ויקרא תשע"ח, גיליון 1046

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא,

וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה…

(ויקרא ד', כ"ב)

איור: הרי לנגבהיים

אשר נשיא יחטא – המוסר השלטוני בין תקווה למציאות

"אשר נשיא יחטא" – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו.

(רש"י שם, שם, בעקבות חז"ל בהוריות י,ע"ב וספרא ה, א)

וְעַל עֲון הַמֶּלֶךְ אָמַר 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא'. כִּי אָמְנָם זֶה דָבָר מָצוּי שֶׁיֶּחֱטָא, כְּאָמְרו "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) וְאָמַר בּו "וְאָשַׁם" שֶׁמֵּעַצְמו יַכִּיר עֲונו (פסוק כג) 'או הודַע אֵלָיו', עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

 (ספורנו שם, שם)

…"נשיא" הוא המנהיג הפוליטי, גם המלך; בלשון הנביאים לפעמים גם המלך נקרא נשיא. וכבר הזכרתי שבכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל – כבדהו וחשדהו.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 67)


פרים בשפתינו

פנחס לייזר

יש מאיתנו המתגעגעים לעבודת הקרבנות ואף מתפללים לחידוש עבודה זו, במובן הפשוט והקונקרטי. ליהודים אלה אין כל קושי בקריאת הפרשות העוסקות בקרבנות ובתפילות המבטאות משאלה זו.

לעומת קבוצה זו, נעשה ניסיון בזרמים המכונים "לא אורתודוקסיים" לשנות את נוסח התפילה ולהשמיט חלקים העוסקים בעבודת הקרבנות ובכמיהה לחידוש העבודה.

אינני "מתחבר" לתפיסת העולם של קבוצות אלו; איני סבור שהאידיאל הדתי אליו יש לשאוף הוא חידוש עבודת הקורבנות, אך יחד עם זאת, איני חושב שיש לדלג על פרשת ויקרא או שיש לשנות את נוסח תפילת העמידה "ברוח הזמן", ולכן יש יהודים כמוני, הלומדים ומתפללים, קושי ואתגר; איך נתייחס למילים שמובנם הפשוט אינו חלק מעולמנו הרוחני, בלי לעשות שקר בנפשנו?

ריטואל הקורבנות כבר זכה לביקורת בספרי הנביאים, למשל:

  • כאשר שאול מנמק לקיחת שלל מהצאן והבקר ברצון העם להקריב זבח לה', עונה לו שמואל הנביא (שמואל א טו, טו-טז): "החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה', הנה שמֹע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים"
  • ישעיה הנביא (פרק א, יא) פונה לעם ישראל, מכנה אותם "קציני סדום" ו"עם עמורה" ומוכיח אותם בשם ה': "למה לי רֹב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי."

גם בספרות חז"ל, נמצאים מאמרים המקדמים אלטרנטיבה או סדר עדיפויות אחר בעבודת ה', כמו למשל:

אמר רבי יצחק: אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו ואם תאמר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקדוש ברוך הוא אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב', ולא עוד, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו'. שמא תאמר 'פרי חובה', תלמוד לומר ארפא משובתם אוהבם נדבה. (יומא פו, ע"ב)

א"ר אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג): 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח', וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב) 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' – אם אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל; אדם קוצר, ודאי אוכל. (סוכה מט, ע"ב)

ידועים דברי הרמב"ם במורה נבוכים, הרואה בעבודת הקרבנות מעין "פשרה" שהתאימה לשלב התפתחותי מסוים בעבודת ה', וכך לשונו (מורה נבוכים ג, לב):

והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו , הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".

לכן, השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם כ, 21) ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'

בעידן המודרני, התמודדו שני רבנים מדור התחיה עם הסוגיה הזאת: הראי"ה קוק כתב באגרות ראי"ה:

ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, – ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, – ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו. (אגרות ראיה ד, עמוד כד)

לעומת זאת, בפירושו על סידור התפילה (עולת ראיה), מבטא הרב קוק עמדה שונה במקצת:

לעתיד לבא עת ישובו האדם והחי לדרגתם העליונה הראשונית, אז תהיה השפעתו הברוכה של האדם ניכרת על החי, ושוב לא יצטרך להתמזג עמו כדי להעלותו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… ונער קטן נהג בם… ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו י"א, ו-ח)

אמור מעתה, כל עוד היו בעלי החיים נעדרי דעת – תיקונם בא "על ידי התעלותם להיות זבח לה'… בהיעלות לה' חלבם ודמם". "אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" – ועל כן – "ההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח. (עולת ראיה עמ' רצב)

הרב חיים הירשנזון (1857-1935, מראשי ההוגים של הציונות הדתית) מבטא עמדה רדיקלית וכותב, שלדעתו, הקורבנות לא יחזרו. "אבל זה פשוט שבימי דעה אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן" (מלכי בקודש ח"א, עמ' 32). ומוסיף באיגרת ששלח לרב קוק "אבל הדעת וההכרה לא תשוב לחזרה ולא תלך לאחור, להשיב את האי-תרבות לתרבות".

עמדתו הרדיקלית של הרב הירשנזון אינה עמדה הנשמעת בריש גלי בימים אלו בחוגים דתיים, אך לדעתי היא משקפת נאמנה את עמדת הרמב"ם במורה נבוכים וביתר שאת את התתפחות החשיבה המודרנית.

אז,מהי אם כן יכולה להיות משמעותה הרלוונטית של לימוד פרשת הקרבנות ואמירת קטעים מתוכה בתפילת העמידה?

נראה לי שבדומה לפרשות אחרות מהתורה שאינן מיושמות הלכה למעשה, כגון פרשת בן סורר ומורה, ניתן לומר, בעקבות חז"ל : …לא עתיד להיות, אלא למה נכתב? דרוש וקבל שכר.

כמו-כן, בתפילת מוסף של שבת יש במילים "תכנת שבת, רצית קרבנותיה, צוית פירושיה…" הזמנה לפרש ולדרוש גם את המילים שנאמר אח"כ המתארים בצורה מפורטת את קרבן המוסף של שבת, כאשר מצד אחד אנו מתפללים ומבקשים בלשון "יהי רצון מלפניך" שהקב"ה יעלינו לארצנו בשמחה ושם "נעשה לפניך את קרבנות חובותינו…" עם פירוט הכבשים בני שנה הנקרבים בשבת, אך לאחר מכן מדובר בשמירת שבת, בקריאת עונג ובקדושת השבת, גם כאשר איננו מקריבים קרבנות.

יתכן שעלינו ללכת אולי בעקבות הרש"ר הירש וגם בעקבות הוגים חסידיים מסוימים ולתת לפרים ולכבשים משמעות סימבולית, ולראות במילים, בשפה ובתודעת הקרבה לא-ל שאולי, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים לא הגיעה עדיין למדרגה הגבוהה והמופשטת ביותר של אהבת ה'.

בפרספקטיבה זו, אנו רואים באזכור הפרים והכבשים אמצעי הנועד לחוש את קדושת השבת, גם כאשר לא ניאלץ להקריב אותם.

הרש"ר הירש, למשל, כותב בפירושו על פרשת ויקרא: כבר הראינו במאמרנו "קווי יסוד לסימבוליקה יהודית" שבעלי חיים מופיעים במקרא כסמליםן לתכונות אדם. בקר (פר ועגל) מבטא את האדם הפועל, העובד את עבודת קונהו, ואילו צאן (כבש ואיל, עז ושעיר) מבטא את האדם, שצרכי קיומו מובטחים מדי רועהו." (ויקרא א, ג)

איני בטוח שיש להתחבר דווקא לסימבוליקה זו, ויתכן ש"דור דור ודורשיו", כלומר: עלינו למצוא ולחפש משמעויות רלוונטיות המבטאות בצורה סמלית את המילים שאנו אומרים בתפילותינו ובקריאת התורה. יהיה שכר לעמלנו, אם נשכיל באמת ל"דרוש", כדי הפרים והכבשים במילות התפילה ישמשו עבורנו אמצעי ראוי ואמיתי לקרבת אלהים.יש לזכור בנוסף שהעולם הרוחני שלנו אינו מבוסס רק על תורה ותפילה. במסכת אבות נאמר שהעולם עומד על שלושה דברים; על התורה, על העבודה (שבימינו היא "עובדה שבלב") ועל גמילות חסדים, כאשר יש לראות בגמילות חסדםי ביטוי לאהבת אדם ואם חז"ל , בעקבות רבי עקיבא וגם הרמב"ם בהלכות תשובה ראו בשיר השירים משל לאהבת ה', ניתן אולי לומר בעקבות הרמב"ם בהלכות תשובה ובעקבות הוגים מודרניים כעמנואל לוינס שהקרבה (הכרוכה לעתים בהקרבה) לאל עוברת דרל הקרבה לאדם, הנברא בצלם אלהים.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


מיהו האדם המקריב?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר- מכן) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א , ב)


"על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים"

מעשה באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו – בר קמצא. עשה סעודה, אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר-קמצא. בא [בעל הסעודה] ומצאו [לבר-קמצא] יושב. אמר לו: הרי אתה שונא אתה לי, ומה-לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי-הניחני, ואתן לך דמי כל-מה-שאוכל ואשתה. אמר לו: לא…אתן לך כל דמי סעודתך – לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר-קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו – מכלל שנוח להם – אלך ואלשין אליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים… אמר לו הקיסר: מי יאמר?..

אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר-קמצא מום בניב-שפתים, ויש אומרים – בדוקין שבעין, מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם רבי זכריה בן אבקילוס: יאמרו, בעלי-מומים קרבים למזבח?!

אמרו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יֵהרֵג?!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

(בבלי גיטין נה, ע"ב ונו, ע"א – תרגום לעברית ע"פ ספר האגדה)


כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט – הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)


וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

( יחזקאל מו , יח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.