ויקהל תשע"ו (גליון מספר 943)




פרשת ויקהל

גליון מס' 943 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם

הַשַּׁבָּת.

(שמות לה, ג)

 

 

 

אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת? ועוד – קל

וחומר, ומה שביעית שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב

שביעית לשביעית, שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין

הוא שישבות מערב שבת לשבת; ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות

לו מדורה? ת"ל: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'ביום השבת

אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת.

 (מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל – מס' דשבתא, פרשה א ד"ה לא תבערו)

 

והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות

גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו,

שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר:

מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש? אז ענה ואמר: 'לא תבערו אש'. גם אני

עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום. וכן: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'

(ויקרא

יב, ג)

לא נמול בלילה. אז ענה: 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד' (בראשית א, ה) – שניהם נקראו יום. והערב קודם הבוקר. גם אני השיבותי,

כי זה לא יתכן, כי הכתוב אומר: 'ויקרא אלהים לאור יום'

(שם). ואיך יסתור דבריו לקרוא האור והחושך יום? וכבר פירשתיו. וכתוב: לילה ויום (מ"א ח,

כט); ויום

ולילה (בראשית ח, כב); שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז); 'שלשה ימים

ושלשה לילות' (יונה ב, א). אז

השיב: 'מערב עד ערב תשבתו שבתכם' (ויקרא כג, לב). גם אני עניתי, כי זה הכתוב הוא על יום הכפורים

לבדו. והראיה שאמר שבתכם (שם) לשון יחיד. ולא אמר 'שבתותיכם', כמו 'את שבתותי תשמרו' (שם יט, ל)... אז

השתבש הצדוקי… והנה הוא שב אחר חודש אלי והוא שמח וטוב לב, בעבור שמצא: 'היום

הזה יום בשורה הוא' (מ"ב ז, ט). ושם כתוב: וחכינו עד אור הבקר (שם). אז עניתי כאילו אין יום כי אם זה. והלא

כתוב בתורה: 'ביום הכותי כל בכור' (במדבר ג, יג). ובחצי הלילה היתה

מכת בכורים. רק פירוש יום על שני דרכים: האחד – ביום ובלילה. והשני, זמן ועת, כמו 'והיה

ביום ההוא' (ישעיה יז, ד). וכן: אתה עובר היום את הירדן (דברים ט, א). והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין

לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה

שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה.

 (אבן עזרא הפירוש הקצר שמות לה, ג)

 

הרופא לשבורי לב

גילה קן

"וַיַּקְהֵל

מֹשֶׁה אֶֽת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם…"

(שמות לה פס' א)

פרשת ויקהל מתחילה באמירה. יש דבר מה כל כך מוּכּר בפועל הזה בהקשרו המקראי

שהעין כמעט ומחליקה מעליו ולא שמה לב – "ויאמר". משה מדבר אל העם

באמירה. אין כאן עניין של שיחה דו-סטרית ופתיחה לדיון, לדיאלוג, לשאלות ותשובות

מהקהל…משה עומד מול הקהל הגדול הזה ואומר להם את שצריך להיאמר, ואת שצריכים

לשמוע. והם מורגלים בכך ואכן מקשיבים ומגיבים ונכנסים כולם בנפש חפצה מאוד מאוד,

ונרתמים מיד כולם לתרום כל מה שנדרש למען בנייתו של המשכן.

רבים

לפניי דיברו כבר על ההקבלה הנעשית בין בניית המשכן לבריאת העולם, ולכן לא אעסוק

בזאת באריכות. אגיד רק שגם ללא ההקבלה הטקסטואלית, הרי שיש דבר מה מובן מאליו

במחשבה שעם שבונה לעצמו את "המרכז" שלו, בונה גם במידה רבה דמות לעולם

הפנימי והעולם הערכי שלו. כלומר, המשכן ובניית המשכן הם דמות ובבואה לרחשי לב

פנימיים של העם – ומסמל את המקום הפרטי שלהם. את הבית המשותף שלהם ושל עולמם הערכי

והרוחני.

ואני

חוזרת לכך שהפרשה מתחילה במונולוג של משה, ומעוניינת לבחון מילה נוספת שמופיעה

אצלנו והיא "וּלְהוֹרֹת" – ושואלת את עצמי מה בין האמירה

של משה להוראה של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

רגע

לפני תחילת בניית המשכן ממלא אלוהים את בצלאל ביכולת המופלאה ליצור, הוא ממלא אותו

בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. רוח האלוהים הממלאת אותו איננה רוח נבואה, אלא

רוח יצירה וזו הרוח המאפשרת את יצירת המשכן. רוח מקודשת של יצירתיות, שלא רק בצלאל

מתמלא בה אלא שאר האנשים המתקבצים לעבוד אתו. ובתוך הפסוקים האלה המתארים נזילה

מלמעלה למטה של רוח יצירה אלוהית, יושב לו הפסוק הבא:

וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָֽהֳלִיאָב

בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָֽן. (שמות לה, לד)

כלומר,

חלק מהדברים שניתנו בלבו (ובידיו) של בצלאל הוא הרצון (ואולי אפילו התשוקה) להורות

– כלומר, ללמד. ואומר לנו על זה אבן עזרא: "…ועוד ולהורות כי יש חכמים

רבים, שהם קשים להורות אחרים. והנה אהליאב הוא חבירו

בכל המלאכות, גם להורות לאחר בחכמה, על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחושבי

מחשבות…"

ומפרש

גם רבי חיים בן עטר, מחבר פירוש "אור החיים" ואומר לנו: "ולהורות

נתן וגו'- פירוש לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה

אמר 'ולהורות נתן בלבו' השכיל חכמת הלימוד, עוד בא לשלול מה שכתוב בפ"ג דיומא

(ל"ח) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים

של בית אבטינס לא רצו וכו',

והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י') 'זכר צדיק לברכה', כי היו מורים ומלמדים

כל הרוצה…"

חכמתם

של בצלאל ואהליאב הייתה לא רק ביכולת שלהם ליצור, אלא גם ברצון שלהם ללמד ובכישרון

שלהם להעביר ידע הלאה. הם היו מורים טובים והייתה בהם תשוקה להעמיד תלמידים וללמד

את כל מי שרוצה – ולא בכדי מודגש בפנינו שכך נבנה המשכן. ונשים לב לכך שה"אור

החיים" מעמיד זה לצד זה דווקא את דמותם של בצלאל ואהליאב הרוצים ללמד – כדמויות

המייצגות יצירה מחודש ובניה, לעומת אותן משפחות כהונה שלא הסכימו לחלוק את הידע

שלהן. משפחות שהסיפורים שלהן מרחפים מסביב לאגדות חורבן המקדש, כלומר, מעין שופע

של נתינה ולימוד ובניה, אל מול עצירת ידע, אגירה קמצנית שלו, וחורבן.

אולם,

לטעמי בניית המשכן עומדת לא רק אל מול סיפורים של חורבן, אלא גם אל מול סיפורים של

בניה בכפייה – ואלה הם סיפורי העבדות במצרים.

כי

גם במצרים היו בני ישראל עסוקים בבנייה, של ערים שלמות וגדולות ולא רק של אוהל

עדות קטן ונייד! המפגש הראשון שלנו עם ישראל כעם הוא של עבדים שעבדותם היא בנייה.

כלומר, יצירה יכולה גם היא להיות דבר מה שהוא בכפייה, בעצב ובסבל גדול. יצירה

יכולה גם היא להיות דבר מה לא אלוהי בעליל. ואני רוצה להעז ולהגיד שבמידה מסוימת

אילו הייתה עבודת המשכן מתקיימת כולה אך ורק סביב ה"ויאמר" של משה, הרי

שהיה בה שוב משהו מהאופי העבדותי והדכאני שהכרנו במצרים. מכיוון שניתן היה לדמיין

כיצד אלוהים מוריד למשה שרטוט מדויק של המשכן ואומר לו 'כך וכך תעשו' ומשה היה

אומר לעם – 'כך וכך תעשו'. והם היו עושים. אולם בכך לא היה שום דבר תיקון לחוויית

העבדות שלהם כבנאים מומחים שעושים בדיוק את רצון פרעה בבניית הערים שלו,

והחלום שלו.

נדייק

– בסיפור המקראי, אלוהים בהחלט מוריד מלמעלה הוראות בניה מפורטות להפליא, ולא

מדובר כאן בוועדת תיכנון שישבה יחד ודמיינה לעצמה משכן

כפי רצונה הפרטי. אולם הוא הוריד יחד עם תכניות הבניה, גם את התשוקה ללמד – לא

להגיד, אלא ללמד. להיות בשיחת מורה ותלמיד עם אותם אנשים שכל כך רוצים

להיות חלק מהדבר הגדול הזה, עם כל אותם חושבי מחשבות.

ובכך,

המשכן היה לא רק גורם מאחד של העם במסעותיו במדבר וסמל ודמות לעולם החדש שהם

בוראים לעצמם. בהנהגתם של בצלאל ואהליאב, המשכן ובנייתו היו גם פעולה של ריפוי

טראומת העבדות, מקום שבו יש מי ששופעים חכמת לב והתלהבות ותשוקה לעשיה, וסביבם מי

שבוחרים לבוא וללמוד וליצור ולהשתמש בחכמת הלב והידיים שלהם בשמחה.

הוראה ולימוד ותשוקה יצירתית הם כוח גדול

לריפוי, מכיוון שבמיטבם הם מאפשרים שיחה פותחת לב בין אנשים שונים. אני מאחלת לנו,

כאן בארץ ובעולם בכלל, שנדע לבנות את המשכנים הניידים, הזזים המתבדרים ברוח שלנו –

לא רק מתוך תשוקה גדולה ליצור לעצמינו, אלא גם מתוך אותה התלהבות להעביר את הידע

הלאה וליצור סביבנו דורות ועמים של חושבי מחשבות.

הרבה גילה קן מתגוררת עם משפחתה בגבעת עדה. מקימה

מניין רפורמי בבנימינה-גבעת עדה ועוסקת גם בליווי רוחני סביב הריון ולידה. 

 

 

לא תבערו אש" – אוּר של גהינום

ואש התורה

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין

אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא;

ומה סלמנדרא שתולדת אֵש היא – הסך מדמה אין אוּר שולטת

בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כ"ג) 'הלוא כה דברי

כאש נאם ה" – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי חגיגה כז ע" א)

 

הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא פעולה הרסנית.

מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על

העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של

החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של

מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

 (הרש"ר

הירש שמות לה, ג)

 

 

"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה",

תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב

לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס

לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב"

הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור.

ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים,

את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של

האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו

עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ'

63-64)

 

 

"חכם

לב"

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו

לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים

ומשכן. אמר לו: משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים

ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך

הקדוש ברוך הוא 'עשה משכן ארון וכלים'?

אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת?

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף

אותיות שנבראו בהן שמים וארץ; כתיב הכא (כאן) (שמות ל"ה) 'וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה

ובדעת' וכתיב התם (שם) (משלי ג') 'ה' בחכמה יסד ארץ

כונן שמים בתבונה' וכתיב (משלי ג') 'בדעתו תהומות נבקעו'

אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב') 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה'.

(ברכות דף נה, ע"א)

 

 

הכרובים:

פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד

אמר 'פניהם לבית' ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו' הא

כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים ב' ג') 'ופניהם

לבית'? לא קשיא (הדבר אינו קשה); כאן בזמן שישראל עושין

רצונו של מקום (הם הופכים פניהם זה לזה) כאן בזמן שאין ישראל עושין

רצונו של מקום, ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי

אצדודי (שהם פונים קצת הצידה- להסתכל זה בזה) דתניא אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם (אל ארון

העדות) כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא דף צט,

ע"א)

 

 

"העשיר

לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"

דווקא בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית השקל הקבועה. אם

כל אחד ואחד, כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל

המאות והאלפים של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין איד

לפרוטות העניים ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר, והעני אינו

צריך לתת יותר ממחצית השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט

של התרומה, אלא את שיעור הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של

התורם. כל מיש שנותן במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' במקדשו,

הוא נותן את "מחצית השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.

(הרש"ר הירש

שמות ל, טו)

 

 

מהנעשה

בתנועה

הוקם צוות הידברות בדרום: נרקמת פעילות של הידברות בין-דתית

להכרת האחר במטרה להוריד מחסומים רגשיים ומחשבתיים בתחום הבין-דתי. הפעילות תתקיים

במוסדות החינוך בבאר שבע והסביבה. יוזמים את הפעילות: הרב מאוריסיו

בלטר, הרב של בית הכנסת הקונסרבטיבי אשל אברהם בבאר

שבע, רוקסנה גולן, יושבת ראש לשעבר של הקהילה

הקונסרבטיבית מגן אברהם בעומר, ואמירית רוזן. זהו

קידוש השם ממש, אנו תומכים.

צוות תגובות לענייני השעה בראשות פרופ'

צבי מזא"ה פעיל ומגיב בתקשורת וברשתות

החברתיות.

מתקיימים חוגי בית במקומות שונים בארץ

קיימים חמישה סניפים ברחבי הארץ שקיימו לאחרונה מפגשים

במוצאי שבת

במרחב הוירטואלי: : ניתן לפנות אלינו למייל ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק: http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר: twitter:@ozveshalom

 

הנהלת העמותה "עוז ושלום" החליטה לחזור

לגביית דמי חברות, בסך 40 ₪ לשנת 2016, ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום

– העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912

מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על

העברת התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com. כדאי לכם – רק משלמי

דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת חברים שאנו מתכננים! ובכלל, תרמו לעוז

ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף 46א.

 

 

קול קורא

בימים אלה

החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית

בימינו מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית

והחברתית.

אנו מאמינים כי

חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי

תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה

דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום

ורדפהו".

צאו מהבדידות

ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה

שקדיאל, 052-3911181,

moshelea@netvision.net.il

 

 

קוראים

יקרים

 

אנחנו זקוקים

לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה

והפצה.

המחאות לפקודת

עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום) ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח

לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

התרומות מוכרות

לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א

להפצת המהדורה

המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

0523920206 – ozveshalomns@gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות

ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום –

נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il