ויקהל תשס"ח (גליון מספר 538)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת ויקהל

גליון מס' 538 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם

הַשַּׁבָּת. (שמות לה, ג)

 

 

אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות

מערב שבת לשבת? ועוד – קל וחומר, ומה שביעית שאין חייבין

עליה לא כרת ולא מיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שביעית לשביעית, שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שבת לשבת;

ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה? ת"ל: 'לא

תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה

מבעיר מערב שבת לשבת.

(מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל – מס' דשבתא, פרשה א ד"ה לא תבערו )

 

והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים

נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר

הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי

השבת, ואחר שקוע השמש? אז ענה ואמר: 'לא תבערו אש'. גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר

כי אם היום. וכן: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא יב, ג) לא נמול בלילה. אז ענה: 'ויהי ערב ויהי בקר יום

אחד' (בראשית א, ה) – שניהם נקראו יום. והערב קודם הבוקר. גם אני השיבותי, כי

זה לא יתכן, כי הכתוב אומר: 'ויקרא אלהים לאור יום'

(שם). ואיך יסתור

דבריו לקרוא האור והחושך יום? וכבר פירשתיו. וכתוב: לילה ויום (מ"א ח,

כט); ויום ולילה (בראשית ח, כב); שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז); 'שלשה ימים ושלשה לילות' (יונה ב, א). אז השיב: 'מערב

עד ערב תשבתו שבתכם' (ויקרא כג, לב). גם אני עניתי,

כי זה הכתוב הוא על יום הכפורים לבדו. והראיה שאמר

שבתכם (שם) לשון יחיד. ולא אמר 'שבתותיכם', כמו 'את שבתותי תשמרו' (שם יט, ל)… אז השתבש הצדוקי… והנה הוא שב אחר חודש

אלי והוא שמח וטוב לב, בעבור שמצא: 'היום הזה יום בשורה הוא' (מ"ב ז,

ט). ושם כתוב: וחכינו עד אור הבקר (שם). אז עניתי כאילו

אין יום כי אם זה. והלא כתוב בתורה: 'ביום הכותי כל בכור' (במדבר ג, יג). ובחצי הלילה היתה מכת

בכורים. רק פירוש יום על שני דרכים: האחד – ביום ובלילה. והשני, זמן ועת, כמו 'והיה

ביום ההוא' (ישעיה יז, ד). וכן: אתה עובר היום

את הירדן (דברים ט, א). והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין

לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה

שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה.

(אבן עזרא הפירוש הקצר שמות לה, ג)

 

 

המשכן והעגל – ריבוע המעגל

יוסי הטב

לזכר אמי ז"ל שיום פטירתה בר"ח אדר

לאחר מתן תורה ופרשת

משפטים, מקדישה התורה מספר פרשות לבניין המשכן, העשוי להיות התשתית שלנוכחות האל

בעולם. פרשת כי תשא מתארת את מעשה העגל ופרשנים שונים החל מחז"ל התייחסו

לשאלת הסדר הכרונולוגי, כלומר: האם הסדר בו מופיעות הפרשות בתורה הוא סדר ההתרחשויות

או שמא, כדברי בעל מדרש תנחומא (פקודי ו) מהווה המשכן

כפרה על מעשה העגל.

מכל מקום, פרשתנו מסכמת את עשיית המשכן ובפרק לה, ח נאמר: 'שֶׁמֶן

לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת

הַסַּמִּים'.

על פירוט הבשמים, אנו

קוראים בפרשת 'כי תשא' (שמות ל, כ"ג-ל"ג):

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים

רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ

חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

וְשֶׁמֶן זַיִת הִין.וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה

רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה… אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר

יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

בחירת הבשמים, בחירת

הכמויות; 500 שקל מור-דרור, 250 שקל קנמן-בשם, 250

קנה-בֹשם, 500 שקל קידה, בסך כל 1500 שקלים, דהיינו 3000 חצאי שקלים. תחילתה של

פרשת כי תשא (אותה אנו קוראים גם בפרשת 'שקלים', השנה בפרשת פקודי) מדגישה שמחצית

השקל נועדה 'לכפר על נפשותיכם'; על איזה חטא מכפר מחצית השקל. אם חטא העגל קדם

למעשה המשכן, הרי יש להניח ש-3000 חצאי השקלים שניתנו על-ידי 3000 בני ישראל שחטאו

בעגל ושנהרגו על ידי בני שבט לוי.

1500 שקלים, כמות

עצומה של צמחי בושם, כאשר פרשני המקרא חלוקים בדעותיהם לגבי התרכובת המדויקת של

אותם צמחים, מתערבים עם שמן הזית כדי ליצור את "שמן משחת קודש".

לכאורה, שמן זית זך

היה מספיק כדי למשוח את המשכן ואת אהרון הכהן. זיקוק הבשמים היה נחוץ לאו דווקא

כדי שהמשכן ואהרן הכהן יתבשמו ויעלו ריח טוב, אלא שמשחת הקודש יוצרת קדושה,

דהיינו נבדלות, נפרדות (קדושים תהיו – פרושים תהיו). זכּות השמן

ומורכבות הבשמים על צמחיהם וחומריהם הטובים יותר והטובים פחות, משקפים את עם ישראל

כולו, בדומה לפירוש המדרשי על ארבעת המינים. יש סיכון בקודש: "איש אשר ירקח

כמוהו ואשר יתן ממנו על זר, ונכרת מעמיו" – הוא

נמצא בדיוק בגבול, במעבר, מכיל ומפריד. עץ הספירות הקבלי מתאר זאת היטב.

הצורך בנבדלות הזאת,

ביצירת המרחב התחוּם הנקרא "אוהל מועד" – גם אוהל וגם מועד – הביא לשני

האמנים הראשיים: בצלאל ואהליאב. שמותם מעידים על תפקידם ותפקודם מכוון את שמותם.

בצל אל, כדברי רש"י בעקבות חז"ל, הוא משבט

יהודה, שבטו של בית דוד ושל משיח בן דוד, הוא "בצל אל", אך אינו במקום

האל, לא לצידו, וגם לא בנו של האל.

אהליאב הוא משבט דן – "דן ידין

עמו"; גם יהודה נקרא 'גור אריה' בפי יעקב, וגם דן הוא 'גור אריה' בפי משה.

העגל והגדי גם הם 'גורים'. אהליאב – אביו שבשמים הוא אוהלו, אוהל מועד. תפקידם של

בצלאל ואהליאב, אדריכלי המשכן הוא ליצור את המרחב המקשר בין השמים לארץ, על הארץ

ומתחת לארץ, המסומל על ידי צמחי משחת הקודש, ראש, קנה, שורש.

בנוסף לכך, אהליאב הוא

בן אחיסמך. אולי הוא נקרא כך אחרי פתרון האחווה

הבעייתית של יוסף ואחיו ואולי תפקידו הנוסף ואף העיקרי של אוהל מועד ושל מחצית

השקל הוא לחבֵּר בין בני ישראל, בהיותו ממוקם במרכז המחנה.

חיבור ותיחום, קודש

ונפרדות מוצאים את ביטויים ביתר שאת בכיור.

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" כותב על הכיור (שמות לח, ח):

ויעש את הכיור נחושת כמראות הצובאות" – הנה בציווי כתיב (ל, יח) 'ועשית

כיור נחושת לרחצה ונתת שמה מים' ובעשייה לא כתוב לרחצה, רק

להלן ב'פקודי' 'ויתן בו מים

לרחצה' (מ, ל), זה מורה שכיוון

למדרש תנחומא שהובא ברש"י, שלא רצה משה לעשות

ממראות הנשים ואמר לו ה' יתברך שיעשה מהן, שדבר זה הביא שיפרו וירבו בני ישאל והיו

גן נעול לבעליהן, ולכן מזה ה כיור ישתו הסוטות ונקתה

ונזרעה זרע. אם כן, גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד, אך גם לשתיה,

ולכן לא כתוב כאן 'לרחצה'.

אנו מוצאים שוב אותו

עיקרון של חיבור ופרישות במובן האנושי והמרגש ביותר. ובעל "תכלת מרדכי"

מוסיף: "לא דיין שבנות ישראל מביאות נדבות כאילו הן מיעדות

את המראות האלו רק ליצירת הכיור; משם, ממראות היצר הרע האלו, יקדשו הכהנים את ידיהם ואת רגליהם".

הכיור הוא הכלי היחיד

מכל כלי המשכן, מלבד המנורה, שלא ניתנו לו מידות; צורתו המשוערת עיגולית,על אף

שבתורה עצמה אין תיאור מפורש לצורתו. משחזרי המשכן הניחו שהוא היה עגול, מכיוון

שלא ניתנו לו מידות בתורה. המילה 'עגול' אינה מופיעה בכל מלאכת המשכן וגם לא בתורה

כולה. אלמלא הכתוב, יכולנו לדמיין משכן עגול, מזבח עגול, ארון עגול, שולחן עגול

ויכולנו להמציא פירושים יפים לצורה מושלמת זו…

אך, כידוע, המציאות

שונה: המשכן כולו קווים, זוויות, גובה, רוחב, אורך, ובעיקר כיוונים, התחלה וסוף,

בדומה לבשמים של שמן משחת הקודש; פרח, קנה, שורש, ובדיוק כמו השבת: קבלת שבת בשמן

המאור, קידוש ראשון ביינות מבושמים, תיחום, חיבור, כיווניות וכך גם תולדות עם

ישראל: גלות להתגבשות, מדבר להתנסות, תקומה לעבודת ה', ואם התקומה נכשלת כפי שהיא

נכשלה,זוכים למחזור שני ולעוד מחזור שלישי ואחרון כי זו היתה

הגלות האכזרית ביותר והמדבר רווי הניסיונות הקשים ביותר, אולי לקראת הגאולה השלמה.

כשעלה משה למרום, היו

אבותינו אחרי קריעת ים סוף, ניצחון על עמלק ומעמד הר סיני בו שמעו בני ישראל את

דבר ה' "מפי הגבורה" ולכן בעצם מכונים לכניסה לארץ ישראל.אך, הם איבדו

את סבלנותם ורצו "משה עכשיו", "ישראל עכשיו", "רווחה

עכשיו". במובן מסוים, הם איבדו את אמונתם בה', אך לא את הצורך באל כלשהו,

ולכן טבעי הדבר שביקשו מאהרון, האדם הקרוב ביותר למשה, שהוא הקרוב ביותר אל ה'

"קום עשה לנו אלהים".

דרישה זו היא לגיטימית

כאשר היא באה מעם עבדים, חדור אמונה בחוסר יכולתו של האדם להתמודד לבד עם גורלו

ועם מצוקותיו במדבר.

אהרון מחזיר אותם

לאירוע שזה עתה הסתיים, שעדיין מהדהד בכל העולם, למעמד הר סיני, בו "ראו את

הקולות"; הוא מפנה אותם לאוזניהם, לאוזני נשותיהם וילדיהם. אותם האוזניים

ששמעו תורה מפי הגבורה, התבקשו להתפרק ממזימות, מ"נזמי אוזניכם", והם

הבינו זאת כאמירה מוחשית. ודווקא מ-"נזמי האוזניים" יצא העגל.

החכמים חלוקים

בדעותיהם לגבי חלקו של אהרון בחריטת העגל; האם בחר אהרון לחרוט את הזהב בצורה של

עגל או שמא המכשפים של ערב רב כישפו את המסה הזאת של זהב ויצרו עגל ולאו דווקא בני

ישראל, ולכן "אלה אלוהיך ישראל" – ולא אלוהינו.

מה יכול להיווצר מניזמי אוזניים, שהם עגילים, אם לא עגל, לא

עיגול כצורה קבועה, אלא עגל כעשיית עיגול, ומעגל – "עגל ומחולות".

זה מה שיצא מאותו כוך

בו אהרון זרק את זהב האוזניים: צורה עגולה, מעגל. בעיני רוחי, כדור ספרה ולא

סיפרה, הניגוד הגמור של המשכן – כדור סגור בתוך עצמו, ללא כיווניות, ללא חיבור בין

פנים לחוץ, ללא אוהל מועד, ללא תהליך, כסטיה מן הדרך.

לכן נאלצו בני ישראל לשתות מהמים בהם פיזרו את אפר העגל, כסוטה מתפקידה ומנאמנותה,

השותה אף היא מהמים המאררים.

לפי פרשנים אחדים

נוצרה צורה זו של עגל במקרה מתוך כבשן האש, כדברי אהרון "ואשליכהו באש, ויצא

העגל הזה". בתוכחה נאמר "אם תלכו עמי בקרי, אף אני אלך אתכם בחמת

קרי". המקריות, בעיגול כל נקודה שווה לשניה, היא

מקרית לגמרי; המקריות היא הניגוד הגמור של האמונה בתיקון העולם, ביכולתו של עם

ישראל לעסוק בתיקון, ובהזדמנות לתיקון הניתנת ע"י המשכן, המבטא את נוכחות האל

בעולם.

העגל מכונה "עגל

הזהב" ולא "עגל של זהב"; זהב זו תורה – סגירת התורה בעיגול יוצרת

תורה סגורה, ליחידים המסתגרים במעגליהם ולא תורה הנלמדת והנדרשת. עגל זה הוא

מסֵכה, ככתוב (תהילים קו, יט) "ויעשו עגל בחורב, ישתחוו למסכה".

תורה זו, שעברה "עיגוליזציה", שסגרה עצמה,

עוטה מסכה המסתירה את פניה. מסכה זו, בניגוד ל"מסווה" של משה, היא צורך

של המסתתר מאחוריה, שאינו רוצה להראות את פרצופו האמיתי. מסכה מרמה, וכך גם היה

העגל: תרמית גדולה הממשיכה עד היום.

בניגוד למסכה, המסווה

של משה מגן על המסתכל, "כי קרן עור פני משה"; המסווה מקרב מזמין את

המסתכל, לעומת המסכה החוסמת, המסווה מסנן ומקרב.

חז"ל מקשרים בין

עגל הזהב לפרה אדומה באמרם: "תבוא האם (הפרה)

ותקנח צואת בנה (העגל)". גדי וחלב אמו כאב-טיפוס לאיסור בשר בחלב, כאשר

רש"י, בעקבות חז"ל מפרש: "אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון

ולד".

בתרבויותינו, להבדיל

מהתרבות ההודית למשל, בשר הפרה וחלבה מהווים אבות מזון מרכזיים. לאבותינו במדבר,

אם נעיין בפרשת הקרבנות, הצאן והבקר "מככבים" בצורה פחות או יותר שווה.

הגדי והעגל מהווים את

הניגוד הגמור לגורל ישראל, כפי שהוצג בברית בין הבתרים, גורל מתמשך ומכוון לתיקון

ולימות המשיח, ביגוד לגדי ולעגל, המהווים יחד את "גלגל המזל",את

המקריות, בניגוד לפרה, שהיא סמל הפוריות. כשמה כך היא, וכל "אמו" של גדי

או עגל, מהווה, ולא רק מסמלת את ההמשכיות, את הכיווניות.

אחרי תפילת משה

והתרצות ה', הקב"ה אינו רוצה לקחת סיכונים נוספים ומייעץ בבני ישראל,

"עם קשה עורף", שאיבד את עדיו שקיבל בחורב, לרוץ לארץ כנען. הקב"ה

מחסל את האמורי והעמים שבגללם התעכבו במדבר ומעניק לבני ישראל מספר מצוות הנחוצות

לתחילת חייהם בארצם; חיסול עבודה זרה, ארגון הזמן והמרחב, ולא פחות חשוב: חיזוק

מעמדו של משה כמנהיג, יחד עם יהושע, מתוך מגמה לא להשאיר את בני ישראל במעגל המדבר,

אלא לכוון אותם לעשייה בארצם, עד שבאו המרגלים וטרפו את הקל]ים.

מול הסיכון שבחזרתם

למצרים, למעגל העבדות והכניעה, רצון המרגלים מחד, והתחזקות במדבר סביב המשכן

מאידך, בחר הקב"ה לאפשר לבני ישראל להתמודד עם המדבריות והקדושה שהחדיר בהם

בזכות המשכן.

לסיכום: פרשות אלו

מפגישות אותנו עם שתי תפישות עולם, עם שתי דרכים; הראשונה מיוצגת על ידי המשכן, על

דיוקיו, מידותיו, חוקיותו הנכפית עליו, בבחינת "כזה ראה וקדש", כאשר

ה"כזה" מתייחס לנראה וגם למורה, לעומת הדרך השניה,

הטבעית יותר, המיוצגת על ידי העגל, שהיא דרך המקריות, החזרתיות

והיצריות ובלשון התורה "ויאכלו וישתו ויקומו לצחק".

תפקידו של המשכן, אם

כן, הוא "ריבוע המעגל".

דר' יוסי הטב,

מנהל מחלקת ילדים בביה"ח איתנים, הוא פסיכואנליטיקאי.

 

הכרובים:

פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד

אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד אמר 'פניהם לבית' ולמאן דאמר

'פניהם איש אל אחיו' הא כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים

ב' ג') 'ופניהם לבית'?

לא קשיא (הדבר אינו

קשה); כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הם הופכים

פניהם זה לזה), כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של

מקום, ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי

אצדודי (שהם פונים קצת הצידה – להסתכל זה בזה), דתניא אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם (אל ארון

העדות), כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא דף צט,

ע"א)

 

אבד צדיק הן הארץ

הרב בנימין (בן) הולנדר

ז"ל

ביום ראשון

ה' באדר א', נפטר חברנו רבי בנימין (בן) הולנדר מן

העולם. בדברי האגדה שהבאנו לעיל על הכרובים, מדגישים חז"ל את הקשר בין

"פניהם איש אל אחיו" לבין עשיית רצונו של מקום. כמו-כן, בברייתא (כתובות

קג ע"ב) נאמר: "מת מתוך השחוק – סימן יפה לו,

מתוך הבכי – סימן רע לו; פניו למעלה – סימן יפה לו, פניו למטה – סימן רע לו; פניו כלפי

העם – סימן יפה לו, כלפי הכותל – סימן רע לו".

כל מי שהכיר

את בן יודע שפניו היו מופנים תמיד "כלפי העם" ושגם ברגעיו הקשים ביותר,

הוא ידע לצחוק, לעודד, להפיח תקווה ולנחם.

לצד מזגו

הנוח, חיוכו שובה הלב והתייחסותו לכל אדם בנועם ובסבר פנים יפות, היה בן לוחם ללא

חת למען השלום ולמען זכויות אדם, והאמין בכל לבו שיבוא יום בו בני העם היהודי ובני

העם הפלשתיני יוכלו לחיות בשלום בארץ הזאת, ואף כי אולי נראה כי רחוק הוא היום

הזה, יש לעשות הכל כדי לקרב אותו, בבחינת "בקש שלום

ורדפהו" – בקשֵהו במקומך ורדפֵהו במקום אחר".

כתלמיד

מובהק של נחמה ליבוביץ, הוא הפיץ תורה במקומות רבים

בארץ ובעולם והאמין שזרעי התורה שהוא זורע ינביטו וישאו פרי ואכן, חבריו ותלמידיו

הרבים שליוו אותו למנוחת עולמים מהווים עדות נאמנה לכך.

חבל על דאבדין

תנחומינו

לילדיו אילנה, אלי, דביר ונתנאל – תנוחמו מן השמים.

פנחס לייזר, עורך