ויקהל-פקודי תש"ף, גיליון 1145

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב,

הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז

 כׇּל־כְּלִי זָהָב וְכׇל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף, תְּנוּפַת זָהָב לַה'.

(שמות ל"ה, כ"ב)

איור: הרי לנגבהיים

וטעם ויבואו האנשים על הנשים – בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכולן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם 'על הנשים' שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם. ואמר שבאו כלם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכולם כלי תכשיט. ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע: ואמר 'וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן' כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם: וחזר ואמר אשר נמצא אתו עצי שטים, כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים.

(רמב"ן שם, שם)

ויבואו האנשים על הנשים – במעשה העגל סירבו הנשים למסור את תכשיטיהן (עי' פי' לעיל לב, יח*), וכאן היו הן הראשונות שבאו, והאנשים באו אחריהן, "על הנשים", בעקבותיהן, וכן "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ).

 (הרש"ר הירש שם, שם)

*קול ענות – הווה אומר: קול מחליש ומחליש, קול המביא עלינו קפיון כוח. לא התגובה וההד, שקולות אלה מעוררים בליבנו, מרפים את ידינו, אלא הקולות עצמם ומה שהם מביעים, דהיינו ההוללות המוסרית המרומזת באות ה"א שבתיבת "רעה". אפשר גם ש"ענות" מציין החלשה במובן המיני, כנאמר "נשים בציון עִנו (איכה ה, יא). והרי מסורת בידינו, שהנשים לא השתתפו במעשה העגל (עי' תנחומא, כי תשא ד"ה וירא העם). אם כן, ייאמר כאן שמכו את הנשים בכוח אל מעגל ההוללות שמסביב לעגל, והתנגדותן גרמה להן סבל רב.

(הרש"ר הירש לב, יח)


חודש, חידוש והתחדשות

פנחס לייזר

מי שקרא את פירושו של רש"י על הפסוק הראשון בתורה מכיר את קושייתו של רבי יצחק על "שיקולי העריכה" של התורה; התורה מתחילה בבראשית משום "כוח מעשיו הגיד לעמו" והפרשנויות השונות הנובעות ממאמר זה ידועות ותלויות במידה רבה ב"משקפיים" דרכם מתבונן יהודי בספר התורה.

דומני שמשום כך אולי הוקדשה פחות תשומת לב לאפשרות המעניינת שהועלתה ע"י רבי יצחק בפירושו של רש"י, כלומר לאפשרות שהתורה תתחיל מ"החודש הזה לכם ראש חדשים", המוגדרת כ"פרשת החודש" אותה אנו קוראים למפטיר בשבת זו, בה אנו מברכים את חודש ניסן. רש"י מביא את סברתו של רבי יצחק וזו לשונו:

ױאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.

לפי קריאה זו, משמעות התורה היא המצוות ולכן, אין סיבה לכאורה "להתחיל מבראשית". הרמב"ן מפתח אומנם גישה אחרת למאמרו של רבי יצחק וטוען שממילא איננו יכולים להבין מסיפור הבריאה את מעשה הבריאה, ולכן יש להתחיל במה שרלוונטי לחיינו.

אך, אם נתבונן בפרשה זו, נוכל אולי להעלות מחשבות נוספות לסיבת קביעתה של פרשה זו כהתחלה שניה של התורה ואולי אף להבין למה נבחרה פרשה זו למפטיר של השבת בה מברכים את חודש ניסן, "ראש החדשים".

המצווה הזו של קידוש החודש ניתנה למשה ואהרון עוד בהיותם בארץ מצרים ומסמלת את המפנה, את ההתחדשות של עם העבדים וכדברי הרש"ר הירש בפירושו על פרשה זו:

המילים 'החודש הזה לכם ראש חדשים' מקבלות את משמעותן האמיתית: התחדשות-ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות, כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות-חודש לעצמכם תקבעו על-פי הבחנה זו. לא נאמר "החודש הזה ראש חדשים", אלא "לכם ראש חדשים", לא קביעת חדשים אסטרונומיים היא התכלית, כי אם קביעת החודשים שלנו. על כן נקראו ראשי החודשים והחגים "חדשיכם" ו"ומועדיכם", ואילו היום השביעי, הקבוע, לעולם לא ייקרא "שבתכם"… קידוש החודש היהודי הוא אפוא מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על-ידי שובו להתוועד עם אלוהיו…גם משמעות ראש חודש, עליו מצביע שעיר ראש חודש, מצטמצמת בעיקר בתפקיד "לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף", כלומר לפעול נגד אותה התנכרות לכל קודש, אשר ללא ידיעתנו נקלענו לתוכה, ואשר אף לא חדרה לתודעתנו. לולי כל חיינו שבנו תמיד מחדש אל ה'…, היינו הולכים ורוחקים ממנו בדרך חיינו, ונפשנו, בלי משים, היתה הולכת ונאטמת לאור רוחו, הולכת ומתקדרת. ולִבּנו כה היה חזק וכבד – כשל פרעה – עד אשר גם אותות מתמיהים ומופתים מכאיבים לא יצלחו עוד לרענן ולהחיות מחדש את נפשנו. אולם מושג הכפרה היהודי קשור לא רק בתחייה רוחנית ומוסרית של עצמותנו, אלא גם בעיצוב מחדש של יחסינו החיצוניים. תחייה פנימית היא הצעד הראשון, תחייה חיצונית – תוצאתו… האלילות אינה מכירה "חידוש" לא בתבל, לא באדם ולא באלוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם… הכל נסחף, לדידם, בזרם עיוור של כורח בלתי משתנה.

תפקידו של העם היהודי, ע"פ תפיסה זו, הוא, באמצעות ההכרה בחודש המתחדש וגם באמצעות הקרבת קרבן הפסח, לפתֵח את התודעה של שינוי והתחדשות, ברמה החווייתית, לעומת התודעה הדטרמיניסטית של העולם האלילי המצרי.

האלילות נתפסת כקיבעון, כעולם דטרמיניסטי ואטום, עליו אין האדם יכול להשפיע. העולם אותו אנו מצווים לפתֵח הוא עולם של שינוי, עולם של התפתחות. ומעניינים בהקשר זה גם דברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז, ג), בעניין ליל הסדר:

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' עד שישיב להם ויאמר להם 'כך וכך אירע וכך וכך היה'… היה לבדו שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה'.

השינוי מעורר את השאלה והשאלה היא הכרחית כדי לפתֵח את תודעת השינוי ואת האמונה באפשרות של שינוי.הרש"ר הירש כתב דברים אלו בסוף המאה ה-19 ומתייחס לשתי ההתחלות (ניסן ותשרי) באופן מטפורי כאל דימויים של אור וחושך וכך הוא מסיים את דבריו בסגנונו הפיוטי:

כל אשר ארצי הוא, נולד מני ליל וללא פרח, ואף כי יעלה אל זיו צהרים ברוב-ציץ וברוב פרי, הלילה יהיה לו – נטול פרח – לקבר. כל אשר קודש ויהודי הוא, מוצאו מן האור והחיים, וגם כי ייאבקו בו, בחצי דרכו, לילה ומוות, היחלץ ייחלץ מליל וממוות אלי אור וחיים; ואשר נולד מבוקר ומאביב, סופו הבוקר ולקראת אביב יתחדש.

דומני שהמתח בין שתי ההתחלות; בריאתו המחודשת של העולם מחד גיסא, שאותה אנו מציינים בתשרי ולידתו ושחרורו של עם מאידך גיסא מהווים שני מוקדים מרכזיים להתבוננות דתית. ואולי, ניתן לפרש את הדיון במסכת ראש שהנה (י, ע"ב- יא, ע"א) על הקשר בין בריאת העולם, גאולת מצרים והגאולה העתידית.

הירח מסמל אם כן את היכולת והתביעה להאמין בהתחדשות ובשינוי. באופן מיוחד, הירח המתחדש בניסן מהווה הזדמנות מתאימה להתבוננות באפשרות של מפנה; ביציאה מחושך השיעבוד לאור החירות. פרעה מייצג את החלק בנו המקדֵש את השגרה הסטַטית ואינו מאמין בשינוי. האם יהיה לנו את הכוח ואת התבונה להשתחרר מקיבעון אלילי זה, להאמין בשינוי ולהתחדֵש? ואולי, לא בכדי מתחילים בבראשית בתשרי, כי התודעה האוניברסלית "זה ספר תולדות אדם" קודמת לסיפור הלאומי הפרטיקולרי שלנו.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


צדק, משפט ושלום הם תנאים הכרחיים להשכנת השכינה

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו כתיב: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים.

ונראה לי שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן הכריז משה תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'" ו"מאתכם", היינו משלכם ולא משל חבריכם.

ועל דרך הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

(כלי יקר שמות לה, א)

גם בדברים שבקדושה, יש להקפיד על השלום בין בני אדם

'ויביאו את המשכן אל משה': ילמדנו רבינו כמה דברים מתוקנים מפני דרכי שלום. כך שנו רבותינו: אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. בא וראה כמה חביב השלום לפני הקב"ה, שבשעה שנכנסו לארץ אמר הקב"ה למשה 'ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב).

(תנחומא פקודי, פרק י)

"חכם לב"

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא 'עשה משכן ארון וכלים'? אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת? אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ; כתיב הכא (כאן) (שמות ל"ה) 'וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת' וכתיב התם (שם) (משלי ג') 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה' וכתיב (משלי ג') 'בדעתו תהומות נבקעו' אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב') 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה'.

(ברכות דף נה, ע"א)

הכרובים: פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד אמר 'פניהם לבית' ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו' הא כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים ב' ג') 'ופניהם לבית'? לא קשיא (הדבר אינו קשה); כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הם הופכים פניהם זה לזה) כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי אצדודי (שהם פונים קצת הצידה- להסתכל זה בזה) דתניא אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם (אל ארון העדות) כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא דף צט, ע"א)

"כבוד ה'": היבטים שונים

כתיב אחריו (תהלים פה) 'אך קרוב ליראיו ישעו, לשכון כבוד בארצנו', אימתי היתה שלום לישראל? בזמן ששכן כבוד הקב"ה במשכן, כמה דתימא – כמו שנאמר – (שמות מ) 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. אמר רשב"ל מה לי ללמד דבר זה מספר תהלים? דברי תורה היא! אפילו במקומה אינה חסרה כלום ראה מה כתיב 'וישם לך שלום' אימתי? 'ביום כלות משה'.

 (במדבר רבה פרשה יב)

אמר רבי שמעון: עיקר שכינה בתחתונים היתה, שנאמר 'וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג, ח)… משה, ביום שהוקם המשכן, 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. זהו שאמר הכתוב 'כי ישרים ישכנו ארץ' (משלי ב כא), ישכינו השכינה בארץ.

(תנחומא פקודי סימן ו)

וכן כבוד ה', יש שהכוונה בו האור הנברא אשר ה' משרה אותו במקום לכבוד על דרך הנס – 'וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו', 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. ויש שהכוונה בכך עצמו יתעלה ואמתתו כמו שאמר 'הראני נא את כבודך'… ואמרו "כבודך" לרוממות. ויש שהכוונה במלת כבוד כל מה שבני אדם מרוממים את ה', ואף כל זולתו יתעלה מרוממים אותו, כי רוממותו האמיתית היא הכרת גדולתו… והאדם בלבד מרומם בדברים את מה שהשיג בשכלו ומודיע אותו לזולתו, ואשר אין לו השגה כמו הדוממים הרי גם הם כאלו מרוממים בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו.

(רמב"ם: מורה נבוכים א, סד)

"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלךכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 63-64)

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל,פירוש מטומאת מת,כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה, מסכת מגילה מב)

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי, נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט – הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם, מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו , יח – סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.