ויקרא תשע"ה (גליון מספר 894)




פרשת ויקרא

גליון מס' 894 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה'

וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים

אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

(ויקרא א, יד)

 

 

'והאלהים

יבקש את נרדף' [הרי] בבני אדם

שהקדוש ברוך הוא אוהב את הנרדפים, מניין אף בעוף ובבהמה? את מוצא בשעה שהקב"ה

אמר למשה על הקרבנות, היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו

כך אלא 'ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה' (ויקרא א' י"ד) ולא צפור אחר, אמר הקב"ה: הואיל שהם נרדפים מהם מבקש אני קרבן, 'והאלהים

יבקש את נרדף'.

(פסיקתא רבתי הוספה

א פרשה א)

 

מן

התורים או מן בני היונה – בחר

הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר, כאשר הזכירו רבותינו

(ויקרא

רבה כז, ו) שה כשבים ושה עזים, שיקריב

מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא אבל רצה בתורים

הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם,

וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם

יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת

אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות.

והזכירו

רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים, יעזבוהו ולא

יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין, וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם,

אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב, ט) ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם.

(רמב"ן שם,שם)

 

 

על קריאה והתגלות

מאיר ראובן זלבסקי

א.

אנשים רבים זוכרים כלל

שנאמר להם בבית הספר מפי המורה ולפיו 'לא מתחילים משפט בו' החיבור'. ובכן, טוב שהתורה

מתחילה משפטים רבים בו' החיבור ואף ספר חדש יכול להתחיל בו' כדי שנדע שאפשר להתחיל

משפט בו' החיבור. אבל עניין 'פעוט' זה הוא רק אחד הקשיים בפסוק הקצר הפותח את הפרשה:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

א. מי הנושא של ויקרא,

כלומר מי קרא למשה? אם נאמר שה' קרא אליו מדוע מוזכר ה' בחלק השני של הפסוק? היה צריך

להיות כתוב: ויקרא ה' אל משה וידבר אליו.

ב. למה הא' קטנה? ייתכן

שזו טעות או שיבוש סופרים, אבל מדוע זה קרה בתחילת הספר דווקא כשהסופר לכאורה מודע

יותר לקולמוס ולא נמצא באמצע היריעה, או ברצף מילים ארוך ומעייף?

ג. למה דווקא כאן הוקדמה הקריאה לדיבור? בדרך כלל

בתורה נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר הי אל משה אמור…" (ויקרא כא, א)

באשר לא' הקטנה, לכך

התייחסו כמה פרשנים ובהם רש"י, מהר"ם ושד"ל. נפתח דווקא במאוחר שבהם

שד"ל (מראשי תנועת ההשכלה, איטליה 1800-1865) שסבר שהא' הקטנה נובעת מקיצור של

הסופר הקדום. כיון שהאות א' משותפת לסוף המילה 'ויקרא' ולתחילת המילה שאחריה – 'אל'

קיצר המעתיק את הא' כדי לחסוך במקום אבל מעתיק מאוחר יותר הוסיף אותה, והסתפק בהוספת

אות קטנה. הסבר זה אמנם יפה ומספק הסבר הגיוני לתופעה, אבל אינו נותן הסבר כולל לתופעה

של אותיות זעירות (אמנם זה אכן מתאים לפסוק 'ותאמר רבקה אל יצחק-קצתי בחיי'

(ברא' כז, מו), אבל לא מתאים לאותיות

זעירות נוספות בתורה (למשל בהבראם – בראשית ב, ד) ובעיקר לא מסביר

מדוע התופעה לא קורית בכל מצב של שתי מילים שביניהן אות משותפת, ויש כאלה רבים – קצרה

היריעה מלפרט.)

רש"י אמנם לא מתייחס

בפירוש לא' אבל במובלע אפשר להבין שכן. כך לשונו: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל

ציווים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר 'וקרא זה אל זה'

(ישעיהו ו, ג). אבל לנביאי אומות העולם

נגלה עליהן בלשון עראי, בלשון טומאה, שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם' (במדבר כג, ד).

רש"י כאן מתייחס

לשאלה מדוע אין קריאה קודמת לכל דיבור של ה' עם משה. לדעתו אמנם יש, אבל זה לא הובא

(אולי מחוסר מקום) וכאן זה נאמר כדי ללמד אותנו את הכלל – שלכל דיבור קדמה קריאה. אך

מעניינת יותר התייחסותו המובלעת לא'. אילו היה כתוב 'ויקר אל משה' (כפי שאפשר לקרוא

בטעות) היה זה בדיוק כפי שנכתב אצל בלעם, ואם כך לא רק שהעקרון של עדיפות נבואת משה

על נביאים אחרים היה מופר, אלא יותר מכך עדיפותו על נביאי אומות העולם, דבר שרש"י

לא היה מוכן לקבל. בכלל ניסו חז"ל להמעיט מחשיבות נבואת בלעם, למרות שנבואותיו

תופסות פרשה שלמה בתורה (!).

לדעת המהר"ם מרוטנבורג

(ורמייזא המאה ה-13) משה ביקש לכתוב 'ויקר' כאילו דיבר עמו ה' בחלום, ואילו ה' אמר

לו לכתוב 'ויקרא'. כיון שהיה צנוע הוסיף את הא', אבל כאות קטנה. המהר"ם

לא מתייחס בפירוש לשאלה האם אמנם היתה כאן התגלות בחלום? דבר שאי אפשר לשלול אבל אפשר

להבין שלדעתו, אם משה ביקש לכתוב כך רק בגלל צניעותו הרי שההתגלות לא היתה בחלום.

על כל פנים הועלתה כאן

השאלה (המעט מטרידה): האם ייתכן שהמקור בפסוק היה ו'יקר' אל משה (והא' נוספה בידי מעתיק

או סופר שהתקשה בדיוק בבעיה שהעלה רש"י- האם אפשר להשוות את משה לנביאים אחרים-

בייחוד בלעם). פירוש כזה למילה הראשונה של ויקר(א) משנה לא פחות מאשר את תפיסת הנבואה

של משה, והרי כבר התורה הבדילה בינו לבין נביאים אחרים. במשה 'פה אל פה אדבר בו ולא

בחידות' לעומת 'אם יהיה נביאכם ה' ..בחלום אדבר בו' (במדבר יב,ו-ז), אף שמדובר בפעם אחת בלבד משמעות הדבר – סוג שונה של התגלות

למשה מאשר הידוע והמקובל.

ב.

אשר לנושא הפסוק אומר

הרמב"ן דבר מעניין ומפתיע. אמנם הפירוש הפשוט הוא לדעתו שה' קרא למשה ודיבר אליו

אבל הוא מוסיף "על דרך האמת הוא כמו 'ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד, א) וסודו ידוע

ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות, וכבר רמזתי לו".

בשמות כד, א נאמר

"ואל משה אמר עלה אל ה'" והתלמוד בסנהדרין (לח, ב) שואל על כך שהרי צריך להיות כתוב 'עלה אלי' (בהנחה שה' הוא נושא

הפסוק)? ועונה התלמוד ובעקבותיו הרמב"ן שמי שאמר זאת הוא המלאך הגדול מטטרון ששמו

לפי הרמב"ן כשם השם. פירוש הפסוק הוא אם כן, שהאל אמר למשה לעלות אל המלאך הגדול

ולראותו, שכן אין לראות את האל עצמו שכן 'לא יראני האדם וחי'. אכן כמה פסוקים קודם

לכן אומר הכתוב "הנה אנכי שולח מלאך לפניך… כי שמי בקרבו (שמות כג,כ-כא) ושם רש"י פירש שמדובר במטטרון 'ששמו כשם

רבו'. אם נחזור לפרשתנו רומז הרמב"ן שמי שקרא למשה אינו אלא מטטרון המלאך הגדול.

נראה אם כן גם לדעת הרמב"ן מדובר בסוג שונה של התגלות, על כל פנים הקריאה למשה

היא של המלאך, או שאף הדיבור מאהל מועד הוא של המלאך (כאן הרמב"ן לא אומר במפורש).

נראה שתפיסת הרמב"ן את ההתגלות (גם בהר סיני) היא שמשה דיבר עם כבוד ה' שהתגלה

וזהו המלאך שמדובר בו, אמנם הנושא רחב ועמוק אך נגענו רק בקצהו.

ג.

הקול הולך ומדיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה

קריאה תלמוד לומר: וידבר, לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות, ליתן

רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין ( רש"י א, א)

דבריו המעניינים של רש"י

שופכים אור על שני הבטים של הנבואה. הראשון הוא שרק הנביא שומע ואין אחר שומע, השני

– יש הפסקות בין הקריאות והן נועדו להתבוננות. משה אינו כלי בידי האל, אלא שותף פעיל

ביצירת ובהבנה של הנבואה עצמה. השתיקה חשובה לא פחות מן הדיבור. על הקריאה בשם אני מבקש לצטט את דבריו המופלאים

של פרנץ רוזנצוויג (פילוסוף יהודי-גרמני 1886-1929):

                  לעובדה שאנו מכנים את

האל בשם נודעת משמעות אחרת לגמרי ממשמעותה של העובדה שאנו מכנים בשם אדם או חפץ. אמנם

גם שמו של אלוהים, כמו שמו הפרטי של אדם או שמו של חפץ "אינו" מושאו של השם,

ועניין זה משותף לשלושתם. אבל מעבר לכך הם נבדלים. לאדם יש שם כדי שיוכלו לקרוא לו

בו. זה הדבר הגדול ביותר שיכול לקרות לו – שייקרא. שמו של אלוהים לא נועד לכך

שיקראו בו; אין זה מעלה ואין זה מוריד בשבילו ולא כלום אם קוראים לו; הוא מאזין באותה

מידה ממש גם למי שקורא לו בשם אחר, או אף בשתיקה חסרת שם. אבל אנו, אנו חייבים לקרוא

בשמו. למעננו יש לו את שמו כדי שנוכל לקרוא אליו. (מתוך 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה', הוצאת רסלינג 2005 עמ' 111)

ואולי זה מה שאפשר ללמוד מן הפסוק הראשון בפרשה. האדם –

כל אדם נקרא בשמו וזה הדבר הגדול ביותר שיכול לקרות לו.

מאיר זלבסקי עוסק באמנות

ובצילום. עורך לשון וכותב.

 

 

בהמות וחיות: עבודת ה' והתורה הם שלום בעולם

עוד יש לפרש שהכשיר

הכתוב הבהמות אצל המזבח, כדי להורות על מדת התמימות ובה ראוי שיתנהג

האדם, כי מין הבהמות תם, ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו אמו (בראשית

כז) 'לך נא אל הצאן', והוא היה בוחר במדת השלום, ונקרא

איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום, שנאמר

(משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם וכל תיבותיה שלום', וכן

ישראל נקראו שולמית שנאמר (שיר ז) 'שובי שובי השולמית', לפי שהם אומה ששלום

העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר הקב"ה המין הזה לקרבן, כי הקרבנות הם שלום

בעולם. ופסל את החיות, כי עשו הרשע המרוחק ממזרח השמש בגבורתו היה איש שעיר, איש

מדברי, כענין שנאמר (בראשית כה) 'יודע ציד איש

שדה', ובחר המין ההוא של חיות אשר משכנם במדבר מקום החרבן והשממון, והנה זה בהפך

מדת השלום, ומטעם זה תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם,

והוא ירושה לעשו וזה שכתוב (שמות כ) 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', ומפני שהמזבח מאריך

הימים והחרב מקצר אותם, דרשו רז"ל בזה 'אינו דין שיונף המקצר על המאריך'.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

 

 

מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל'

כאן?

יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל…:

האם הדור…זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת

בתקופה מסוימת…האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)?

או הנשיא לפי הדור(המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל

אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש

הדבר שחטא הכהן הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם

חוטא? כלומר, חטא הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת

שגם הכהן המשיח חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את

קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה?

ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת

המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

(י.

ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", עמ' 66-67)

 

 

מיהו האדם המקריב?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו

אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה

(מכיוון שכתוב לאחר- מכן ) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר

מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו

אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א

, ב)

 

 

"על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים"

מעשה באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו…בר קמצא. עשה סעודה, אמר לשמשו: לך

והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר-קמצא. בא [בעל הסעודה] ומצאו [לבר-קמצא] יושב.

אמר לו: הרי אתה שונא אתה לי, ומה-לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי-הניחני,

ואתן לך דמי כל-מה-שאוכל ואשתה. אמר לו: לא… אתן לך כל דמי סעודתך… לא! תפסו

בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר-קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו… מכלל שנוח להם… אלך ואלשין

אליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים… אמר לו הקיסר: מי יאמר?…

אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר-קמצא מום בניב-שפתים, ויש

אומרים…בדוקין שבעין, מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם רבי זכריה בן

אבקילוס: יאמרו, בעלי-מומים קרבים למזבח?!

אמרו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו:

מטיל מום בקדשים יֵהרֵג?!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה

את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

(בבלי גיטין נה ע"ב ונו ע"א, תרגום

לעברית ע"פ ספר האגדה)

 

 

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת

החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל

החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי

פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים

פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה

פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל, פירוש מטומאת מת, כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה,

מסכת מגילה מב)

 

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי

ה': רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה

עֲשׂוּ, הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט, הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

 

וְלֹא יִקַּח

הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת

בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו , יח, סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)

 

 

ויקרא / בלה שור

תיזהר

לפני

שתיכנס

לקודש

 

גם

במילים

תיזהר

כשתכתוב

על

הטהרה

על

הקדושה

תכשיר

היטב את עטך

פן

ישרף הנייר