ויקהל תשס"ה (גליון מספר 384)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת ויקהל

גליון מס' 384 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'

כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (שמות לה, ב-ג)

 

 

"לא תבערו אש" – אוּר של גהינום ואש התורה
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:

תלמידי חכמים אין אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אֵש

היא – הסך מדמה אין אוּר שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כ"ג) 'הלוא כה דברי כאש נאם ה" –

על אחת כמה וכמה.

 (בבלי חגיגה כז ע" א)

הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא

פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח

לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו

וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא

הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

(הרש"ר הירש שמות לה, ג)

 

מוקדש ליום הולדתו

של אבי,

אלישע צידון, מזרע

אהרון הכהן,

בברכת 'וימלא אותו

רוח ה'

מנהיגות יהודית אחרת

אשרת שהם

"ויבואו

כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד

ולכל עבודתו ולבגדי הקודש, ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב…" (שמות לה,

כ"א)

בתיאור

הירתמותו של העם לבניית המשכן המילה "כל" נזכרת פעמים רבות, וקריאת

הפרשיה מורה בברור על פעילות משותפת, מלאת התלהבות וחדווה, מלאת יצירתיות ותרומה

כוללת של כל היחידים בתוך העם. מעניין הוא גם האזכור החוזר והנשנה של חלקן של

הנשים הן בתרומת התכשיטים וחומרי הגלם והן בתהליך היצירה – "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים… כל איש ואישה אשר נדב

לבם.."

הפעילות

היצירתית לשם שמים, לשמה של יצירה משותפת, תוך ניצול משאבי האנוש, הכשרון והחכמה, מעין "פרוייקט לאומי" הוא אבן דרך

בבנייתו של העם, בתהליך שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ, ולא בכדי מסיימת היא

את ספר שמות.

אם

כך הם הדברים בקרב העם, הרי נראה שבדיוטות העליונות, בקרב ההנהגה, פני הדברים אינם

כך.

נדמה

כי בניית המשכן מהווה מוקד התנגשות ואולי מפנה בקונספציית

ההנהגה של העם.

מהלך

הדברים יוצר ציפייה כי אהרון, אשר עתיד היה לשמש במשכן, ירצה ויוכל לנצח על המשימה

ועל היצירה המשותפת, אולם לא כך מתרחש.

פרשנים רבים התייחסו לקשר שבין חטא העגל לבין בניית המשכן.

אף המקרא עצמו, ברמיזה, מראה כי ניתן לבקש נזמים ולהשליכם לאש וליצור עגל, ואפשר

לבקש תרומה של תכשיטים ולבנות משכן.

אחד

העניינים אשר נותרו סתומים היא חלקו של אהרון בחטא העגל. אהרון, אשר נותר עם העם

כמנהיג המחליף, עד שובו של משה מההר, נכשל במשימתו כשלון מר. נדמה כי סיפור חטא

העגל הוא בראש ובראשונה כישלונו כמנהיג.

אהרון

נוהה אחר העם, אמנם אולי מנסה להשהות את העם, אולם אפילו המקרא נוקט בביטוי

"וירא אהרון ויבן מזבח" ולא מבהיר האם המדובר

ביראה או ראיה – אולם לא יראה מהעם ולא ראייתו ונהיה אחריו, מיטיבים עם אהרון ועם

כישוריו ההנהגתיים.

גם

תשובותיו של אהרון, בדו שיח מצומצם מאוד בינו לבין משה עם שובו של משה, מורים על

בריחה מאחריות והתחמקות ממנהיגות – "ויאמר אהרון אל יחר

אף אדוני אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא…" ובהמשך "ואשליכהו

באש ויצא העגל" כאשר המקרא מתאר במפורש שאהרון יצר את העגל.

ברור

כי חטא העגל הבהיר למשה ואף לעם, כי "כתר לוויה" אינו אופציה הנהגתית.

המדרש,

בדרכו המעודנת, מחזק תחושה זו בהתייחסו לאזכורו של חור, סבו של בצלאל בן אורי, אשר

נבחר לנצח על מלאכת המשכן – "'בן חור' שקפץ בחטא העגל וניסה להלחם בעובדי עבודה

זרה, וקמו והרגוהו" דווקא נכדו של אותו איש שהעז וקם כנגד העם וכנגד אהרון

והנהגתו בעת חטא העגל, הוא המנצח על "הפרוייקט הלאומי" של יצירת המשכן,

ולא בכדי מוזכר הסב בהקשר זה.

במדרשים

רבים מוזכר בצלאל בן אורי, מי שעמד בראש "הפרוייקט הלאומי", כצאצא של

מרים, כך במדרש רבא : "שנאמר (על המילדות) 'ויעש להם בתים' – ומה היו הבתים? בית כהונה ובית מלכות. יוכבד

נטלה כהונה ומלכות, משה מלך ואהרון כהן גדול, ומרים נטלה חכמה שהעמידה את בצלאל"

הנה

מרים, שכישוריה היצירתיים הועלו על נס שירת הים – ביכולתה מוזיקלית – היא המעמידה

צאצא שכולו חכמה בינה ודעת ויצירתיות, אשר נבחר להנהיג את "הפרוייקט

הלאומי". דווקא מרים העממית יותר, המצויה בקרב העם עם בארה, המשוררת עם הנשים

ומחוללת עמם, היא אשר זוכה ליטול את הפיקוד על הפעילות המשותפת הנפלאה של יצירת המשכן.

דווקא

מרים ובני ביתה, על חכמתם ויצירתיותם, זוכים להנהיג ולהנחות את בניית המשכן. לא

אהרון שהיה זה אך טבעי שיעשה זאת, אך נכשל בכישוריו ההנהגתיים, אשר נועד לפעילות

ריטואלית מוכתבת מראש במשכן, שאינו ערוך להתמודדות עם מצבים משתנים, ולא משה המרוחק

מהעם לאחר חטא העגל והתגלות ה' אליו, דווקא מרים מנהיגה שלב כל כך משמעותי בתהליך

בנייתו של העם.

המדרש

חש ככל הנראה באור הזרקורים שהוסח ממשה, ועל כן מצוי בתנחומא

מדרש המתאר את סיומה של הבניה והיצירה. המדרש מתאר את העם ואת בצלאל מנסים להעמיד

את המשכן על מכונו, אך ללא הצלחה כדברי המדרש: "ולא היו יכולים להעמידו – אלא

שמשה היה מיצר על שלא נשתתף עמהן במלאכת המשכן".

רק

משפונה העם אל משה ומבקש את עזרתו בהעמדת המשכן, רק משמוכנס משה לבקשת העם למעגל

היוצרים כדברי המדרש, שנאמר 'ויקם משה את המשכן', רק אז

מושלם תהליך היצירה. מכל מקום אך ברור הוא כי משה לא היה שותף פעיל, ודאי לא הנהיג

את מלאכת היצירה.

יצירת

המשכן ובנייתו סחפו את העם בהתלהבות יצירתית לשם שמים. נדמה כי דווקא בין המנהיגים

יצר המשכן מתח סביב כישורי הנהגה, נוכח כישלונות העבר. דווקא אנשי החכמה והיצירה,

בית מרים, התבלטו והנהיגו פרוייקט לאומי יצירתי כה

משמעותי, אב טיפוס לתיעול חיובי של כשרונות וכוחות.

אולי

דווקא היכולת להביא לידי ביטוי כשרונות חבויים ויצירתיים, לאו דווקא של בתי הכהונה

והמלוכה, אלא של "כל אשה חכמת לב" ו"כל

איש אישה אשר נדב ליבם אותם" הם שנדרשים להנהגה בריאה ויוצרת.

אשרת שהם היא חברת

קהילת פלך בירושלים ופרקליטה פלילית בפרקליטות מחוז ירושלים.

 

 

הכרובים:

פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד אמר 'פניהם לבית' ולמאן

דאמר 'פניהם איש אל אחיו' הא כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים ב' ג') 'ופניהם לבית'?

לא קשיא (הדבר אינו

קשה)- כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הם הופכים

פניהם זה לזה) כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום,

ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי

אצדודי (שהם פונים קצת הצידה- להסתכל זה בזה),

 דתניא – אונקלוס הגר

אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים

הן ומצודדים פניהם (אל ארון העדות) כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא צט, ע"א)

 

העגל והמשכן

בני ישראל

נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש

למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר

המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את

תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה,

כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל,

נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן:

לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ

נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו

לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ'

ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ'

63-64)

 

תלמיד החכם, כמו הארון שמכיל את הלוחות, חייב

להיות תוכו כברו.

אמר רבי חנינא דצפורן: שלש תיבות עשה בצלאל

את הארון, שתים של זהב ואחד של עץ. שקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ,

ואחר כך צפה שפתותיהן זהב, לקיים מצות עשה, שנאמר: "ויצפהו זהב טהור מבית

ומחוץ", ואחר כך: "ויעש לו זר זהב סביב".

מכאן,שיהא תלמיד חכם תוכו כברו, שנאמר: "מבית ומחוץ תצפנו".

(תנחומא ויקהל, סימן ז)

 

צדק, משפט ושלום הם תנאי הכרחי להשכנת השכינה

"ויקהל

משה את כל עדת בני ישראל" – פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו

כתיב: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי

זה היה למחרת יום כיפורים.

ונראה לי

שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה

חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין,

וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן

הכריז משה תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן

שכל העם על מקומו יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו, על ידי שהיה

דן ביניהם ואז היה מודיעם עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'"

ו"מאתכם", היינו משלכם ולא משל חבריכם.

ועל דרך

הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת,

ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם

במדור אחד ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

 (כלי יקר שמות לה,א)

 

 

הודעה חשובה

לקוראינו

קיבלנו

הבטחה לתרומה נדיבה מאד מקרן התומכת בדו-קיום ושלום.

תרומה זו

מותנית בגיוס תרומה בסכום זהה על-ידינו.

לכן: חשוב

שתקדימו את תרומותיכם ככל האפשר, כדי שנוכל

להמשיך

בהפצת הגיליון ללא הפסקה. (ניתן גם להתחייב על תרומה במועד מאוחר יותר)

את ההמחאות

(לפקודת "עוז ושלום", נא לציין בגב ההמחאה: 'עבור שבת שלום') יש לשלוח

ל"עוז ושלום", ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים

נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל.

0523920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il