ויקהל-פקודי תשע"ח, גיליון 1045

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ,

וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן,

אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ.

 וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים.

(שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו)

איור: הרי לנגבהיים

 

אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה – כיוון שתיבת "בחכמה" באה כאן כתוספת ל"נשא לבן אותנה", לא יתכן לפרשה במובן של תבונת-כפיים, אלא היא מאפיינת את ההחלטה שאליה נשאן ליבן. בשעה ששאר הנשים המאומנות במלאכת-יד הזדרזו להכין את הבדים הדרושים להתקנת יריעות הפאר של המשכן, בחרו החכמות שביניהן להתקין אל יריעות העזים. הללו היו פחות מפוארות, אבל חיוניות לגבי שמירת מיכלול המשכן, שהרי הן היו עיקר האוהל, ובמושג האוהל מתגלמת, כידוע, עיקר מהותה שלתכונת האישה. בכך הוכיחו הנשים הללו את שאר רוחן ואת תכונת נפשן הנשית האמיתית, ושני אלה קרויים כאן "חכמה". כך מתבארת גם צורת ההטעמה אֹתָנָה. אמנם התלמוד (שבת צט, ע"א) מציין כבלתי-רגילה גם את עצם מלאכת האומנות שבה טוו נשים חכמות אלו את יריעות העזים: "שטוף בעזים וטווי מן העזים", היינו שטוו אותן ישירות "על גבי בהמה" (שם עד, ע"ב). "שטיפת" השערות מציינת כנראה הפרדת השערות מן הגוף ללא הסבת כאב, כדרך ששערות הבהמה נושרים מגופה בשעת ה"שטיפה" במים, בלא שהדבר גורם כאב לבהמה.

 (הרש"ר הירש שם,שם)

חכמת לב. הלב בוטח שיעשה ויצליח.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם) 

ועשו את בגדי אהרן לקדשו. …משום הכי נצטווה משה שיזהיר להאומנים שהם בעצמם יראי ה׳ לעשות הבגדים באופן שיועילו יותר לקדשו. ובאשר הוא דבר שבלב, ע״כ הקדים לומר להם אשר מלאתי את אהרן רוח חכמה והוא יבין וישכיל מכח הבגדים איך שהם פועלים על לבו. היאך נעשו. ומש״ה נצטוה בזה משה בעצמו שידבר אל כל חכמי לב, ולא בצלאל שזה הפרט אינו נוגע לחכמות המלאכה אלא לחכמת המוסר.

(העמק דבר שמות כח, ג)


 

קרנות המזבח

עמוס בר-דע

מוטיב חוזר במקרא הוא מקור לדיון הן מבחינה סגנונית הן מבחינה פרשנית, שכן הוא טומן בחובו מסר שרצה המקרא להנחיל לקוראיו. אנסה בקצרה במסגרת זו להציג את אחד המוטיבים החוזרים החשובים בתורה ולדון במשמעותו הקשור למשכן וכליו לרגל סיום ספר הגאולה ובסיכום מחציתו השנייה העוסקת בהקמת המשכן וכליו. מוטיב זה קשור בצורות ועיצובים המתגלים במקרא המדגישים צורות בעלות קווים שבורים סגורים להבדיל מצורות של קווים עקומים סגורים הקשורות למעגלים. למוטיב החוזר הזה לא מצאתי עד כה דורש, ונראה שהוא בעל משמעות כדלקמן.

חרף העובדה שצורת העיגול, שהוא קו עקום סגור אשר לא ניתן לציין בו ראשית או אחרית, תחילה או סוף, מסמלת את השלמות, ההרמוניה, השוויון, הנצחי, האין סופי והרוחני, המקרא מבכר את הצורה הריבועית השבורה, החסרה והחלקית, המסמלת את הגשמי, הסופי והמוגדר.

מעשה היצירה הראשון שעליו צוּוה האדם היה בניית התיבה להגנה מפני מי המבול. בפרשת "נח" נאמר: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר… שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בר' ו, טו). גוף התיבה על פי הכתוב הוא במבנה של מנסרה מרובעת בעלת אורך, רוחב וגובה.1 כמו כן בסדרת הפרשיות שלנו בה ניתן הציווי לעם ישראל כקיבוץ לאומי: לבנות משכן לשכינה ובו חמישה כלים. הראשון שבהם הוא ארון הברית: "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ …וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, מִן הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו" (לז, א-ט). גם במקרה זה מדובר במבנה של תיבה בעלת אורך, רוחב וגובה הכוללת קצוות, צלעות, ופינות. הארון מכיל את לוחות הברית השניים שפסל משה על פי הוראת ה',2 בהתאם לממדיהם הריבועיים בעל פינות ומקצועות התואמות את ארון הברית כפי שמעיד התלמוד: "והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים" (בבא בתרא יד ע"ב). גם מזבח העולה הוא תיבה: "חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו, מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו" (לח, א-ה), וכן מזבח הקטורת. המוטיב החוזר בכלים אלה הוא מבנה מרובע בעל קרנות, פאות, פינות ומסגרת. לקרנות יש חשיבות מיוחדת שכן הן בפינות המזבח אך במרכז הפולחן במקדש. זריקת הדם על קרנות המזבח נדרשת בהקרבת קרבנות חטאת, עולה, אשם ושלמים. (משנה תורה הלכות מעשה הקורבנות פרק ה, ו' עד י"ג) קרן המזבח מכפרת ומצילה את האדם הנאחז בה. לפי מנהג קדוּם שימש המזבח כמקום מִקְלָט לרוצח, בהתאם לַתפיסה שהקדוּשה מגינה על האדם, אך התורה שוללת זאת: "וכי יָזִד איש על רעהו להורגו בערמה – מֵעִם מזבחי תקחנו למות" (שמ' כא, יד). יואב ואדוניה אחזו בקרנות המזבח, ליואב זה לא הועיל שכן בהתאם לפסוק הנ"ל יואב נהרג במצוות שלמה (מל"א ב, כח). בבית המקדש הקרן של מזבח העולה הייתה כמין תיבה ריבועית, אמה על אמה. וכן פסק הרמב"ם: "ארבע קרנות של מזבח, ויסודו, וריבועו מעכבין וכל מזבח שאין לו קרן, ויסוד, וכבש, וריבוע הרי הוא פסול, שארבעתן מעכבין" (משנה תורה הלכות בית הבחירה פרק ב' הלכה ו', יג'). השולחן גם הוא בעל קרנות ובעל צורה מרובעת (לז, י-יא). לחם הפנים אשר ניתן על גבי הקשוות שבשולחן היה עשוי כגוף של תיבה כפי שמעיד רבי חנינא במסכת מנחות: "רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה" (מנחות צ"ד ע"ב).3 יש מחלוקת באשר לצורת המנורה. על פי שיטתו של הרמב"ם היא הייתה מצולע בעל זוויות, כפי ששרטט את צורתה בהלכות בית הבחירה (משנה תורה הלכות בית הבחירה פרק ג' הלכה ט').

יריעות המשכן, האוהל והמכסה כולן בצורה מרובעת. המשכן עצמו והחצר גם הן מרובעות. קרשי המשכן ואדניהם גם הם כמין תיבות "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (כו:טז). כל המביט באיורים ובשחזורים של מבנה בתי המקדש מבחין בתבנית קבועה של צורות ריבועיות החוזרות על עצמן בתבנית ההיכל, העזרות, התאים והלשכות.

בבגדי הכהונה אנו מוצאים את המוטיב הזה שוב. "כתונת תשבץ" כפי שמסביר הרמב"ם: "הכותונת, משובצת הייתה, שהיא בתים בתים באריגתה, כמו בית הכוסות" ("בית הכוסות" הוא אחד מהמדורים בקיבת הבהמה הבנוי מתאים תאים). כמו כן, במצנפת ובאבנט היו אורך ורוחב: "המצנפת אורכה שש עשרה אמה", והאבנט "רוחבו כמו שלוש אצבעות, ואורכו שתיים ושלושים אמה מקיפו ומחזירו, כרך על גבי כרך". (משנה תורה הלכות כלי מקדש פרק ח' הלכה ב' ב' וט"ז). החושן היה אף הוא במבנה ריבועי "אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן …מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם" (כח:יז), "אורכו אמה ורוחבו זרת, …נמצא זרת על זרת מרובע, וקובע בו ארבעה טורים של אבן …ומשוקע בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו". וכן היו האפוד, המעיל והטס. גם הם היו בצורה מרובעת (שם פרק ט' א'- ו').

כאשר נסקור את מעשי היצירה הנוספים שעליהם אנו מצווים, נגלה את המוטיב העיצובי הזה חוזר: סדר החניה והמסעות במדבר, תפילין במבנה קובייתי – הלכה למשה מסיני (שם הלכות תפילין פרק ג' הלכה ב' וכן שו"ע או"ח סימן ל"ב סעיף ל"ט), ארבע פרשיות בארבעה בתי תפילין (שם פרק ב' הלכה א'), ארבע כנפות הציצית (שו"ע או"ח סימן י' סעיף א'), צורת הפתח במזוזה המחייבת יצירת פינות וזוויות בין המזוזות למשקוף-"בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן, וכיפה כמין קשת במקום המשקוף, ואם אין בו עשרה טפחים, פטור, מפני שאין לו משקוף" (שם יו"ד סימן רפ"ז סעיף ב'), מבנה או חדר עגול שפתור מלכתחילה מחיוב מזוזה (ילקוט יוסף הלכות מזוזה ומעקה סימן רפ"ה סעיף כ"ד), הפסול בסוכה עגולה (מסכת סוכה דף ז' עמוד ב', משנה תורה, הלכות סוכה פרק ד' הלכה ז' וכן שו"ע או"ח סימן תרל"ד סעיף ג'). כתיבת סת"ם בשרטוט (שם הלכות תפילין פרק א' הלכה י"ב) ועוד.

מה הרעיון במוטיב החוזר דלעיל?

להלן כמה אפשרויות בקצרה:

  • צורת המרובע משרה תודעה של מסגרת, גדר וסייג שהם למעשה מהותם של המצוות. המצוות מבטאות בחלקן גדרות למעשי האדם, כעבד הכפוף לרבו.
  • בראשית דברינו הצגנו את צורת העיגול כצורה אידאלית מושלמת, המסמלת הרמוניה, נצחיות ואין סופיות, וממילא צורת המרובע מסמלת את ההיפך מכך. העולם הגשמי כפי שהוא מתגלה בטבע בריאתו ע"י בוראו הוא עולם הנוטה לצורות בעלי קווים עקומים סגורים, הכוכבים והגלקסיות מחד גיסא, ובממד המיקרו והנַנו עד לרמה המולקולרית מאידך גיסא. נראה כי מבנים מרובעים אינם יציבים אנרגטית, ולכן אינם נוטים להתקיים ולהיווצר באופן טבעי. עולמו של הקב"ה המתגלה בבריאה הוא לגמרי עיגולי, ואילו מבנים מרובעים ופינות יהיו בדר"כ מבנים מלאכותיים מעשה ידי אדם. ואולי רצה הקב"ה שמעשינו לשם שמים יהיו בחתימה אנושית, שהרי המגמה במעשה המצוות היא לעלות ולקדש את המציאות ע"י מעשה האדם, בבחינת "אמת מארץ תצמח" (תה' פה, יב).
  • אם נפליג מהמעשה הגשמי לעולם המנטלי הרי שהפרשנות למוטיב שהצגנו תהיה בהבחנה בין טבע המציאות לבין הנורמה והדין המעוצבות ע"י האדם. האדם החייב להכריע בדין ובנורמה, הן בהלכה והן במשפט נדרש להגדיר תחומין ושיעורין. הגדרה זאת היא חיתוך ובניית קרן ופינה למציאות העגולה הקיימת בטבע. הטבע נע על רצף הזמן בקווים עקומים ולא שבורים, שכן לכל תהליך על ציר הזמן יש אזור דמדומים ולכן לא ניתן לחתוך ולהגדיר במדויק את הנקודה בזמן בה מתקיים המעבר בין היום והלילה, בין החיים למוות, בין הבוגר לקטין ועוד. למעשה, החכם קובע גדרים בהלכה ומעצב את עולמו העגלגל של הבורא במסגרות ובתחומין הלכתיים, וכך אכן אולי באופן סמלי נפתחת התורה שבעל פה במשנה הראשונה במסכת ברכות: "מאימתי קורין את שמע בערבית" (ראה גרף).

האדם חוטב בגידולי הפרא הטבעיים את הערוגות. הוא המעצב בעולם הטבע העגלגל את הפינות והגדרים. דומה הדבר לאבני החושן העגלגלות שמקורן בטבע הממוסגרות בשיבוץ זהב, "מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם" ולקרנות המזבח המקודשות במצוות הזָאת דמים ולקרקפת הכיפתית עליה מונחת תפילה קובייתית.

פרה אדומה הבאה לכפר על חטא העגל מציבה שוב את התובנה שכל מה שחוץ למסגרת הוא בבחינת חטא, ובנין אב לו הוא עבודת האדם את הטבע המאפיינת את מצרים, חלף עבודת הבורא האלוקים שמעבר לטבע, המאופיינת במסגרות נורמות וגדרים. עגל מסכה מייצג את הטבע המתאפיין בהיותו עגול.

  1. האומנים שציירו לאורך ההיסטוריה את תיבת נוח לא יכלו לדמיין מבנה בעל מקצועות המותאם לשוט על פני המים, ולכן נטו לצייר מבנה תיבתי על גבי ירכתי ספינה.
  2. "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמ' לד:א).
  3. מנחות צ"ד ע"ב, רש"י מבאר על האתר, שניטל כיסויה, ושתי דפנותיה זו כנגד זו – כך הלחם, היו לו שתי דפנות ושוליים רחבים.

ד"ר עמוס בר-דע הוא תלמיד חכם מרצה בכיר וראש תכנית תואר ראשון בפקולטה להנדסה במכון הטכנולוגי חולון.


בין "זכור" ל"פרה": מענייני דיומא

אנו נוהגים לקרוא את פרשת פרה אדומה בשבת האחרונה של חודש אדר, הסמוכה לפרשת החודש.

אמנם, בגמרא (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ג, הלכה ה ), קיימות שתי מגמות: המגמה הנהוגה היום, שנפסקה להלכה, ומגמה אחרת, המובאת בשם רבי חייא בר אשי, הגורסת ש"אין מפסיקין בין פורים לפרה". רבי לוי בן חמא, הגורס כמנהגנו ש"אין מפסיקין בין פרה להחודש" סבור, שבעצם היה ראוי, מבחינת הכרונולוגיה להקדים את פרשת החודש לפרשת פרה – המשכן הוקם באחד בניסן והפרה נשרפה בשני לניסן -, אך מכיוון שהפרה היא "טהרתן של כל ישראל" הקדימו את קריאתה.

נקודת המוצא, גם לפי דעתו של רבי לוי, שמטרת הפרה היא ל"טהר", התורה גם מדברת על "לכפר על נפשותיכם" וחז"ל מסבירים שהפרה האדומה באה לכפר על חטא העגל (פסיקתא דרב כהנא פרשה ד: "אמר רבי אייבו: משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.")

כוונת הקריאה בפרשת פרה סמוך לחג הפסח , בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", מבטאת את הרצון שבני ישראל, בבואם להקריב את קרבן הפסח, כלומר בעת גאולתם ממצרים, יהיו טהורים.

הויכוח בין אמוראי ארץ ישראל בירושלמי לגבי מועד ההפסקה או מועד הסמיכות הוא מעניין ביותר.

ייתכן שניתן לראות בגישה המקובלת את המגמה של טהרה לקראת חג הפסח, מעין הכנה רוחנית לקראת ההתבוננות בתהליכי היציאה מעבדות לחירות, כאשר בחג הפסח, על היהודי להיות משוחרר מטומאת מת.

מאידך גיסא, הגישה השניה, המצמידה את פרשת פרה לפורים, רואה חיבור אפשרי גם לעולם של "הסתר פנים", בו יש חובה, גם בשבת שלפני פורים, וגם בחג הפורים עצמו, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, כלומר לקחת בחשבון את המצב הרוחני הירוד בו היינו שאיפשר לעמלק לפגוע בנו (עייף ויגע מבחינה רוחנית) ובמקביל את המצב הרוחני אליו הגענו בעקבות פגיעתו של עמלק, למחות את זכרו, להיטהר ממצב העמלקיות ולכפר על חטא העגל.

אין ספק שהמצב הפורימי, המייצג את האנטישמיות לדורותיה, נדבק גם בנו ואך טבעי הדבר, שלולא גזרתו של המן הרשע וטיפשותו-חולשתו של אחשורוש, לא היה צורך ב"ונהפוך הוא", כי ניתן היה להשיב את הגזֵרה, בלי שפיכות דמים מיותרת. מטבעם של דברים, היסטוריה של רדיפות והריגת חפים מפשע מעוררת בנו רגשות-נקם, ולעתים גם אנחנו איננו מחוסנים מפני היגררות אחרי רגשות אלו, ואז קורה שגם אנחנו נדבקים ב"עמלקיות" ופוגעים בנחשלים, שלעתים חפים מפשע.

בשנים עברו, רבו הפורענויות בימי הפורים האלה; לעתים, היינו קרבנות לעמלקיות של אחרים, לעתים נדבקה עמלקיות זו גם בנו.

לכן, בין ימי הפורים האלו, שיש בהם סיכוי להצלה ותקווה מחודשת לקבלת התורה מתוך בחירה ("הדר קבלוה בימי אחשורש", כדברי הגמרא במסכת מגילה) אך גם סכנה להידבקות בעמלקיות, מתוך "הסתר פנים", לימי הפסח, שהם הפתח לגאולה של כל דור ודור, יש צורך להיטהר מטומאת המת שבעמלקיות שנקלענו לתוכה, לא באשמתנו, וגם לכפר על הזדמנויות שונות, בהן נוטים אנו ל"קדש" דברים היקרים לנו ואומרים עליהם: "אלה אלו-היך ישראל".

ונשלמה פרים שפתינו.

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.