ויקרא תשע"ד (גליון מספר 841)




פרשת ויקרא

גליון מס' 841 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'

וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ

בִתְשׂוּמֶת יָד

אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

(ויקרא ה, כא)

 

ר' עקיבא אומר: מה

תלמוד לומר: "למעול מעל בה'"! לפי שהמלווה והלווה והנושא והנותן אינו

מלווה ואינו לווה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש

בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם. בזמן

שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם (ועיין בראשית לא, נ).

(ספרא ויקרא שע"ב)

 

כל עברה שבין אדם לחברו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה…

כביכול הוא השלישי הנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות והוא הערב

למשא ומתן זה שבין באי עולם – שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא המכחיש בשעת הכחשתו בשם

הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר, הרי אין זו בגידה בלבד. כאן משתמש היהודי

לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו בקירבת

אלוקים שלו. ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסווה נבוב וריק, הרי השם ההולם אותה

היא מעל בה'.

(הרש"ר הירש שם, שם – מובא בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא עמ'

53)

 

 

 

מוקדש לזכר אבי פרופ' שאול

זלבסקי ז"ל

 אשר לימדני

את חשיבות הלימוד

 ולאמי

ירדנה שתחיה שלומדת כל הזמן והולכת מחיל לחיל.

לרצונו לפני ה'

מאיר ראובן זלבסקי

כשקוראים את פרשת ויקרא היא נראית לכאורה כאוסף חוקים בנושא הקרבנות.

מה אפשר לכתוב בנושא כזה? מה מדבר ללב הקורא של ימינו, אשר בשר אמנם עולה על

שולחנו, אך לא כקרבן, אלא כמנה עיקרית (אם אינו צמחוני)?

אכן פרשת ויקרא נראית במבט ראשון קשה,שלא לומר מנוכרת, אבל ייתכן

שדווקא פרשה כמו זו כדאי לבחון ב'זכוכית מגדלת', להתעכב

על כל קטע, משפט ולעיתים על כל מילה ואולי כך נגיע אל משמעויות שלא נראו בתחילה או

בקריאה ראשונה.

אחת המילים הבולטות בתחילת הפרשה נאמרת כבר בפסוק השלישי:

אם עלה קרבנו

מן הבקר זכר תמים יקריבנו

אל פתח אהל מועד יקריב אותו

לרצונו

לפני ה'

הבאתי את הפסוק בצורה שהוא מובא בספרה של נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר ויקרא), וכיון שהמילה 'לרצונו'

מופיעה בנפרד, ואכן היא נושא עיונה, והיא מביאה פירושים רבים ושונים עליה. השאלה הפרשנית

היא בעיקר על איזה רצון מדובר? האם ברצון האדם המקריב (אבן עזרא, אברבאנל והמלבי"ם) או ברצון שאינו אלא ריצוי האל כמו שתירגם

אונקלוס: יקריב יתיה לרעוא ליה

קדם ה' (יקריב אותו לרצון לו לפני ה'), אפשרות שלישית היא שהרצון הוא רצון ה'.

נחמה ליבוביץ העדיפה את פירוש רש"י שאמר "יקריב אותו

– מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: 'לרצונו'

הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

היא ראתה ערך חינוכי בכך שלחץ עשוי להועיל לבטא את רצונו של צעיר שנראה שאינו מעוניין

במעשה הטוב מסיבות שונות, ודווקא עזרה חיצונית תוכל לעזור לו לבטא את רצונו הפנימי

והאמיתי. ייתכן שפרשנותה של נחמה תאמה את שיטות החינוך שנהגו בזמנה. כיום נראה לי שקשה

לקבל גישה חינוכית כזו. אבל השאלה שאני מבקש לדון בה היא מהו אכן הפשט של המילה לרצונו?

המלבי"ם בפירושו כבר סלל את

הדרך לשני הפירושים בדבריו "הנה הרצון יבוא בעברי על שתי כוונות (א)על הפיוס שיתרצה

ויתפייס על החטא כמו 'כי נרצה עוונה' 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' (ב) על החפץ בדבר מה,

ובה הוא נרדף עם 'חפץ'."

המילה לרצות משמעותה גם לרְצות (ר' קמוצה) וכיצד נדע (בפסוק שאנו

דנים בו) באיזה משמעות מדובר?

פסוק נוסף יכול לסייע לנו ולפתוח לנו זווית ראייה נוספת:

איש איש בית ישראל ומן הגר בישראל אשר

יקריב קרבנו… לרצנכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים כל אשר בו מום לא תקריבוכי

לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב,יט-כ)

מהקטע הזה אנו יכולים להבין שהביטוי 'לא לרצון' מתייחס למשמעות

א' של המלבי"ם (ריצוי) בעוד ש'לרצונכם'

מתייחס אל המקריב במובן השני – של רצון (וכך גם 'לרצונו' שבפרשתנו)

דבר נוסף מעניין אפשר ללמוד מפסקה זו: המילה תמים מופיעה לאחר

'לרצונכם' וייתכן שאפשר לפרש לרצונכם התמים. כלומר התואר תמים מתייחס לרצון

ולא לזכר (שהרי התואר בדרך כלל בא לאחר הנושא שהוא מתאר), ואכן פסקה זו עוסקת בשלמות

הקרבן ובאיסור להקריב קרבן בעל מום, אבל ניתן להשליך מהקרבן אל כוונת המקריב:

אם רצונו טהור ושלם (תמים) הוא יהיה לרצון, כלומר הוא יירצה על ידי ה', אבל אם חלילה

לב המקריב אינו שלם, לא יתקבל ברצון.

מכאן ניתן לחזור לפסוקנו ולקרוא כך את הפסוק בפרשתנו "לרצונו

לפני ה'" כמביע את הרצון של המקריב. רצונו הוא להיות לפני ה', זוהי הסיבה שהביאה

את האדם אל המקדש; נכון שהוא חטא, אבל הוא מבקש לשנות את דרכו. הוא מבקש להקריב משהו

מעצמו, הוא מבין שכדי להגיע למדרגה גבוהה בחייו, או להשיג משהו שחשוב לו, הוא צריך

להקריב משהו אחר חשוב, משהו מעצמו. אם יעשה כך בלב שלם ותמים אכן ירצה בו ה', וגם הרצון או התפילה שלו

תתקבל ברצון. בניגוד למחשבה שעולה אולי כשקוראים את פרשת ויקרא, שסדר הקרבנות, הפולחן

וההקפדה על כל פרט היא החשובה, דווקא הפיסקה הראשונה המתוארת

בפרשה היא של קרבן שמובא על פי רצון האדם (לרצונו), ודווקא על פי החלטתו החופשית.

רצון זה בקרבת האל הוא העניין החשוב והמרכזי בהבאת הקרבן.

ניתן להדגים הבנה זו בקריאה בספר שמואל. על אלקנה נאמר "ועלה

האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח לה' צבאות בשילה: ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים

לה'"(שמ"א א,ד). אלקנה נוהג מצוות אנשים מלומדה ובא מדי שנה אל

המשכן, הוא בא אל הכהנים חפני

ופנחס בני עלי, ומקריב קרבן כפי שנדרש מאדם במעמדו, אבל

אינו חורג מהרגיל ואינו מקריב משהו שחשוב לו. חנה לעומת זאת, אינה מסתפקת באכילת הקרבן,

היא הולכת אל המקדש, היא מרת נפש ומתפללת על ה' (אולי לשון תביעה כשורש פ.ל.ל שהוא

הבסיס לתפילה), היא מוכנה לתת לה' את הבן שיוולד לה, כלומר

להקריב את היקר לה מכל, לא רכוש (שגם הוא יקר לבעליו) אלא בן שעוד לא נולד לה, היא

יודעת היטב את המחיר הכבד הנדרש ממנה ומוכנה לשלם אותו.

לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר

לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה' (שמואל א,א טו)

האיסור על הכהנים בשתיית יין ושכר (ויקרא י, ח) מובא לאחר מות נדב ואביהו והעונש על כך חמור

(ולא ימותו!), עד כדי כך שיש הסבורים שזה היה חטאם, אבל ההקבלה כאן הפוכה ונוקבת. בני

עלי חטאו חטא חמור יותר משתיית יין במקדש, הם חטאו במשכב עם הנשים שבאו למשכן (שמ"א ב,כב), ואילו עלי

חושד דווקא בחנה בשכרות! היא מסבירה לו את מצבה הנפשי ואת רצונה להיות לפני ה'

(כמו הביטוי בפרשתנו), אפשר אף לומר שהקדשת בנה העתידי אינה אלא ביטוי של רצונה הפנימי

ביותר של חנה.

שמואל יהיה הממשיך של עלי בנבואה. הסיפור המופלא שמתאר כיצד שומע

אדם את קול ה' מתחיל כך:

ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל

ה' אשר שם ארון אלהים

שמואל זוכה בקרבת האל ולא בני עלי הכהנים

אשר עורכים טקסי פולחן, בעוד הם מנצלים את הנשים שבאות למשכן. טהרת הלב ורצונו מועלים

על נס בפרקים אלה

בפרשת ויקרא הפסוק הראשון הוא "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו

מאהל מועד לאמר" הקול ששמע משה ורק הוא (רש"י:

הקול הולך ומגיע אליו וכל ישראל לא שומעין) , כמו הקול ששמע

שמואל (ולא עלי). הקול הזה הוא עיקרו ותכליתו של המשכן, והקרבנות אינם אלא סמל ואמצעי

להגיע לקרבת ה' וגם לא האמצעי הבלעדי, כפי שלמדנו משמואל וכפי שנראה מנביאים רבים.

ייתכן גם ששמואל הצעיר מטרים כבר את דבריו הנוקבים לשאול כנביא והבוגר "החחפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'" (שמ"א ט"ו,כב).

אולי לכך רומז בעל ספר תהילים באמרו: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהילים צט, ו) ובכך נתן למשה ולאהרן

את הכהונה, אך לשמואל את הקריאה בשם ה' שמשמעותה הקירבה

הבלתי אמצעית לה' והוא אף מקביל אותו למשה ולאהרן כאחד!

ואני הקטן מקווה שנפסיק להקריב קרבנות שווא על מזבחות מיותרים.

שנדע כחברה וכיחידים מהן המטרות החשובות לנו שלמענן ניתן ואף ראוי להקריב דברים אחרים

– חשובים פחות.

מאיר זלבסקי מתכנת מחשבים. בשנה זו לומד צילום ועריכת לשון.

 

 

'אדם כי יקריב מכם'

'אדם כי יקריב מכם': מתוך הלשון הזה נראה

כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם

מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קרבן

לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם,

וזהו מאמר הנביא (ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני

זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

 

'אדם כי יקריב מכם' כי יקריב מעצמכם

בוידוי דברים והכנעה על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו'. וכאמרו

'זבחי אלהים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי

הכנעה קודמת.

 (ספורנו ויקרא א , ב)

 

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה'

(ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי דהִנֵה, מן הסתם, באם

לא חטא אדם הראשון, היה עניין הקרבת קרבן באופן אחר כעניין מלאכים בדרך רוחני, כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני מבקש', לזאת כתיב

מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על

דרך זה, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

 

 

מגמת התורה: הדרכת העם במעגלי צדק

ראיתי

לחוות דעתי בקצרה על ענייני הקרבנות: הקרבנות לא היתה תחילתם

בציווי, אלא רשיון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לא

על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו למען ימלא

משאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם; והנה בבואם להביא

מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה

היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות החיות והעופות, וגם בהיותה

נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים.

והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶש מן יְקוד אֵש, ואחר כך הושאל לשון

קדושה לעניינים אחריםץ התורה האלהית,

אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות,

לא שזה לא היה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון

מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה

התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה

בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל

משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל

מעלתו ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם

ושומע צעקתם ומקבל מנחותם…ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה

על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים

מ אלהינו, שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא.

(שד"ל ויקרא א, ב)

 

 

עבודת ה' בדורות שונים

…והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו

אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר

קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת

אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדוהנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי

פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו

בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו

בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו

אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין

להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות

לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי

(שם,

כ', 21), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א',

2), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה

לפניו.

(מורה נבוכים ג, לב)