ויקהל תשע"ד (גליון מספר 839)




פרשת ויקהל

גליון מס' 839 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל

משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

 (שמות

לה, ג)

 

 

לא תבערו אש – אמר הקב"ה: אוּר שלי, פי' של גיהנום,

שובת בשבילכם, גם אוּר שלכם יהא שובת. השבת. ויאמר. ר"ת וס"ת תורה, לרמז שעיקר התורה בשבת, כשאדם פנוי מעסקיו.

 (בעל הטורים

שם, שם)

 

עוד לא תבערו אש. אזהרה שלא יכעוס האדם, שהכעס מדליק המרה השחורה

שבאדם, זהו מושבותיכם ביום השבת גימטריא מרה שחורה עם הכולל, אפילו על דבר שראוי לכעוס

עליו כדי לאיים על בני ביתו, זהו מושבותיכם, מה שבתוככם שהיא המרה.

 (רבי מרדכי הכהן מצפת – שפתי כהן שם, שם)

 

מצוה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו

מכבוד ועונג שבת אבל מי שהחמין מזיקין לו מותר לו לאכול צונן, אבל מי שאינו מאמין בדברי

חכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חוששין שמא אפיקורס הוא.

 (רמ"א או"ח רנ"ז ס'ח)

 

 

שבת

ומקדש

אריאל סטולמן

הקשרים

בין שבת ומקדש

שלשה קשרים יש בין שבת ומקדש. הראשון הוא סמיכות הפרשיות, המעידה

על פי חז"ל על קשר עמוק יותר כפי שנראה בהמשך. הציווי על מעשה המשכן, כליו ובגדי

הכהונה משתרע על פני פרשיות "תרומה", "תצוה" וחלק מפרשת

"כי תשא" (שמות כה א – לא יא). מיד

לאחר מכן מופיעה אזהרה על השבת.

…ואתה דבר אל בני ישראל

לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא יג).

במקביל לכך ולייתר דיוק באופן כיאסטי, נשנה הדבר בסיפור הביצוע.

בפרשיות "ויקהל" ו"פקודי" מתואר כיצד מספר משה לבני ישראל על הציווי

וכיצד נעשו הדברים בפועל (שמות לה ד – מ לח). הפעם, מיד

לפני כן, מופיעה אזהרה בנוגע לשבת:

ויקהל משה את כל עדת

בני ישראל ויאמר אלהם. אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים בעשה מלאכה וביום

השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם

ביום השבת (שמות לה א-ג).

חז"ל, כפי שנראה בהמשך, למדו מסמיכות הפרשיות כי מלאכת בנית

המשכן אסורה בשבת.

הקשר השני הוא על פי חז"ל. המלאכות האסורות בשבת נלמדו ממעשה

המשכן. כך שנינו במסכת שבת (מ"ט, ע"ב)

אבות מלאכות ארבעים חסר

אחד כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן… אין חייבין אלא על מלאכה

שכיוצא בה הייתה במשכן. הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו …

הקשר השלישי הוא בהקבלה הלשונית בין סיפור הבריאה המסתיים ביום

השבת לבין בנית המשכן. לפי ההקבלה, תכלית הבריאה היא יום השבת1; תכלית מלאכת המשכן היא כמובן המשכן. על ההקבלה

כבר עמד בובר2 במנותו לא פחות משבע הקבלות לשוניות בין הסיפורים. בתמצית

מדובר על חזרה על השורש ע.ש.ה, שישה ימים לעומת היום השביעי, כילוי המלאכה, בחינת התוצאות

וברכה בסוף.

 

הקושי

הכפול

כפי שאמרנו, מלאכת בניית המשכן נאסרה בשבת. לעומת זאת, מלאכות עבודת

המשכן, דהיינו הקרבת הקורבנות, מותרות בשבת. הדבר מעלה שתי תמיהות:

1.     כיצד זה שדווקא במשכן, במקום המקודש ביותר, דווקא שם, השבת, שהיא אות בין ה'

לבין עם ישראל, נוהגת כחול?

2.     מה הטעם לפער זה בין עבודת הקורבנות שהותרה בשבת לבין בניית המשכן שנאסרה?

התמיהה השנייה,

מופיע במכילתא כקל וחומר ונידחת מגזרת הכתוב:

"ויקהל משה":

למה נאמר? לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש" שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה

אני מקיים "מחלליה מות יומת" בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן. או אף במלאכת

המשכן ומה אני מקיים "ועשו לי מקדש" בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת?

והדין נותן. ומה אם עבודה שאינה באה אלא מכוח המכשירין הרי היא דוחה את השבת, מכשירי

עבודה שאין עבודה באה אלא מכוחן דין הוא שידחה את השבת. כגון, שניטלה קרנו של מזבח

או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם אף בשבת, תלמוד לומר "ויקהל משה" בחול ולא

בשבת.

במכילתא מובא קל וחומר. אם עבודת המשכן שאינה יכולה להתבצע אלא

אם כן נבנה והוכשר המקדש דוחה את השבת, בניית המשכן (והפעולות הנדרשות לצור ביצוע אותה

עבודה) האם לא דין הוא שידחו את השבת גם כן? אמנם, בא הכתוב והכריע כי בניית המשכן

איננה דוחה את השבת, אך עדיין אנו מעוניינים לדעת מה הטעם לכך? מה ההבדל בין בניית

המשכן לעבודתו, ומדוע בכלל הותרה מלאכה בשבת במקדש.

 

לכם

קדש – למקום חול

במכילתא נאמר:

"וביום השביעי יהיה

לכם קדש" שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה בבית המקדש נהא

מותרין לעשות מלאכה בגבולין. תלמוד לומר: "וביום השביעי יהיה לכם קדש" לכם

יהיה קדש ולמקום חול.

לפי המכילתא, איסור מלאכה בשבת נוגע לישראל (לכם) אבל לא לא-ל

(למקום). לא ברור האם לדעת המכילתא מדובר בהגדרה גיאוגרפית, כלומר שבשטח המקדש אין

איסור מלאכה בשבת, או בהגדרה תכליתית דהיינו כל מה שנעשה עבור הא-ל מותר בשבת. ואולי

מדובר בשילוב של השניים. כלומר, רק מלאכה שנעשית בשטח המקדש כחלק מעבודת ה' היא המותרת

בשבת.

בכל מקרה, לפי שתי האפשרויות מתחזקת השאלה מדוע לא יוּתר גם לבנות

את המשכן בשבת. שהרי גם בניית המשכן הנה לצורך גבוה?

 

כל

שזמנו קבוע דוחה את השבת

שאלתנו נשאלה כבר על ידי בעל ה"תורה תמימה" (שמות לה ב):

ולכאורה, קשה לפי דרשה

זו למה באמת לא תדחה בנין בית המקדש את השבת כיון דגם הוא צורך גבוה? וצריך לומר דשאני

קורבנות דקבוע להם זמן ובביטולם מבטלין מצוות עשה, מה שאין כן בנין בית המקדש דלא קביע

לה זמן ויום מוגבל

תשובתו היא כי יש להבחין בין דברים שיש להם זמן קבוע, שאלו דוחים

את השבת, לבין דברים שאין להם זמן מוגדר שאינם דוחים את השבת. לעבודת בית המקדש, דהיינו

לקורבנות, זמנים קבועים ועל כן הם דוחים את השבת. לבניין המקדש אין זמן מוגדר ועל כן

יש להפסיק את העבודה בשבת ולבנות רק ביום חול.

הדברים עולים בקנה אחד עם הכלל התלמודי3: "…

אלא נקוט האי כללא בידך, כל שזמנו קבוע דוחה את השבת". ישנן דוגמאות רבות לכלל

הזה. לדוגמא, ברית מילה שזמנה ביום השמיני ללידה, דוחה את השבת. כמו כן, מצוות העומר,

שתי הלחם, יום הכיפורים, קרבן פסח, קידוש החודש ועוד, כולם דוחים את השבת, היות ויש

להם מועד וזמן קבוע. אם כן, מה שהותר בבית המקדש אינו שונה מהותית מהמקרים הרבים שמנינו

שלכולם אותו העיקרון.

למרות האמור לעיל נותר קושי אחד. המשותף לכל הדוגמאות הרבות בהם

נידחת השבת בפני המצוות הוא שהשבת חלה "במקרה" במועד של המצווה הדוחה. לדוגמא,

יום המילה עשוי לחול ביום השבת וכשזה קורה, דוחה ברית המילה את השבת. כך גם לגבי קרבן

פסח שחל במקרה להיות בשבת וכן בשאר המקרים.

אולם, לא כך הם פני הדברים בכל הקשור לעבודת המקדש. אמנם, יש בין

הקורבנות כאלו אשר מועדם קבוע ורק במקרה שחלים בשבת הם דוחים אותה. למשל קורבנות החגים

ואפילו עולת התמיד שזמנה כל יום דוחים את השבת. לעומת זאת ישנם קורבנות מיוחדים לשבת

כמו עולת השבת ומוספי השבת. כאן לא נוכל לומר כי במקרה חל אותו קורבן בשבת. במקרה הזה

לא ברור מדוע נקבע מראש כי קורבנות אלו ידחו את השבת.

לסיכום, ברור

איפה מדוע בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת היות ואין זמנו קבוע. לא ברור מדוע נצטווינו

על קורבן שבת שדוחה כמובן את השבת.

 

כי

אות היא

כיוון אחר לפתרון ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא:

דתניא, רבי עקיבא אומר:

יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים?

תלמוד לומר "והיה לאות על ידך ולטוטטפת בין עינך". מי שצריכין אות. יצאו

שבתות וימים טובים שגופן אות. (תלמוד בבלי, מנחות ל"ו, ע"ב)

אליבא דרבי עקיבא, אין אדם מניח תפילין בשבתות ובימים טובים מכיוון שהתפילין הן "אות". אך היות שגם

השבת נקרית "אות", התפילין מיותרות ואין בהם צורך. על דרך זו ניתן לומר כי

בבית המקדש ובעיקר בהקרבת הקורבנות מודגש הקשר בין ה' לבין ישראל באופן חזק כל כך עד

שאין צורך ב"ביני ובין בני ישראל אות היא" של השבת. אשר על כן, כמו שאין

מניחים תפילין בשבת, כך אין שומרים את השבת בבית המקדש בכל הנוגע להקרבת הקורבנות.

 

מלאכת

מחשבת אסרה תורה

פתרון נוסף לשאלה נובע מהגדרת המלאכות האסורות בשבת. לא כל מלאכה

אסורה בשבת. התורה אסרה מלאכת מחשבת ולא כל מלאכה. כתוצאה מכך, יש מרבותינו שאינם מחייבים

על מלאכה שאינה לצורך גופה. גם המתעסק פטור4. כמו כן, אין אדם מתחייב על

מלאכה אלא אם כן יש בה תיקון, אולם אם יש בה קלקול אין חייבים עליה. יש מהאחרונים5

שמסבירים כי גם הלכה זו נובעת מהכלל "מלאכת מחשבת אסרה תורה".

לכל פעולה אנושית בדרך כלל יש תכלית. כל דבר נעשה כדי להשיג דבר

נעלה ממנו. האדם כורה ברזל כדי לעשות כלים כדי לבנות בהם וכן הלאה והלאה. ניתן לומר

כי דברים הנעשים ללא תכלית אנושית אינם נחשבים מלאכת מחשבת ועל כן הם אינם אסורים בשבת!

אם נקבל עיקרון זה ניתן להרחיב ולומר כי מעשה הקורבנות שנעשה בבית

המקדש אינה מלאכה שחייבים עליה. עבודת ה' איננה דבר שנעשה לתכלית אנושית. עבודת ה'

הטהורה מכוונת כל כולה כלפי ה' ואין לה כל כוונה לטובת האדם. הקרבת הקורבנות בבית המקדש

היא השיא בעבודת ה', זאת מכיוון שהיא נעשית בבית המקדש מחוץ להוויה האנושית ואין לה

שום תכלית אלא עבודת ה'. על כן, אין היא אסורה בשבת. בניית בית המקדש, לעומת זאת, אמנם

יש בה משום קיום מצוות ה', אך עדיין היא בגדר מכשירי מצווה. יש לה תכלית והיא לאפשר

את עבודת ה' ומכיוון שיש לה תכלית בעולם האנושי, היא נחשבת עבודה ועל כן אין היא דוחה

את השבת.

 

פיקוח

נפש דוחה שבת

ואפשר

שגם החובה להציל אדם בשבת אינה נובעת מדחייתו של ערך השבת מפני ערך חיי אדם (מה

שמכונה בראשונים "שבת דחויה אצל פיקוח נפש") אלא מן העובדה כי

איסורי שבת אינם מתייחסים כלל למצב בו קיומם עלול לגרום למוות. במקרה כזה פעולות

ההצלה מותרות לכל דבר ועניין ("שבת הותרה אצל פיקוח נפש").

כך

ניתן להבין את דרשתו של ר' עקיבא בנושא (יומא פה ע"א-ע"ב), הלומד קל וחומר מעבודת המקדש הדוחה את השבת

שפיקוח נפש דוחה שבת6. כלומר, באותו אופן שבו אנו מבינים כי מעשה

הקרבנות אינו בכלל המלאכות האסורות בשבת, כך גם הצלת אדם איננה פעולה אסורה בשבת

אלא מצווה גדולה.

וכפי

שכותב הרמב"ם בהלכות שבת (ב, ג-א):

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא

ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים, כדי שלא

תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת

לחולה שיש בו סכנה שנאמר: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה) – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה

נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת

ואסור – עליהן הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל

כ כה).

1. סוף מעשה במחשבה

תחילה (מתוך לכה דודי לר' שלמה אלקבץ).

2. מובא ב"עיונים

חדשים בספר שמות" לנחמה ליבוביץ', עמ' 351-252

3. תלמוד בבלי מסכת

יומא נ.

4. "מתעסק

בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה" (כריתות

י"ט ע"ב).

5. לדוגמא, ערוך

השולחן, או"ח ס' רמ"ב ס"ק כ

6. נענה רבי עקיבא

ואמר: "וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא יד). מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר

בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי. ומה זה שספק יש

ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

אריאל סטולמן עוסק בפיתוח תוכנה ויועץ לביצועי מערכת בפרויקט תבל בו

מקימים ומפתחים את הדור הבא של מערכות הליבה של הביטוח הלאומי. ושלום