ויקהל-פקודי תשפ"א, גיליון 1192

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.

(שמות ל"ה, כ"ו)

איור: הרי לנגבהיים

וכל הנשים אשר נשא, ר"ל שהיה בהן חכמה יתירה טוו מן העזים, שזה מלאכה גדולה וצריך חכמה יתירה כמ"ש חז"ל.

 (מלבי"ם שם, שם)

אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה – כיוון שתיבת בחכמה באה כאן כתוספת ל"נשא לבן אתנה", לא יתכן לפרשה במובן של תבונת-כפיים, אלא היא מאפיינת את ההחלטה אליה נשאן ליבן. בשעה ששאר הנשים המאומנות במלאכת-יד הזדרזו להכין את הבדים הדרושים להתקנת יריעות הפאר של המשכן, בחרו החכמות שביניהן להתקין את יריעות העזים. הללו היו פחות מפוארות, אבל חיוניות לגבי שמירת מיכלול המשכן, שהרי הן היו עיקר האוהל, ובמושג האוהל מתגלמת, כידוע, עיקר מהותה של תכונת האישה. בכלך הוכיחו הנשים הללו את שאר רוחן ואת תכונת נפשן הנשית האמיתית, שוני אלה קרויים כאן "חכמה". כך מתבארת גם צורת ההטעמה: אֹתָנָה. אמנם התלמוד (שבת צט, ע"א) מציין כבלת רגילה גם את עצם מלאכת האומנות שבה טוו נשים חכמות אלה את יריעות העזים: שטוף בעזים וטווי מן העזים", היינו שטוו אותן ישירות "על גבי בהמה" (שם עד, ע"ב)."שטיפת" השערות מציינת כנראה הפרדת השערות מן הגוף ללא הסבת כאב, כדרך ששערות הבהמה נושרים מגופה בשעת ה"שטיפה" במים, בלא שהדבר גורם כאב לבהמה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

א"ר חסדא: מאי טעמא דרבי דכתיב (בראשית ב׳, כ״ב) 'ויבן ה' [אלהים] את הצלע'? מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש.

(בבלי נידה מה, ע"ב)

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה הִזְהִירָה תּוֹרָה בִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת, וְאַמְרֵי לָהּ בְּאַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת בַּגֵּר? מִפְּנֵי שֶׁסּוּרוֹ רַע. מַאי דִּכְתִיב: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם"? תָּנָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ. וְהַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּזָקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוּתְקֵיהּ, לָא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, זָקִיף בִּינִיתָא. (מי שיש לו תלוי במשפחתו , לא יאמר לו לחבירו: תלה לי דג).

 (בבא מציעא, נט, ע"ב)


"תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"

רמי פינצ'ובר

עם כל ארכנותה של פרשתנו והקושי לשים לב לפרטים בה, נראה שפרשה זו משלבת בתוכה את כל אושיות היהדות. ביום זה בשנה, עומדים אנו היום על פתחו של תאריך מכונן, בתהליך כינונו של העולם ועם ישראל. עומדים אנחנו היום בשבת, ערב ראש חדש ניסן, הוא היום שבו מסתיימות פרשות "ויקהל פקודי" העוסקות בשבת ובהקמת המשכן באחד לחדש הראשון, הוא יום הקמת המשכן.

פרשת 'החודש הזה לכם', העוסקת בחודש ניסן, חודש בריאת העולם1, חודש בו נגאלו, ובחודש שבו עתידין להיגאל. ניתן לומר כי יום זה, משלב בתוכו את כל ההיסטוריה שהיתה ותהיה לעולם ולעם ישראל, שילוב מדהים של בריאת העולם, בריאת השבת, יציאת מצרים, בריאת עם ישראל, בריאת הפולחן הדתי הישראלי ובריאת התקווה לעתיד טוב יותר. אולם רוצה אני להתמקד דווקא בשבת.

על הפסוק הראשון בפרשתנו דורש מדרש מיוחד ומעניין המכונה בשם אבכי"ר את הדרשה הבאה (ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא תח):

'ויקהל משה', רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הִלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים, להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל, דברי תורה, איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.

ניתן להבין את משמעות מדרש זה בעזרת מדרש אחר שביאליק ורבניצקי מביאים, ולא מצאתי מקורו (ספר האגדה חלק שלישי ט א עמ' שפא):

"אמרה תורה: ריבונו של עולם, כשישראל נכנסין לארץ, מה תהא עלי? כל אחד מישראל הולך וחורש שדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זיווג אחד שאני נותן לך, זהו יום השבת, שישראל בטלין ממלאכה והם נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועוסקין בתורה."

בתפילת ליל שבת אומרים אנו לדעתי את אחת התפילות היפות ביותר: "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ".

מהי פירוש המילה תכלית, או תכל'ס: בלשון התורה המילה פירושה: סוף, קצה, השלמה, גבול וסיום. ברור שמילה זו נובעת מתוך המילה המסיימת את מעשה הבריאה בספר בראשית: "ויכלו השמים והארץ". אך בלשון בעל ספר תהילים: "תכלית שנאה שנאתים (תהילים קלט 22) שיעור שאין למעלה ממנו, אבל בלשון חז"ל פירושה: מטרה, מגמה, העיקר, כליל השלמות.

מכיוון שהתפילה היא במקורה מבית מדרשם של חז"ל הרי שניתן לומר – שעל פי תפילה זו – השבת היא התכלית, והעיקר של מעשה בראשית, בלעדיה אין טעם למעשה בראשית ובעצם כאן ישנה התחברות למשמעות המקראית שהיא השלמת מעשה בראשית ויחד עם ההשלמה – השאיפה וההגעה לשלמות.

היטיב לתאר את מקורה ומקומה של השבת בובר: "כך משה קובע את השבת… בחינת אָמָת-המידה האלהית, המכוונת את חיי עַם בני האדם… אין אנו יכולים לצייר לנו את נוהג השבת בימי משה, אבל דבר זה גלוי: שוב נעשה צעד גדול לאיחוד העם, להתהוות חברת-העם, ושוב בדרך התלכדותו המוסדית של ישראל מסביב לאלהיו… השבת היא נכס משותף לכל, הכל בלי הגבלה יהיו נהנים ממנה."['משה' עמ' 83].

במאמר מוסגר – אפרש גם קטע תפילה שהוא לכאורה סתום. ברור שהמחבר העלום של השיר המופלא והלכאורה נדוש "אֲדון עולָם אֲשֶׁר מָלַךְ" – "וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי. לְהַמְשִׁילו וּלְהַחְבִּירָה": בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית…", לא התכוון למשמעות החז"לית של המילה, אלא כמובן למשמעות המקראית – דהיינו אדון העולם, אין לו ראשית ואין לו אחרית, אין לו התחלה ואין לו סוף, אין לו פתיחה ואין לו סיום, אין לו התחלה ואין לו ח"ו כליה.

נחזור לתפילת ליל שבת. מתברר שהנוסח שאנו מתפללים "תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", אינו נוסח היחיד הנפוץ בקהילות ישראל. בתוספתא נאמר: "אמר ר' לעזר בר' צדוק: אבא היה מתפלל תפלה קצרה בלילי שבתות: "ומאהבתך ה' אלהינו שאהבת את ישראל עמך ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך נתת לנו ה' אלהינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה" (ברכות ג ז). ועל בסיס התוספתא נוצרה תפילה שנהוגה עד יום לפי מנהג רומא ולה נוסף קטע: (הקיים גם בסדור רב עמרם): ומאהבתך ה' אלהינו שאהבת את ישראל עמך ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלהינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה לגדולה ולגבורה ולקדושה ולמנוחה ולעבודה ולהודאה לאות ולברית ולתפארת ולתת לנו ברכה ושלום מאתך".

לפי תפילה זו, השבת נותנת לאדם את הכל. השבת היא מקור האנרגיה שאלוהים נתן לאדם ששומר את השבת ובלעדיה אין תכלית לקיומו של האדם בעולמו.

יהי רצון שתתקיים בנו תמיד התפילה הנפלאה הזו, ובפרט סיומה התכליתי (תלתי משמע – עם כל המשמעויות של המילה שלמדנו עתה) "ולתת לנו ברכה ושלום מאתך".

שנה טובה, חודש טוב, פסח שמח וכשר ובעיקר שבת שלום.

1. לפי דעתו של "רבי יהושע: בניסן נברא העולם, …בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (בבלי ראש השנה, י', ע"ב-י"א, ע"א).

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס


"אנו באים לארץ ישראל לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד… ולא מצאנו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת… ואמנם השבת היא אבן השתייה של כל היהדות, ולא לחינם היא נקראת 'אות ברית' בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב'עשרת הדברות' מקופלת כל התורה, הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות… זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו".

 (ח"נ ביאליק – דברים שבעל-פה,כרך ב', 1935, עמ' קס, קסא)


הקודש הרב-ממדי

רחל אליאור

פרשת ויקהל-פקודי (ספר שמות, פרקים לה-מ) חותמת את ספר שמות, שהוא הספר שבו מוצגת לראשונה המילה קודש ובו מוצגת לראשונה המילה שבת, ובו אנו מתוודעים לראשונה למשכן העדות, ללוחות העדות, לנר התמיד, לכרובים, לכפורת, למזבח הקטורת, למנורה לקטורת ולעבודת הקודש, למשפחת הכהונה ולמשמרת הקודש. הקודש מורכב מתבנית אלוהית של זמן מקודש, מקום מקודש, פולחן מקודש וזיכרון מקודש, הקשורים כולם בעדה ועדות, בברית ובשבועה, בספר, מספר וסיפור, ובמילים 'תמיד' ו'עולם' בהוראת נצח. בני שבט לוי מופקדים על שמירתם של מחזורי הזמן המקודש (מועדי ה' מקראי קודש), על שמירת המקום המקודש (משכן העדות), על מחזורי הפולחן המקודש (נר תמיד, עולת התמיד, עולת השבת, שבעת מועדי ה') ועל הקראת הזיכרון המקודש והנחלתו לכל העם במחזור שביעוני קבוע של מועדי ה' מקראי קודש (ברית עולם, לוחות העדות, לוחות הברית, משפטים ומצוות). כל הקשור בארבעה ממדים אלה של הקודש, ובמושגים הייחודיים להם, טבוע בחותם נצחי, משום שמקורו אלוהי, תבניתו אלוהית, משמעותו נצחית ומהותו מקודשת. המושג ברית הוא המאחד את המקור האלוהי של הקודש על ארבעת ממדיו, עם ההנחיות השונות המוטלות על בני שבט לוי, הכוהנים והלוויים, שומרי משמרת הקודש, המשרתים במשכן העדות, המופקדים על הנחלת הקדושה לעם כולו במועדי קודש ובלוחות העדות, הם לוחות הברית, ועל הוראת ממדיה השונים.

פרשת ויקהל נפתחת בהקהלת עדת בני ישראל לשם הנחלת דברי האל לעם מפי משה. היא פותחת בתשתית הזמן המקודש, שבת שבתון לה', ועוברת לבניית המקום המקודש הנבנה על פי תבנית שמימית.

המצווה הראשונה היא מצוות השבת המבחינה בין ששת ימי העמל ליום השביתה, והיא המכוננת את המחזור השביעוני הנצחי של הזמן המקודש שעניינו השבתה מחזורית קבועה במועדי קודש: על חשיבותה המכרעת של מצווה זו כתשתית הברית, מעיד הן מיקומה כמצווה הראשונה, הן העונש החמור על הפרתה.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

ההשבתה המחזורית השביעונית הנצחית היא המכוננת את הקודש והיא תשתית הברית והעדות. איסור המלאכה ואיסור הדלקת האש באים לבדל ולהבחין יום זה מכל יום אחר. השבת כידוע היא יום זיכרון למעשה בראשית, וזיכרון למעבר מעבדות לחירות, או מעמל לשביתה. האפיון הבולט של השעבוד הוא שלמשועבד, העובד את עבודת אדונו, אין ריבונות ואין זמן ואין זכות לתבוע מנוחה או הפסקה, כל זמנו מוקדש לשירות המשעבד והוא כפוף לשרירות לבו. המאפיין המהותי של האדם החופשי הוא שזמנו בידו והוא בן חורין לצאת ולבוא כרצונו. בעברית המילה שבע והמילה שבועה קשורות זו בזו ושתיהן קשורות בברית עולם ובעדות עד. המחזוריות השביעונית המשביתה המקודשת, שאנו מושבעים בשבועה ובברית על שמירתה לעדי-עד, מציינת את הקשר למחזור ימי הבריאה המתחדש מדי שבעה ימים, ולמחזור החירות הנצחית, המובטחת בברית מקראי קודש, משביתה מכל עמל ומשעבוד לעבודה, ובלוחות העדות, השמורים במשכן העדות, ברית משביתה מקודשת במחזוריות שביעונית של חירות, שאיננה תלויה בשרירות לב האדם וברצונו.

המצווה השנייה עליה מדבר משה בפני העם היא מצוות התרומה המתבקשת לשם בניית המרחב המקודש, ולשם הכנת בגדי הכהן הגדול ובניו, המפורטת קודם לכן בהרחבה בפרשת תרומה ונזכרת כאן בקצרה. הזהב, הכסף, הנחושת, התכלת, הארגמן, השני, השש ועורות העזים והאילים, התחשים ועצי השיטים, שמן המשחה לקטורת ולבשמים, אבני השוהם, ואבני המילואים, הם חומרים נדירים, רבי יופי ויקרי ערך, שמקורם בעולם הדומם, הצומח והחי. שניים מהמחצבים יקרי הערך ורבי היופי, הנדרשים לבניית המתחם המקודש ולתלבושת השרד של הכהן הגדול, נזכרים בסיפור גן עדן: "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם" (בראשית ב, י-יב).

יש בכך רמז לזיקה המורכבת בין גן עדן, שבפתחו ניצבים הכרובים, לבין קודש הקדשים, שבו סוככים הכרובים בכנפיהם הפרושות על ארון העדות, ובינו לבין הכהונה הגדולה שתלבושתה כוללת בין השאר זהב תכלת וארגמן, "וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, ט). המסורת הפרשנית על הפסוק "וְהַנְּשִׂיאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (לה, כז) אומרת שאין לקרוא את המילה נשיאים כמנהיגים אלא במשמעות עננים כבפסוק: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל, בְּמַתַּת-שָׁקֶר" (משלי כה, יד). כלומר העננים הם אלה שהביאו מגן עדן את כל אבני השוהם והמילואים ואת שאר הדברים הנדירים רבי היופי ויקרי-הערך, שמקורם בגן עדן, כמו הזהב וצמחי הקטורת.

בסיום פירוט החומרים המתבקשים כנדבה ותרומה של כלל עדת ישראל לבניית המרחב המקודש הנודע כמשכן העדות, שבו משרתים בני לוי למען כלל ישראל, מבקש משה מכל העם מתנדבים ומתנדבות, חכמי לב וחכמות לב, היכולים ויכולות לבצע את אשר ציווה ה' ביחס למשכן, לכליו ולכוהנים המשרתים בקודש.

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.

מתנדבים ומתנדבות אלה נמצאו על נקלה, אולם את כל מה שנמצא בקודש הקדשים, מעבר ליריעות התכלת והארגמן שנטוו בידי חכמות לב, שאת תבניתו המפורטת הוראה משה בהר, לא היו יכולים חכמי לב וחכמות לב לעשות בתבונת כפיהם וכפיהן, שכן מעולם לא ראו זאת. משה לבדו על ההר, הוראה בחזון אלוהי את תבנית המקום המקודש על כל פרטיו (שמות כו, ל), והוא זה שאמור לתרגם את החזון לממשות: ו"ְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ח-ט).

כדי להפוך את החזון לממשות היה צריך אדם נבחר, יוצא דופן, שזכה להשראה אלוהית, שיכול היה לשמוע ממשה את תיאור תבנית המקום המקודש, אשר ראה בתחום הנסתר מכל עין: והֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר." (שמות כו, ל), ולהוציא מן הכוח אל הפועל במו ידיו, או בהנחייתו המפורטת, את מה שיהיה רק בקודש הקודשים, נסתר מכל אדם במשך כל ימי השנה, מלבד ביום הכיפורים, אז נכנס הכהן הגדול, עדוי בגדי קודש, מבעד למסך הקטורת לתחום המקודש הבלתי נראה. מילת המפתח היא תבנית, כלומר לכל דבר הנמצא בקודש הקדשים וסמוך אליו, שקודם לכן נגלה בפרטיו רק למשה בחזון על ההר, יש תבנית שמימית מדויקת המתייחסת למידות, מספרים וחומרים מדויקים. כדי לתרגם מהמופשט אל המוחש את מה שיש לו תבנית שמימית ואין לו דימוי ארצי, מתבקשת רוח אלוהים, חכמה תבונה ודעת:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.

מלאכת עבודת הקודש מותנית ברוח אלוהים, בחכמה ותבונה. הביטוי 'מלאכת מחשבת' מבטא את הייחוד שבמטלה שהוטלה על בצלאל, בן משפחתו של משה, [לדברי יוסף בן מתתיהו, כהן ממשמר יהויריב, חור היה בעלה של מרים, אורי היה בנה ובנו בצלאל היה נכדה]1 – להוציא מן הכוח אל הפועל את אשר שמע ולא ראה מעודו. לא לחינם נקרא בית ספר לאמנות בירושלים בשם 'בצלאל', משום שבפרשה זו מתחילה האמנות היהודית הפרדוקסלית, המיוסדת על תבנית בלתי נראית, הַמְּתֻוֶּכֶת בשפה הנבואית של משה, ויוצאת אל הפועל בכוחה של השראה עליונה המכונה 'רוח אלוהים, חכמה, בינה ודעת', המוענקת לאמן, ויצירותיה העיקריות, המייצגות את הקודש, הכפורת והכרובים, סמויות מכל עין. הכרובים, כזכור, ידועים לנו מסיפור גן עדן, מקודש הקדשים במשכן ובמקדש ומחזון המרכבה של הנביא הכהן יחזקאל. הם בלתי נראים לעין אדם מלבד למשה בן עמרם, ונודעים רק מתיאורם המילולי בזיכרון המקודש בחומש ובמקרא, בזיקה למשכן, למקדש וליום הכיפורים. הקודש הוא נשגב, נצחי, בעל תבנית אלוהית סמויה מהעין, נבדל ומרוחק, מושלם ביופיו ובלתי נראה, אך מתואר במילים, המאפשרות את הפיכת התבנית האלוהית למיצג מוחשי או לחפץ בעל מבע חזותי, הנודע בשם הכרובים על הכפורת, הנסתר מכל עין, מלבד ביום הכיפורים, לעיני הכהן הגדול.

קודש הקדשים, המקום שאלוהים בחר לשכן את שמו שם, בין כנפי הכרובים על הכפורת, הוא המקום הנצחי המקודש שהמוות אינו שולט בו, שכן איננו כפוף לזמן. הוא מתחם הטרוטופי, בלשונו של מישל פוקו, דהיינו, לכל מה שמתחולל בו אין קיום מחוצה לו, ולהפך, כל מה שמתחולל מחוצה לו אינו משפיע עליו. מה שנמצא בו אינו נודע מחוצה לו ומה שמותר בו אסור מחוצה לו. מרחב מקודש זה, הנמצא מעל לזמן וחורג מגבולות המקום, הוא המוקד סביבו שומרים את המחזוריות השביעונית הנצחית המשביתה של מועדי ה', מקראי קודש מועדי דרור, בפולחן מקודש של מחזורי עולת התמיד, עולת השבת ועולת המוספים, ומחזורי הקטורת ובהנחלת הזיכרון המקודש במועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור.

המעבר מהחול אל הקודש מותנה בשורה ארוכה של חצרות ועמודים, קלעים, ווים ואדנים, יתדות וחישוקים, מחיצות ומסכים, יריעות וכלים, המפורטים בפרשת ויקהל וקודם לכן בפרשת תרומה, המרחיקים כולם ומבדילים בין מחנה ישראל למחנה הקודש, או בין החולין לבין המתחם המקודש המכונה בשם משכן העדות, ובשורה של תנאים המוטלים על הכהן הגדול, החייב ברחיצה ובלבישת בגדי שרד מורכבים וייחודיים, בהזאה ובמשיחה כמפורט בפרשה הקודמת ובפרשת פקודי, לפני שהוא קרב אל קודש הקדשים כנושא את זכרם החי של תריסר שבטי ישראל ששמותיהם כתובים כפיתוחי חותם על חושן המשפט, הנישא על האפוד. קודש הקודשים, שם לוחות העדות של הזיכרון המקודש, הכתוב וחרות על אבן, שם ארון העדות הוא ארון הברית, שם הכפורת והכרובים סמוי מעיניו, אבל לידו מעבר לפרוכת ומחוץ למסך, הוא עוסק בפולחן המקודש של הדלקת נר התמיד והדלקת המנורה והעלאת הקטורת הבאים כולם לשמור את המחזוריות הנצחית של הזמן המקודש. המשכן, אוהל מועד, המקום המקודש, מוקם בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ, א), דהיינו ביום שבו מתחיל לוח השבתות הכוהני, שנזכר לראשונה בפסוק: 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה' (שמות יב, ב), כלוח החודשים שבו זוכה העם היוצא מעבדות לחירות, כי זמן יש כאמור רק לאנשים חופשיים, באחד בניסן של השנה השנייה מזמן צאתם ממצרים בשבוע האחרון של חודש ניסן. הקודש עוסק בזמן מקודש מחזורי נצחי, תלוי בלוח, המתחיל בחודש היציאה מעבדות לחירות, ומבקש להנציח את קדושת החירות ואת זכרה, בזיקה למקום מקודש שבו נשמרים מחזור מועדי דרור מקראי קודש, בעבודת הקודש של משמרת הקודש, סביב לוחות העדות במשכן העדות.

1. קדמוניות היהודים, ספר שלישי, פרק ב, פסקה ד, סעיף 54; פרק ו, פסקה א, סעיף 105.

רחל אליאור היא פרופ' אמריטה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמיתה בכירה במכון ון ליר

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.