ויקרא תשע"ט, גיליון 1093

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה

כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

(בבלי תענית כט, ע"א)

איור: הרי לנגבהיים

 

אך להבין למה באמת רק באדר כל החדש נהפך לשמחה ולא נזכר כן בחודש ניסן ובאמת גאולת ניסן עדיפא כמ"ש (מגילה י"ד ע"א) לענין הלל התם 'הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה, הכא כו' אכתי עבדי אחשורש אנן'. הענין דגלות ניסן היה מצד השי"ת כש"נ 'והוצאתי אתכם' 'ולקחתי אתכם לי לעם' 'והייתי לכם לאלהים', וכן היו כל הנסים מצד השי"ת שהיכה בפרעה ובכל מצרים בעשר מכות והיו נגוף למצרים ורפוא לישראל… רק השי"ת הוציאם מהם אף שהיו משוקעים כעובר במעי אמו, וכן בקריעת ים סוף כתוב 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון', הכל מצד השי"ת. מה שאין כן חודש אדר… מרמז לקדושה מצד ישראל וכן נעשה אז מחיית עמלק על ידי ישראל, וכן נעשה הנס על ידי מרדכי ואסתר והיהודים הרגו בשושן הצוררים ועשרת בני המן ובשאר מדינות המלך ע"ה אלף, הכל היו מעמלקים. וכן היה אז קבלת תורה שבעל פה וכמ"ש (שבת פח ע"א ('הדר קבלוה בימי אחשורש' – והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש (במדברי תורה נח ג) שעל זה היה כפיית ההר כגיגית שעל תורה שבכתב אמרו 'נעשה ונשמע' שאין בה צער כ"כ, רק על התורה שבעל פה שהיא עזה כמוות וכו', ע"ז היה כפיית הר כגיגית ובימי אחשורש מאהבת הנס קבלוה בשמחה מאהבה כמו תורה שבכתב. ומזה בא השמחה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק ר"ח אדר א, א)

אמר רבא: מחייב אינוש לבסומא בפוריא עד דלא ידע בין כו', 'עד דלא ידע' היינו לשון דעת והכרה לעין, אך בינה הוא בלב, דבר שאין בו תפיסה לעינים רק הבינה שבלב ממשיך לשורשו, ופור הוא לשון גורל המורה לבינה, וזהו 'חייב אדם כו' עד דלא ידע' היינו בלי לדעת והכרה, רק מהבינה שבלב ידע ארור המן וברוך מרדכי, וזה המנהג שמחלפין בגדיהם בפורים מורה שאף בלי להכרה על הלבוש יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו ויהי' ניכר נפש הישראלי.

 (ספר מי השילוח – מסכת מגילה)


 

משמעויותיה של מחיית עמלק

רונן לוביץ

מצוות מחיית עמלק, התובעת מלחמת חורמה בעם שלם והשמדתו ללא רחמים סותרת את המוסר האנושי הטבעי, באשר היא מחייבת ענישה קולקטיבית וטוטלית של כל צאצאי עמלק, עקב מעשה שאירע בעבר הרחוק. ענישה זו עומדת, לכאורה, בסתירה לדרכה של היהדות, דרך של מוסר, צדק ושלום, אשר "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, 17), וכלשון הרמב"ם: 'שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם' (מ"ת, הל' שבת ב, ג).

כיוון שכך, התפתחו במסורת היהודית פרשנויות רבות שניסו להסביר את סוגיית עמלק, כשהם עומדים על מאפייניו המהותיים ועל היבטים ייחודיים של מלחמתו בישראל, המצדיקים, לדעתם, את המצווה למחותו.1 להלן אצביע בקצרה על חמישה כיוונים עיקריים ועל משמעותם לזמננו.2

א. המאבק עם עמלק כעימות לאומי

פרשני המקרא הקלסיים הנוטים להיצמד לפשט, רואים את גנותו של עמלק בנזק שגרם לעם ישראל כאומה. לדברי רש"י על המילים: 'אשר קרך בדרך', כל האומות יָראו מישראל בעת שיצא ממצרים, כדרך שמתיירא אדם מלהיכנס לאמבטיה רותחת, ואילו עמלק נכנס למים הרותחים, ובכך ציננם והפשירם (פירוש רש"י לדברים כה, 18. המקור, למשל במדרש תנחומא, תצא, ט). מלחמת עמלק גרמה לכך שעם ישראל איבד את החסינות שנהנה ממנה בעקבות מכות מצרים וקריעת ים סוף, והוריד את ישראל בעיני האומות לרמתם של כל העמים המתמודדים בזירה המדינית.

רבי יצחק אברבנאל מסכם (שם) כמה היבטים של הרוע העמלקי: תחילה הוא עומד על כך שעמלק יצא למלחמה מתוך שנאת ישראל בלתי רציונלית, שכן לא היה לו כל סכסוך קודם עם ישראל. מעבר לכך הוא מציין שעמלק "בא פתאום להילחם" בלי שהודיע על כך כדרכם של עמים היוצאים למלחמה, ובכך הפר את המוסכמות הנהוגות בזירה הבין-לאומית. לבסוף הוא מדגיש שהעמלקים נקטו בטקטיקה אכזרית, כאשר תקפו את החלשים והזקנים שבעורף. המשותף לפירוש רש"י ולשלושת פירושי אברבנאל הוא שהמצווה להשמדת עמלק, לדעתם, יסודה בחומרה המיוחדת של אותה מלחמה היסטורית נגד ישראל.

ב. המאבק עם עמלק כעימות דתי

פרשנים אחדים סברו שהבעיה העיקרית בעמלק נעוצה בהתרסה הדתית שהיתה גלומה במלחמתו. לדבריהם, המניע והמטרה שלו לא היו פגיעה בעם ישראל, אלא תקיפת העם הייתה אמצעי ניגוח כלפי א-לוהים בעצמו. כך, לדוגמה, כותב הרמב"ן שעמלק בא ממרחק "כמתגבר על ה'", ולכן הוא זוכה תואר מיוחד: "ולא ירא אלוקים" (פירוש הרמב"ן, שמות יז, 16). פרשנות דתית למלחמת עמלק מופיעה אצל מחברים גם בתקופות מאוחרות יותר. המהר"ל מפראג הסביר, שעמלק נלחם באמונה באחדות-האל (גור אריה לפרשת בשלח). ובדומה לכך כתב גם הרב חיים הירשנזון, שעמלק חרת על דגלו את המלחמה במונותאיזם בכלל, ובאמונה באל המכונה במקרא באותיות הוי-ה בפרט (אלה דברי הברית א, פ"ט, ג). הנצי"ב מוולוז'ין סבר שהעמלקים התנגדו להכרה בקיומו של כוח על-טבעי המשגיח על הנעשה בעולם, ומחולל בו נסים (העמק דבר, שמות טז, 17). מחיית עמלק נועדה לפי גישות אלה להגן על האמונה בא-לוהי ישראל.

ג. המאבק בעמלק כעימות קוסמולוגי

בניגוד לפרשנויות דלעיל, המנסות להבין את העימות עם עמלק על בסיס התיאור של מלחמת עמלק במקרא, גישות אחרות יוצרות המשגה מופשטת (קונספטואליזציה) של המצווה למחות את עמלק. בספרות הקבלה מוסבר שעמלק ההיסטורי מייצג כוח של רוע מטאפיזי. גישה זו בולטת במיוחד בספר הזוהר המדבר על שני מישורים של מאבק בעמלק: עליון ותחתון. ישנו עמלק שמימי מטאפיזי שעתיד להימחות על ידי ה', אולם בד בבד צריך עם ישראל למחות את עמלק האנושי, הפיזי, שהוא ההתגלמות האנושית-הארצית של אותו כוח עליון. לדברי ספר הזוהר (שמות סו, א וכן מ, א) ה' אמר לעם ישראל: 'אתון מחון דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא' [=אתם תמחו זכרו למטה, ואני אמחה זכרו שלמעלה]. בדרך זו מסביר ספר הזוהר את הממד הכפול של המלחמה בעמלק, כאשר משה יושב בראש הגבעה והרים ידיו לשמים, בשעה שיהושע הוביל את העם למלחמה הארצית. בשל הממד האלוהי של הרוע העמלקי, קובע ספר הזוהר שעמלק מצוי בכל דור ודור, והוא יוכרע רק עם בוא המשיח.3 בשיטת ספר הזוהר הלכו מחברים נוספים האמונים על תורת הקבלה, דוגמת הרמח"ל (קנאת ה' עמ' שו), רבי ישעיה הורביץ (שני לוחות הברית ב, עמ' 89) וכן כמה מגדולי החסידות, שראו בעמלק תמצית מרוכזת של כוח שלילי המתנגד לקדושה, שמגמתו להשכיח את התורה מעם ישראל, לבטלו ממצוות, ולמנוע את התקדמותו הרוחנית.

ד. המאבק עם עמלק כעימות אישי-פנימי

הגישה הדומיננטית בכתבי החסידות רואה בעמלק סמל ליצר הרע, ומסבירה שהמלחמה בו צריכה להתנהל בתוככי הנפש. המחשבה החסידית העבירה מושגים קבליים מהמישור התיאוסופי למישור הפסיכולוגי, וכך מגמת ההפשטה של הזוהר, הרואה בעמלק התגלמות של רוע שמימי מועתקת בחסידות אל כוח הרע הפנימי שבנפש האדם. הביטוי: 'אשר עשה לך עמלק' התפרש בחסידות בהדגשה אישית: עמלק גורם לך השפעה של יצר הרע, והמצווה היא 'שתמחה את היצר הרע מעליך'.4

אחדים מהוגי החסידות הגדירו באופן קונקרטי יותר את מהותו של יצר הרע המשתקף בכינוי עמלק, וזיהו אותו עם רמאות ושקר, תאווה מינית, או השתקעות בהבלי העולם הזה תוך שכחת התורה.5 במשנתו של רבי מנחם-מנדל שניאורסון מלובביטש מזוהה עמלק תמיד עם יצר הרע של גאווה, התנשאות וחוצפה6, וכן עם קרירות מוחלטת בעבודת ה'.7

ה. המאבק עם עמלק כעימות רעיוני-חברתי

בספרות הרבנית החדשה ניתן למצוא מגמה מופשטת חדשה לפיה עמלק מייצג סולם ערכים פסול, המנוגד לערכי המוסר של ישראל. שני נציגים מובהקים של מגמה זו הם רש"ר הירש ורמ"א עמיאל: הרב הירש מתאר את עמלק כהתגלמות הכוחניות והאלימות, אשר רואה בחיים על החרב – אידיאל, והמלא שנאה ובוז למי שדוגלים בערכים הומניים, ובראשם עם ישראל. הוא רוחש הערכה רבה לעמים המפתחים את עצמתם הצבאית, וסולד מנושאי דבר הרוח, המוסר והשלום שבראשם עם ישראל (פירוש על התורה, שמות יז, 8, יז, 14 וכן דברים כה,18).

בכיוון דומה הולך גם הרב עמיאל, הרואה את עמלק כמייצג המיליטריזם, ומתאר את המאבק נגדו בתור 'המלחמה נגד המלחמה בכלל'. בהמשך לכך מסביר הרב עמיאל את הציווי היחידאי ויוצא הדופן: 'כתוב זאת זכרון בספר', כצו הבא להדגיש את אמצעי המלחמה נגד עמלק: 'המלחמה נגד הסיף היא על ידי הספר, ורק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה' (דרשות אל עמי ג, דרשה יד. עמ' קלב).

בבואנו לסכם בקצרה את משמעותן של הפרשנויות השונות למלחמת עמלק בזמננו יש להדגיש שהגישות הריאליסטיות, דוגמת אלה של פרשני המקרא, תוחמות את המושג עמלק לעם קונקרטי שחי בתקופת התנ"ך, ועל כן לשיטתן לא יכולה מצוות מחייתו להתקיים כיום. הגישות הסימבוליות של הקבלה והחסידות מעתיקות את המושג 'עמלק' מתחום המלחמה הפיזית, לתחום המאבק הרוחני והמוסרי בכוחות הרע המטפיזיים או האנושיים. פרשנויות אלה הפכו את המצווה למחות את זרע עמלק לרלוונטית עבור יהודים בכל זמן ומקום, אך מבלי שתהיה למצווה כל משמעות של נקמה ואכזריות.

פרשנותם של הרש"ר הירש והרמ"א עמיאל על כך שהמלחמה בעמלק היא למעשה מלחמה נגד המלחמה, וכול מהותה היא הדגשת ערכי השלום של עם ישראל, הפכה רלוונטית ביותר במדינת ישראל, כאשר לאחר שנות אלפיים יש לעם ישראל כוח צבאי. מצוות המחייה, על-פי שיטתם, הופכת כיום לקריאת אזהרה – שנדע להשתמש בכוח באופן מרוסן ומוגבל, ונזכור שבניגוד לעמלקים, צאצאי עשו, שחיו על חרבם, שאיפתנו המתמדת היא לחיים של שלום טובה וברכה.

  1. על שתי גישות לפרשת עמלק ראו: פרופ' אבי שגיא, 'עונשו של עמלק: דרכי התמודדות של המסורת היהודית עם הבעיה ומעמדה של המוסריות במסורת היהודית', יהדות בין דת למוסר, תל-אביב, 1998, עמ' 229-199.
  2. להרחבה רבה, ראו רונן לוביץ, 'מחיית עמלק והאויב הערבי – בין פרשני המקרא לרבני זמננו', שאנן כב, תשע"ז, עמ' 43-78, ומאמרי הקודם, 'מחיית עמלק – פרשנות, חינוך ומוסר', שמעתין 129-130, תשנ"ז, עמ' 148-134.
  3. ראו עוד: עודד ישראלי, 'מלחמת עמלק בזוהר – מצורך אדם לצורך גבוה', קבלה 23 (תשע"א), עמ' 180-161.
  4. ראו לדוגמה: נועם אלימלך, סוף בשלח, רבי יעקב-יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת כי-תצא, שפת אמת, שמות, דרשות לפרשת זכור, אצל רבי צדוק הכהן כמעט בכל ספריו ובעוד במקורות רבים מספור בכתבי הוגי החסידות.
  5. שפת אמת, שמות, דרשות לפרשת זכור. רבי צדוק הכהן התייחס רבות לעמלק כמעט בכל ספריו. להלן אציין מספר מקורות שבחלקם עמלק מתואר כוח באומות העולם, ובחלקם ככוח פנימי שבנפש: ישראל קדושים, עמ' 90, 130. פוקד עקרים עמ' 31, מחשבות חרוץ עמ' 19, 22, 39, 103-102, דברי סופרים עמ' 15, דובר צדק עמ' 181, ועוד.
  6. ליקוטי שיחות, תשכ"ג- תשמ"ב, כרך א', עמ' 208, כרך ב', עמ' 419-417, כרך יד, עמ' 86, כרך טז עמ' 305, כרך כא, עמ' 192 ואילך, כרך לח, עמ' 78 ועוד.
  7. כך מתפרש הביטוי: 'אשר קרך בדרך' – שעמלק קירר את דבקותו של עם ישראל, וכך מוסברת הגימטריה של השם 'עמלק' = 'ספק', כרומזת לספקנות בענייני אמונה שהוא מחדיר ללב יהודים.

הרב דר' רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, מרצה במכללה האקדמית לחינוך "שאנן", מכהן כנשיא "נאמני תורה ועבודה".


 

שלטון , מוסר וענווה

תנו רבנן: (ויקרא ד) 'אשר נשיא יחטא' – אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו הדיוט ואם על שגגתו מביא, קרבן צריך אתה לומר מהו זדונו.

(בבלי הוריות י, ע"ב)


'בן שנה שאול במלכו' (שמואל א' יג): אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה? אחויאו ליה לרב נחמן סיוטא בחלמיה (הראו לו לרבי נחמן סיוט בחלום). אמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש. הדר חזא סיוטא בחלמיה (שוב הראו לו סיוט בחלומו) אמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל. אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך.

 (בבלי יומא כב, ע"ב)


כי עיקר המלכות על ידי ענוה כנ"ל, וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר, מתפשט מלכותו ביותר .

 (ליקוטי מוהר"ן תנינא פרשה טז)


בכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל – כבדהו וחשדהו.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 67)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.