוק נקט בעמדה מתונה יותר וטען שלעתיד לבוא, נקריב קורבנות מן הצומח בלבד, וכך לשונו בפירושו "עולת ראי"ה" לסידור: "…אבל, לעתיד לבא, שפע הדעת יתפשט וחדר אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'" וההקרבה תהיה של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות".

ובכל זאת, הרמב"ם, במשנה תורה, עוסק בדיני הקרבנות. מספרים שהרב קוק והחפץ חיים שהיו כהנים למדו את סדר קודשים מתוך מחשבה וצקווה שייבנה המקדש (אין לי אסמכתא לסיפור זה), אנחנו ממשיכים, במידה ואיננו משנים את נוסח התפילה לומר " יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", "השב את העבודה לדברי ביתך" וביתר שאת "ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון" ובתפילת המוספים אנו מפרטים את בעלי החיים המוקרבים כקרבן באותו מועד.

האם אנחנו עושים שקר בנפשנו כאשר אנחנו אומרים מילים אלו בתפילותינו? האם קיימות רק שתי אפשרויות, לומר את המילים, להאמין ולקוות שאכן ייבנה המקדש ונשוב להקריב קורבנות, או לשנות את נוסח התפילה ולדלג על קטעים אלו , בעיקר בתפילת מוסף, כפי שנהוג בקהילות מסוימות, המכונות לא "אורתודוקסיות"?

דומני שיש דרך שלישית, לא פשוטה, הכרוכה בהתמודדות מתמדת כדי מצוא קשר בין המילים הנאמרות לבין המקום בו אנו נמצאים. עליי להודות שטרם הגעתי למנוחה ולנחלה בתהליך שאני מכנה "דרוש וקבל שכר", בעקבות סוגיות אחרות שמקורן בתורה , אך אינן מיושמות הלכה למעשה, כגון "בן סורר ומורה", ארבע מיתות בית דין, דין סוטה, תרומות ומעשרות לכהנים וללויים ועוד.

לדעתי, עלינו, אם כך, להוציא את המילים מפשוטם, אולי לומר אותם, כי אנחנו חלק ממסורת פרשנית המעוגנת בעבר, אך לצקת בהן משמעויות חדשות.

בשלב זה, אוכל לשתף בכמה מחשבות "דרשניות" שהתעוררו אצלי במהלך תפילותיי.

כשאני אומר "יהי רצון שבנה בית המקדש במהרה בימינו", איני מתכוון בהכרח לבניין זה או אחר, כי אין לי שום ידיעה על התשתית הקונקרטית של משאלה-תפילה זו. איני מסוגל להעלות בדעתי את המחשבה שעלינו להרוס את המסגדים על הר הבית כדי לבנות עליו מחדש את בית המקדש. ידועה לנו דרשת חז"ל על הנאמר בתורה לגבי הכהן הגדול "ומן המקדש לא יצא" – מקדושתו לא יצא (סנהדרין יט, ע"א). לכן, כוונתי היא: שיבנה "בית" (מיכל) של קדושה בכל אחד מאיתנו וגם בחברה בה אנחנו חיים. קדושה זו היא בעיקר ובראש וראשונה מכוונת למותר האדם מן הבהמה, כלומר לעבודה המאפיינת את אנושיותו של האדם, את השליטה שלו בדחפיו ואת התייחסותו לכל אדם שנברא בצלם האלהים.

בתפילת המוסף של שבת אנו אומרים "תכנת שבת , רצית קרבנותיה, צוית פירושיה…". הקורבנות היו רצויים פעם, היום אנו מצווים לפרש ולדרוש את המילים

במועדים אנו אומרים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו… ואין אנחנו יכולים לעלות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך… מפני היד שנשתלחה במקדשך". היד, מבחינת הפשט, היא כנראה יד האויד שהחריבה את המקדש, אך היא אולי גם אותה יד של הכהן שמרוב להט דתי רצח כהן אחר (יומא כג, ע"א).

ואולי, מכיוון שכאשר עבודת המקדש היתה בנויה על עבודת הקרבנות, היתה קירבת אלהים מושגת על ידי הקרבת בעל חיים שהיה יקר לאדם באותה תקופה, או על ידי הזדהות סמלית עם אותו בעל חיים שהוקרב במקום האדם, אך קרבת אלהים בימינו דורשת מאמץ מסוג אחר, מאז שאנו נדרשים לעבוד את ה' בעבודה שבלב.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


מיהו האדם המקריב ?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואע"ג דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר- מכן ) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל. (חזקוני ויקרא א , ב)

'אדם כי יקריב מכם' כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו'. וכאמרו 'זבחי אלהים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

 (ספורנו ויקרא א , ב)

עבודת ה' בדורות שונים

…והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדוהנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 21), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', 2), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו.

(מורה נבוכים ג, לב)

ההתקרבות אל ה' דורשת לעתים שחיטתן של "פרות קדושות"

המצרים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי צאן, וכן היו כתות מן ה"צאבה" (עובדי אלילים שמרכזם בבבל) עובדים לשדים וסוברים שהם מתדמים בצורת העזים ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ולפיכך היו אותם כתות גם אוסרים אכילת העזים. ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל – וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטווינו להקריב לו שלושת המינים דווקא מן המקנה, מן הבקר ומן הצאן, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהיפך אשר בקצה השני.

(מורה נבוכים לרמב"ם, חלק ג', פרק מ"ו)

מגמת התורה: הדרכת העם במעגלי צדק

ראיתי לחוות דעתי בקצרה על ענייני הקרבנות: הקרבנות לא היתה תחילתם בציווי, אלא רשיון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לא על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו למען ימלא משאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם; והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות החיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶש מן יְקוד אֵש, ואחר כך הושאל לשון קדושה לעניינים אחרים התורה האלהית, אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שזה לא היה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם… ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו, שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא.

(שד"ל יקרא א, ב)

מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל' כאן?

יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל…: האם הדור – זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת בתקופה מסוימת – האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)? או הנשיא לפי הדור(המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש הדבר שחטא הכהן הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם חוטא? כלומר, חטא הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת שגם הכהן המשיח חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה? ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 66-67)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.