ויקהל תשע"ט, גיליון 1091

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(שמות ל"ה, א)

איור: הרי לנגבהיים

 

ויקהל משה וגו'. צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת. עוד ירצה באומרו את כל על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק מאת כל איש אשר וגו' שבא לרבות יתומים קטנים ונשים.

(אור החיים שם, שם)

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. כשרואין בני אדם דבר נחמד ויפה, רוצה כל אחד לחטוף אותה ולהמשיכה אליו, לכן כאן שרצה השי"ת להנחיל לישראל טובה ולהראותם יקרות קדושתו, הקהילם משה שיתאחדו ויזכו כולם להיקרות הזה, וזכות הרבים גדול מזכות היחיד ויזכה כל אחד ואחד עבור כולם יען כי התקבצו ונקהלו כולם כאיש אחד.

 (מי השילוח, חלק ב, ספר שמות, ויקהל א׳)


 

ועשו לי קהילה ושכנתי בתוכה

אשרת שהם

מוקדש לקהילת ״הקהל״

 במלאת 13 שנים להיווסדה

פרשת ויקהל, אחת משתי הפרשיות המסיימות ומסכמות את ספר שמות. הספר המתחיל בעבדות ובשיעבוד, עובר אל הגאולה הניסית המגלה את נוכחות ה' בעולם והשגחתו, כשבמרכזו הברית בהר סיני, ומסתיים בפרוייקט בניית המשכן ודיווחיו המפורטים. הרש"ר הירש רואה במשכן ובבנייתו סמל, ואנסה לעיין בפרשיות המשכן ולהבין את משמעותו. על ארבעה אדנים אשית עיון זה בפרשיית בניית המשכן; על העבודה, על החיבורים, על הא-נשים ועל הביכורים.

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", נראות כ"רשימת ביצוע", דיווח דקדקני של עמידה ביעדים – יעדי ביצוע כמותיים ואיכותיים, חזרה על הוראות הביצוע המדוייקות ותיאור אופן ביצוען. ישנו פער בין האֶתוס של בניית המשכן, נשגבותו והרעיון שעומד בבסיסו "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" התכנית – ובסיומו של הביצוע "וכבוד ה' מלא את המשכן" – לבין דקדוקי הפרטים האינסופיים, המידות, החומרים, המספרים.

אכן, בכל פרוייקט ישנו פער בין החזון והרעיון לבין פרטי הביצוע ההוראות, התכניות והפרטים הקטנים אולם, נראה כי דווקא כאן, בפרוייקט הרוחני והעילאי של השכנת כבוד ה', ישנה שחיקה, כפולה ומכופלת שלו בתוך המוני הפרטים.  נדמה כי המקרא עושה אפילו "מאמץ", להלאות את הקורא בפרטי הפרטים גם על דרך של חזרה וכפילות בתיאורים של התכנית מחד והביצוע מאידך. וכי לא היה מספיק לו "ויעש משה ככל אשר צווה ה'" ודי?

המשמעות לחזרה ופירוט זה היא לקח לכל אנשי החזון והרעיון.  חזון ורעיון נבנים ומיושמים באמצעות עבודה, עשייה מדוקדקת, סיזיפית, יומיומית, פרטנית ודקדקנית. החזון נבנה מחומרים, ממעשים, מאלפי שעות עבודה קשות ולא זוהרות, מתכנון ומחשבה על כל פרט ופרט, מתשומת לב ומדיוק ועמידה במשימות.

שינויים ומהפיכות רוחניים נעשים באמצעות עשיה חומרית ומעשית מתמשכת, יומיומית ומדוקדקת. זהו לקח ה"חרוט" על לוח המשכן. "על העבודה". עיון נוסף בעבודת המשכן מגלה את רעיון החיבורים.

קריאה במלאכת המשכן מגלה עושר יוצא דופן של ביטויים הנוגעים לחיבורים: קרסים, לולאות, מחברים, מכבר, שתי ידות משולבות, מחברת, חוברת, אדנים, תואמים ותמים, בריחים, בריח התיכון, יריעות משולבות אשה אל אחותה. התכנית של המשכן עסוקה בתיאור החיבורים שבין חלקי המשכן, היריעות האדנים, הקרשים.

אכן, על פי הפשט, כך צריך שיהיה במבנה שיש לפרקו ולבנותו מחדש בכל מסע; עליו להיות מודולרי וקל לפירוק ולבניה, ועל כן התיאור הרב של החיבורים. החיבורים יוצרים את הניידות שהיא במהותו של המשכן (ואליה אגיע אח"כ).

אולם, קריאה "מלמעלה" של התיאורים – ואני מזמינה אותנו לקרוא את הפרשות היבשות לכאורה – כמו שירה – ניתן לשמוע בקצב שירה שיר הלל לחיבורים. כפי שהכרובים שבכפורת מתוארים "ופניהם איש אל אחיו" ועל כך נכתבו מדרשים רבים, כך היריעות וידות הקרשים מחוברות "אישה אל אחותה". איזה ביטוי נפלא וציורי לחיבור טכני העמדה. הרי ניתן היה לומר בפשטות "יריעה מול יריעה". 'איש אל אחיו' ו'אישה אל אחותה'. כמעט שירה לחיבור, להתחברות. לאחווה. לרֵעות.

האם זהו מקרה? האם התיאור והביצוע של שילובים וחיבורים תואמים כאלו ביחסי אחווה ורֵעות הוא מקרי טכני, או שמא יש בו כדי להנחות אותנו באופן שבו ניגשים לביצוע מלאכה, משימה, לאופן שבו בונים קהילה? אחווה. רֵעות, חיבור, התחברות איש אל אחיו, אישה אל אחותה. אחווה שווה בין אנשים נטולת אגו, חברותא, הם הדבק והמסר של שירת בניית המשכן.

היריעות, הקרשים והאדנים לא עומדים ולא מתקיימים בפני עצמם, אלא באמצעות החיבור. ועוד – אלמנט שלמעשה מעמיד את המשכן הוא "הבריח התיכון" אותו מוט שהושחל בלולואות של כלל הקרשים ולמעשה הידק וחיבר את הקרשים.  מוט שסבב את המשכן מבפנים והידק את חלקיו, ושמר על יציבות המבנה. איזה ביטוי נפלא הוא "הבריח התיכון".

שוב באלגוריה: כל משימה, כל קהילה בסופו של דבר נעמדת על דבק מאחֵד, "בריח תיכון" קו ברור ערכי, אידאולוגי, חברתי שמצרף ומעמיד את החלקים, מאפשר יציבות ויוצר את היציבות, קו תמך ארכימדי מחבר, מושחל ומחובר לכלל החלקים ומחבר אותם יחדיו.

עבודת המשכן מזמנת השראה לבניית קהילה על ידי חיבורים, אחווה ו"בריח תיכון". החיבורים והבריח התיכון הם שמאפשרים את הדינמיות ואת המוביליות של המשכן. יסודו של המשכן הוא היכולת להתפרק ולהיבנות שוב שוב. ברור שעל פי הפשט המדובר בצורך של ממש במשכן ה' במדבר המלווה את בני ישראל במסעותיהם. אך האם זהו רק צורך, או שמא יש רמז או סמליות באופן שבו מצווים בני ישראל ובונים את המשכן – מבנה מודולרי, שיכול להתאים לכל תחנת חנייה, לכל מסע? האם אנו לא מזהים כאן מאפיין "יהודי" של גמישות ויכולת להתמקם ולהתקיים בכל מציאות? הפירוק וההרכבה המדוייקת מחדש הם המודל, התמקמות במקום אחר, במרחב זמן אחר, כאשר מה שמאפשר את הבנייה המחודשת הם החיבורים, האחווה והבריח התיכון שמעמידים ומצרפים יחד את החלקים לשלם עומד ויציב.

העיון השלישי בעבודת המשכן הוא בבוניו – הא-נשים השותפים בבנייתו. הדגש בבניית המשכן הוא שותפות של כלל בני ישראל, האנשים והנשים.  באופן חריג למקרא, מושם דגש על שותפותם המלאה של כלל החברים "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב. . כל איש אשר נשאו ליבו" כל אשה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו…והנשיאים הביאו… כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה…" אף משרבו התורמים וההתלהבות שביצירה היתה מעל ומעבר מעביר משה קול במחנה "איש ואישה אל יעשו עוד".

אין אח ורע במקרא לשותפות כזו של כל הקהל, ולציון שותפותם של נשים כגברים בעשיה ביצירה במלאכה בחכמה. אפילו במעמד הר סיני אין איזכור ספציפי לשותפותם של הנשים באופן כזה. האם יש משמעות לתיאור זה? האם המדובר בדיווח סתמי של חדוות העשייה, או שמא בא המקרא להדגיש בפני הקורא מהי הדרך הנכונה לעשייה? לבניית קהילה?

בבחינה האלגורית והסימלית, שעמה אני הולכת עמכם בעיון זה, המקרא מנחה אותנו בבנייתה של קהילה הנחייה שלישית והיא שותפות בין נשים לגברים, אי הדרה, שיתוף בעשיה., נשיאה משותפת בנטל, מחוייבות והתנדבות והתלהבות שווה – הכרה ביכולות ובכישורים ובתרומה של כל חלקי החברה. החברה בנויה מא-נשים – אנשים ונשים ובבניה משותפת ועבודת השם משותפת ישנה שותפות בחכמת הלב ובנדיבות הלב ובכישרון. אי אפשר להתעלם מהמסר של עבודת המשכן.

והנה אני מגיעה לעיון האחרון. עיון זה מצאתי בגליונות של נחמה ליבוביץ עליה השלום לפרשה. נחמה ציטטה בגליון משנת תש"ו את רמבמ"ן, ר' משה מנדלסון, בפרשנותו לפרשה, אשר רואה בעבודת בניית המשכן עבודה שבה למעשה לראשונה מממש כל אדם מישראל את כשרונותיו ויכולותיו. לא עוד עבד הסר למרות אדוניו, אלא אדם חופשי הבוחר בנטיית ליבו באומנות או אמנות יציר כפיו. העבודה הראשונה שכל אדם מישראל עשה, ביצע בידיו, היתה לשם שמים לעבודת המשכן. וכמאמר חז"ל "אין לך דבר שאין ראשיתו לשם שמים".

המימוש הראשון של הכישרון וכישורים של איש או אישה מבני ישראל כבן חורין היה בבניית המשכן והוקדשה לשם שמים. המדובר בביכורי הכישרון וביכורי היצירה. כפי שמשפחה מקדישה לה' את בכור בניה, חקלאי את בכורי אדמתו, או בכורות צאנו, כך איש או אישה מבני ישראל הקדישו לה' ולעבודתו את פרי עמלם ויצירתם ואומנותם הראשונה. ביכורי היצירה והאומנות.

גם כאן הלקח מביכורי היצירה הוא ההתכווננות לשם שמים וההבנה שהכישרון, חכמת הלב, חכמת הידיים והחכמה ניתנו מה', ועל כן אנו מקדישים את ראשית עבודתנו, את בכירות עבודתנו, לה'. ניצוץ עבודת ה' צריך שיהא בכל יצירה ועבודה של איש בן חורין. ההכרה וההבנה שהיצירה היא מה' ואל ה'.

מעניין שאחת המצוות הראשונות הניתנות לבני ישראל עוד במצרים היא פטר רחם. החירות מתחילה בהבנה ובהקדשה של יציר החירות לה' ולעבודת ה'. משיעבוד מצרים, עבדות, נפרדות ומלחמת הישרדות של יחידים הופכים העבדים של ראשית ספר שמות לעם. המקרא באמצעות מפעל בניית המשכן מנחה אותנו למעשה איך יוצרים, איך יוצאים למשימה משותפת ואיך בונים קהילה בת חורין?. על ארבעה אדנים:

עבודה – תכנון, חשיבה עבודה קשה וסיזיפית המקפידה על הפרטים.

חיבורים – רק באמצעות חיבורים; אחווה, רעות ובריח תיכון ניתן לחבר ולתחבר ולבנות בניין קהילה עומדת יציבה ובת קיימא, הניתנת לתזוזה ולגמישות, אך מתיצבת בכל עת ובכל מקום מחדש.

א-נשים – אנשים ונשים – שותפות מלאה של כל חלקי החברה וחבריה, מיצוי כשרונותיהם, יכולותיהם של כל אחד ואחת בשותפות.

וביכורים – שעיקרם עבודת ה' והקדשה של המעשים לעבודת ה'.

המעבר מיחידים, מעבדים לקהילה המסוגלת לבנות משכן בשותפות ובאחווה, איש אל אחיו ואישה אל אחותה, מתוך מיצוי כשרונות של היחידים וצירופם יחדיו לשם עבודת ה' והכרה בו, הוא התהליך המתואר בספר שמות. אך, תהליך זה אינו נחלת דור המדבר. הוא המודל עבור הדורות הבאים ועבורנו בגשתנו לכל משימה רוחנית משותפת ולבנייה של קהילה.

אשרת שהם, מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) וממקימיה של קהילת "הקהל" בירושלים.


"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום בו נותנים לו להכנס" מטבעו…

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 63-64)


סוד הצמצום מאפשר ל"מקום" להיות בכל מקום

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום בו נותנים לו להכנס".

 

ויעש בצלאל את הארון: ולמה פירש בארון מלאכתו לבד ועשאו בידו? בשביל ששם צלו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מצמצם שם שכינתו. ולפיכך קראו בצלאל, שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים, שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' (שמות כה, כב). והלא כבר נאמר:"הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"? (ירמהו כג , כד). אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משל למערה שהיא נתונה על שפת הים, געש הים, נתמלאת המערה והים לא חסר כלום. כך הקדוש ברוך הוא יתברך זכרו, אף על פי שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד), אף על פי כן, הודו על ארץ ושמים (תהלים קמח, יג). ולא תאמר שצמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל, צמצם שכינתו, שנאמר:"הנה ארון הברית אדון כל הארץ" (יהושע ג,יא), זה הקדוש ברוך הוא שהיה בתוכו. ומי עשאו? בצלאל, שנאמר: ויעש בצלאל.

(מדרש תנחומא: ויקהל סימן ז)


"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"

דווקא בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית השקל הקבועה. אם כל אחד ואחד, כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין איד לפרוטות העניים ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר, והעני אינו צריך לתת יותר ממחצית השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט של התרומה, אלא את שיעור הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של התורם. כל מיש שנותן במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' במקדשו, הוא נותן את "מחצית השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.

(הרש"ר הירש שמות ל, טו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.