ויקרא תשע"ז, גיליון 997

לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ

לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה

וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה.

(ישעיה מג, כג)

 

איור: הרי לנגבהיים

לא הביאת לי שה עלתיך – העולה שהבאת לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, רק הבאת אותה על האש לבד, כמ"ש את קרבני לחמי לאשי, והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח, אומר, הנה אתה ידמה לך כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי. והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והעליה, מה שאינו כן, כי עלתיך לא לי הבאת, וזבחיך – שהם השלמים בם לא כבדתני – וא"כ אין לי תועלת מן הקרבן, וגם לא תוכל לאמר שעכ"פ היה עליך העבודה הזאת למשא, עז"א לא העבדתיך במנחה – אחר שהו רק מלא קומץ סולת, ולא הוגעתיך בלבונה – תפס המשל כמו שמבקשים ממנו עבודה גדולה, ואח"ז מוסיפים עליו עוד תוספת, אשר תחלה יעבוד ואח"כ ע"י התוספת יתיגע לגמרי, אבל אחר שהמנחה אינה עבודה, גם התוספת שאתה מביא עם המנחה, שהיא הלבונה, אינה יגיעה.

(מלבי"ם שם, שם)


 

להתעלם או לא להתעלם

אביטל הוכשטיין

הפסוק הפותח את פרק ה' בפרשת ויקרא קורא לאדם שלא להתעלם: "וְנֶפֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָא וְשָֽׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנֽוֹ" (ויקרא ה', א'). במבט ראשון, עשויה ההתעלמות המתוארת בפסוק להיקרא באופן סביל, כשתיקה. ואולם, ניתן במידה רבה להבין את אותה ההתעלמות לא כבחירה בפאסיביות אלא כמעשה אקטיבי, אולי כהימנעות אקטיבית. במדרש מוצעת קריאה נוספת לפסוק לפיה נוסף לו מטען של אמירה כוזבת – כך נוצרת מעין הקבלה לפיה הימנעות מאמירת אמת כמוה כאמירת שקר, והפסוק הופך לאזהרה הוליסטית בדבר דיבור לא ראוי מחד, והימנעות מדיבור מתבקש, מאידך.

במדרש כואב מתואר האלוהים כשהוא מאוכזב ונבגד על ידי ישראל הפונים לעגל. אולם אכזבתו איננה נובעת מעצם הפנייה של ישראל לעגל, אלא מההקשר בו התרחשה פניה זו, רגע קט אחרי הצהרתם החד משמעית של ישראל: 'נעשה ונשמע'. לאור אמירה זו אשר בונה ציפייה לקשר של נאמנות וייחוד, נחווית הבגידה המתרחשת סביב חטא העגל כמרה וקשה במיוחד. כך למשל מתוארת חוויה כאובה זו במדרש רבה על ויקרא פרק ה, הנשען על הפסוק ממשלי 'אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶֽיךָ' (משלי כד', כח'):

מֵאַחַר שֶׁפִּתִּיתֶם אוֹתוֹ בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד, ז), לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (שמות לב, ד). (ויקרא רבה, פרשה ו, א)

מדרש זה דורש את הרישא של הפסוק לאור הסיפא שלו. במלים אחרות, 'אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם' – הדרישה מישראל שלא לתת עדות ריקה, מודגמת בחלקה השני של התקבולת – 'והפתית בשפתיך'. איזוהי העדות הריקה, האסורה? אותו פיתוי שבו פיתו ישראל את האלוהים באמצעות המילים 'נעשה ונשמע'.

אחד ממימדי המדרש הראויים לתשומת לב מיוחדת הוא קריאתו של הדרשן את הכינוי 'רֵע', כמתייחס לאלוהים. ובלשון המדרש:

אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וגו' (משלי כד, כח). אַל תְּהִי עֵד חִנָּם – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל' (ישעיה מג, יב) בְּרֵעֶךָ (משלי, שם) – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וגו' (משלי כז, י).

הדרשן מדגיש, באמצעות הפסוק המצוטט ממשלי כז, כי יש לקשר רֵעות זה היסטוריה משפחתית רבת דורות. כך מעובה עוד יותר ההקשר שבו התרחש העוון, לא רק דיבור נקודתי שיצר ציפייה כוזבת, אלא גם קשר מתמשך של רֵעות, שעל רקעו האכזבה כמובן רבה ומתעצמת באופן מיוחד.

נחזור לפרשתנו. מדרש זה קורא כאמור את הפסוק הפותח את פרק ה בויקרא: "וְנֶפֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָא… אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנֽוֹ" (ויקרא ה, א'). אולם, ברמת הפשט, נראה כי פסוק זה קורא להרים קול, מתייחס למצב שבו אדם בוחר שלא לדבר, שלא להגיד – ונושא על כך את עוונו. אף שלפי הקריאה המדרשית, נדמה שפסוק זה קורא דווקא להימנעות מדיבור לא אמין, מעדות 'חינם'. הרי טענת האלוהים כלפי ישראל במדרש היא שדבריהם יצרו אשליה, הוליכו אותו שולל. כיצד ניתן, אם כן, להבין את הקשר שבין הדרשה לפסוק?

במסכת סופרים מוזכרת הצעה העשויה לזרות אור על מילותיו האחרונות של הפסוק שלנו 'אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנֽוֹ', ואולי אף להוות הבסיס לקריאה מהופכת זו של הדברים. מוצע שם, שישנם מספר מלים בתורה שיש לקרוא בשונה מן הכתיב שלהם, באופן נקודתי, לא כאותיות למד אלף – בבחינת מילת השלילה 'לא', אלא כאותיות למד וו – בבחינת מילת היחס, בגוף נסתר, 'לו'. ובלשון הכתובים:

שלשה 'לא' כתובים בלמ"ד אל"ף, וקרואים 'לו' (מסכת סופרים, פרק ו).

אחת מהדוגמאות האפשריות המוזכרות שם, היא הפסוק הנידון בויקרא. או אז מתהפך מובנו של סוף הפסוק למצב שבו אומר האדם דבר מה לאחר: "אם לו יגיד" והתוצאה של האמירה היא "ונשא עונו", בדיוק כפי שהתרחש, על פי המדרש, בין האלוהים לבני ישראל – הפגיעה בחטא העגל הייתה קשה במיוחד לאור האמירה נוטעת האמון שקדמה לה.

ואולם, יש כמובן מקום לעיין בפשט הכתובים המכוון למצב הפוך, בו הבחירה לשתוק, שלא להעיד, היא שמובילה לנשיאת עוון. "וְנֶפֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָא וְשָֽׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא* יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנֽוֹ" (ויקרא ה, א'). אי אמירה יש בה נשיאת חטא. בחירתו של אדם בעל ידע משמעותי שלא להשמיע קול, יש בה עוון. אמירת הפסוק היא שהבחירה שלא להתערב איננה בחירה לגיטימית. עלינו כאנשים להיות מעורבים בחברה ובבריות, ולשאת את קולנו. כאשר מגיע אלינו מידע משמעותי, כתוצאה מראייה, ידיעה או שמיעה, עלינו להשמיע קול. פאסיביות במקרה כזה יש בה עשייה שלילית, שבגינה 'ונשא עונו'.

הפסוק הבא בפרק עוסק לכאורה בנושא אחר ואולם יש מקום לדרוש בו סמוכים, הן משום שזוהי דרכו של מדרש, והן משום ששני הפסוקים קשורים תכָנית – שכן על העוברים על שני המקרים הנידונים לעבור אותו תהליך של וידוי והבאת הקורבן, כפי שמפורט בהמשך הפרק: "וְהָיָה כִֽי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶֽיהָ: וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא…" (ויקרא ה, ה'-ו'). המקרה הנידון בסמיכות לפסוק א' הוא מפתיע לכתחילה ומלמד בדיעבד: "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵֽׁם" (ויקרא א, ב').

טומאה ועדות הם לכאורה שדות שונים לגמרי. עם זאת, שניהם מתייחסים לקטגוריות הפנים והחוץ ולמעברים ביניהן, לאופן שבו ההתרחשויות בפנים משפיעות על החוץ וההתרחשויות בחוץ משפיעות על הפנים. במקרה של טומאה, נגיעה מן החוץ משפיעה על הגוף כולו פנימה. עדות, מצד שני, היא במובן מסוים דבר מה הקיים בפנים ויוצא החוצה, דיבור שמשפיע על החוץ. קו דמיון נוסף בין טומאה לעדות נוגע לפאסיביות שהזכרנו קודם. אדם יכול להיטמא גם אם הוא פאסיבי, זו דוגמא להיפגעות גם ברגע של חוסר מעש, בדומה לשתיקתו של עֵד, שתיקה שהיא אולי פאסיבית, אולם עשויה להביא לפגיעה ונתפסת כחטא. הסמיכות הלא היא כרומזת ששתיקה כשישנה ידיעה, הלא היא כהיטמאות.

אם כן, לפנינו פסוק העוסק בדרישה למתן עדות, להשמעת קול, אבל בה בעת, דרך המדרש מזהיר מדיבור כוזב. הפסוק משמיע אם כן אזהרה כפולה, אזהרה בדבר הימנעות מדיבור במצבים שבהם יש לקחת אחריות ולדבר, ואזהרה בדבר דיבור מכשיל, משלה, מוליך שולל. על האדם להיות מעורב בסביבתו. מרגע שהיה עד לעוולה, ניטלה ממנו האפשרות שלא לנקוט עמדה, אל לו לשבת בחוסר מעש, עליו לקום ולדבר, והימנעות מדיבור הרי היא כנגיעה בטומאה.

אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר בישראל, עמיתת 'משכילות' במכון שלום הרטמן ומוסמכת בית המדרש לרבנות ישראלית. "זו השנה הראשונה שמכון הדר מפרסם דבר תורה שבועי גם בעברית, ודבר תורה זו הוא חלק מסדרת דברי התורה שאביטל הוכשטיין כותבת במסגרת זו". https://www.hadar.org/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94

*יש להעיר שהכתיב הלא שגרתי "לוא" מזמין את הדרשה, ואת האפשרות להבין את הפסוק בשני הכיוונים; לעתים, אסור לשתוק, לעתים חייבים לשתוק – אולי כשהעניין לא בטוח, כשהוא נובע משמועה לא מבוססת, לאו דווקא כשמדובר בקשר (העורך)


מיהו האדם המקריב ?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואע"ג דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר- מכן) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א , ב)


הקורבן כמסמל את אופן ההתקרבות לה'

ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בוא וראה כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל – אמר להן: מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר אם עולה קרבנו, ואם לא מצא מן הבקר יביא כבש אם כבש, ואם לא מצא מן הכבשים יביא מן העזים ואם עז, ואם לא מצא מן העזים יביא מן העופות ואם מן העוף, ואם לא מצא מהעוף יביא סלת סלת מנחה תמיד, ולא עוד אלא שכל הקרבנות אינן באים חציים וזו באה חציים (ויקרא ו) 'מחציתה בבקר ומחציתה בערב' ולא עוד, אלא כל מי שהוא מקריב אותה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (מלאכי א) 'כי ממזרח שמש עד מבואו וגו".

(ויקרא רבה פרשה ח ד"ה ד ביום המשח)


אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

(בבלי בבא קמא צג, ע"א)


בהמות וחיות: עבודת ה' והתורה הם שלום בעולם

עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח, כדי להורות על מדת התמימות ובה ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם, ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו אמו (בראשית כז) 'לך נא אל הצאן', והוא היה בוחר במדת השלום, ונקרא איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום, שנאמר (משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם וכל תיבותיה שלום', וכן ישראל נקראו שולמית שנאמר (שיר ז) 'שובי שובי השולמית', לפי שהם אומה ששלום העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר הקב"ה המין הזה לקרבן, כי הקרבנות הם שלום בעולם. ופסל את החיות, כי עשו הרשע המרוחק ממזרח השמש בגבורתו היה איש שעיר, איש מדברי, כענין שנאמר (בראשית כה) 'יודע ציד איש שדה', ובחר המין ההוא של חיות אשר משכנם במדבר מקום החרבן והשממון, והנה זה בהפך מדת השלום, ומטעם זה תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם, והוא ירושה לעשו וזה שכתוב (שמות כ) 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', ומפני שהמזבח מאריך הימים והחרב מקצר אותם דרשו רז"ל בזה 'אינו דין שיונף המקצר על המאריך'.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)


מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל' כאן? יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל…: האם הדור – זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת בתקופה מסוימת – האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)? או הנשיא לפי הדור(המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש הדבר שחטא הכהן הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם חוטא? כלומר, חטא הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת שגם הכהן המשיח חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

 ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה? ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 66-67 )


 ההתקרבות אל ה' דורשת לעתים שחיטתן של "פרות קדושות"

המצרים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי צאן, וכן היו כתות מן ה"צאבה" (עובדי אלילים שמרכזם בבבל) עובדים לשדים וסוברים שהם מתדמים בצורת העזים ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים ולפיכך היו אותם כתות גם אוסרים אכילת העזים. ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל – וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטווינו להקריב לו שלושת המינים דוקא מן המקנה מן הבקר ומן הצאן, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני.

(רמב"ם: מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ו)


נדרשת ענוה בעבודת ה'

"ונפש כי תחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם". כי הנה ידוע יותר מה שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא, יותר הוא בעיני עצמו כלא נחשב נגד גדולת הבורא יתברך, אבל כשהאדם עושה מצוה והוא סובר שהאו עובד את ה', זה המצוה אינו נחשב לו לכלום, וזהו פירוש הפסוק "ונפש כי תחטא", כלומר: מה החטא? "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם", כלומר שהמצוה הזאת יעשה לו כלא, והוא סובר שעובד ה' כראוי ואשם.

(מתוך פירוש "קדושת לוי" על התורה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.