ויצא תשפ"ב, גיליון 1225

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ,

וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ, וַיְנַשֶּׁק לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ,

 וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(בראשית כ"ט, י"ג)

איור: הרי לנגבהיים

את כל הדברים האלה. דברי הברכה.

(אבן עזרא שם, שם)

את שמע יעקב שגלל את האבן הוא לבדו.

ויספר ללבן להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להימלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו.

(ספורנו שם, שם)

כששמע לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וכח גבורתו שעשה על הבאר, רץ לקראתו לנשקו ולחבקו, שנאמר (בראשית כט, יג) 'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וגו". וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם' (בראשית כט טו), וכי אחיו היה והלא בן אחותו היה? אלא ללמדך שבן אחותו של אחותו קרוי כבנו, ובן אחיו של אדם כאחיו. מאין אנו למדים מאברהם אבינו שנ' ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו וכתיב אחר אומ' וישמע אברם כי נשבה אחיו וכי אחיו היה והלא בן אחיו היה אלא ללמדך שבני אחיו של אדם כאחיו.

(פרקי דרבי אליעזר ל״ו, ו׳)

וְאוֹמַר כִּי בַּמְּקוֹמוֹת בָּא הַשֵּׁמַע בַּכָּתוּב, נִסְמָךְ הָאַהֲבָה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ו ד): 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'. וְסָמַךְ לוֹ 'וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ'. וְעוֹד (בְּרֵאשִׁית כ"ד נ"ב) 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה'. וְעוֹד (בְּרֵאשִׁית כ"ט י"ג) 'וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב וְגוֹ'. וְסָמַךְ לוֹ 'וַיְחַבֵּק לוֹ וַיְנַשֵּׁק לוֹ'.

 (רבי שלמה אבן גבירול: תיקון מדות הנפש, הקדמת המחבר כ״א)


מאבן למצבה: אדם מעניק משמעות

מנחם קליין

"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה" (כו, יח). כך מתאר המקרא שיעקב הפך אבן למצבה. הייתה זו אבן שאסף באופן מיקרי לפני שהלך לישון, כדי להניח עליה את ראשו. האבן הייתה שימושית, נוחה. היא לא הפריעה את שנתו ולא פרעה את חלומו. יעקב הרגיש שהאבן המחוברת לקרקע היא שאפשרה לו לחלום על מלאכים עולים לשמים ויורדים לארץ, ולהיפך. בחלום הייתה האבן נקודת מוצא ובה בעת יעד עבור המלאכים. והחלום גם מספר על תנועה, כלומר על חוסר יציבות. חוסר היציבות משקף את מצבו של יעקב שהפך לפליט. הוא עזב את ביתו ועירו. אימו מסרה לו שם של קרוב משפחה ואת העיר בה הוא גר, לא יותר מכך. יעקב מלא חששות מהעתיד ולא בטוח האם ומתי יחזור לבית הוריו. אפשר לראות במלאכים ביטוי למחשבות ולחששות שמתרוצצות בראשו של יעקב. האבן נותנת לו תיקווה, ביטחון, יציבות. הוא הופך אותה למצבה.

יעקב בנה עוד שתי מצבות. לקראת סוף הפרשה נאמר "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" (לא, מה). מצבה זו תפקדה כאבן גבול בין נחלת לבן לנחלתו של יעקב. הם הגיעו להסכם טריטוריאלי ויעקב גם התחייב לא לשאת נשים נוספות על לאה ורחל ולא לענותן. מצבה שלישית יעקב הקים על קברה של רחל "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (לה, כ). זו מצבה במובן שמשמש אותנו כיום, הנצחה של אדם אהוב. שתי המצבות הללו שונות מהמצבה הראשונה. שתיהן אינן בינו לבין אלוהים כמו המצבה הראשונה, זו שמופיעה בתחילת הפרשה. במצבה שהעידה על ההסכם בינו לבין לבן,"לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני לבינך" (לא, מד), אלוהים נקרא על ידי שניהם להיות עד, אך הוא לא צד להסכם. "ראה אלהים עד ביני ובינך" = לא, נ). ואילו המצבה על קבר רחל משמשת כדי להנציח את אשתו האהובה. אלוהים לא נמצא במצבה זו. היא רק בין יעקב לבין עצמו.

מה מיוחד במצבה הראשונה? בניגוד לשתי המצבות הבאות, זו שיעקב הקים בעקבות החלום עברה טקס חניכה והקדשה ששתי המצבות האחרות לא עברו. "וישם אתה מצבה ויצוק שמן על ראשה" (כו, יח). יציקת שמן כהקדשה מאפיינת את הקדשת המלך. כך עשה שמואל לשאול "ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו" (שמואל א; ט, י) ולדוד "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו" (שם טז, יג). כך גם נמשח שלמה למלך על ידי צדוק (מלכים א; א, לט). זילוף שמן מציין גם את הקדשת הכהן הגדול וכלי המשכן על ידי משה (ויקרא ד, י-יב).

שמן, כנראה שמן זית, כמו מים, כנראה מי מעיין, שימש למריחה על הגוף, סוג של רחצה. במקורות התנאים רחצה בשמן קרויה סיכה. הרחצה הטקסית אינה קשורה לניקיון, להיגיינה פרטית ולשימור רעננות העור, אלא להיטהרות ולמעבר למצב קיומי "נקי". ובמקרה של המלכת מלך זהו מעבר מהיות שאול, דוד ושלמה עברים כשאר בני ישראל, למלכים בעלי סמכות ומורמים מעם. כך גם לגבי הכהן הגדול וכלי המשכן. ההקדשה קובעת הירארכיה.

יעקב מעביר את האבן ממצב של אבן ככל האבנים לאבן מיוחדת, קדושה. האבן, שבחלומו היא המקום שאליו יורדים וממנו עולים המלאכים, היא המצע עליו הוא כורת ברית עם אלוהים. זו אינה ברית שאלוהים כורת אתו, אלא תנאים שיעקב מציב לאלוהים. "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלהים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח כ-כב).

שלוש משמעויות עולות מפסוקים אלו. ראשית, יעקב הוא שקידש את האבן, שמואל וצדוק הם שמשחו את המלך והכתירו אותו. הקדושה לא נתונה מראש יש ליצור אותה. "בית אלוהים" ו"שער השמים" (אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" – כו, יז) לא היו משמעותיים לאדם אלמלא הוא קידש אותם. יתר על כן, יעקב התנה תנאים עם אלוהים. אם אלוהים יגן עליו, יספק את צרכיו הבסיסיים ויחזירו למקומו, יעקב יהפוך אותו לאלוהיו שלו. אלוהים הופך לאל אישי בעקבות התנסות פרטית. זה אינו האל של יציאת מצרים ולא של מעמד הר סיני. הוא קודם להם, ראשוני. פשוטו של מקרא אומר לנו שהתנסות זו של יעקב אינה קשורה לחוויה מיסטית או מטאפיסית. היא גם לא באה באמצעות שינוי סדרי טבע ועולם, או שינוי היסטורי כביר, אלא דרך הקיום הבסיסי היומיומי. קיום מינימלי של לחם ומים וחזרה בשלום הביתה. גם הקביעה כי האל המופשט מתגלה לאדם דרך הכרה פילוסופית אינה כתובה כאן. אלו הגיעו ליהדות בעקבות הפילוסופיה היוונית.

מה שעוד כתוב כאן הוא העיקרון הזה: אם אדם מקדש ומעניק משמעות, הרי מי שזילפו שמן על ראשו כמעשה של הקדשה הוא משיח. אחד מכמה בני אדם שנמשח בשמן לתפקידו. לא מדובר באישיות על-אנושית שנולד מקודש או בדרך נס, אלא בבן אדם שבשלב מסוים בחייו הוסמך על ידי עמיתיו. סמכותו של המלך שמשחו את ראשו בשמן, המשיח, כמו גם ייחודו של המקום הקדוש, האבן, נובעים מהאנשים שעשו את ההקדשה.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן


כל מסע יכול להידרדר, לכן יש להתפלל על דבקותו ביעד המקורי

רבי אבהו אמר: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" – מלשון הרע – היך מה דאת אמר (כפי שנאמר): "וידרכו את לשונם קשתם שקר" (ירמיה ט), "ונתן לי לחם לאכול" מגילוי עריות, כפי שכתוב: "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט), לשון נקי. "ושבתי בשלום אל בית אבי" משפיכות דמים. "והיה ה' לי לאלהים" – מעבודת כוכבים.

(בראשית רבה, פרשה ע)

זאת אומרת, שיעקב איננו מבקש סיפוק צרכיו, אלא הוא מבקש שיעזור לו ה' שיעשה את חובתו, שימנע ממנו לשון הרע ושפיכות-דמים וגילוי עריות ועבודה זרה. הנדר הזה הוא התחייבות דתית-אמונית גדולה מאד ואיננו בקשה למתן שכר.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 27)

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" – מהו בית אלהים?

לזכר השעה הזאת, בה עמדתי כעני ואביון על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך – האבן הזאת תהיה בית אלהים, בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה. רק בשעה שה' לנו לאלהים, רק אז יוכל גם ביתו של האדם להיות לבית אלהים. דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי אלהיו, יעוות גם אמת זו, והוא יבנה, כמאמר הנביא "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי" (יחזקאל מג, ח), ביתם בצד ביתי: הכל בתחומו, גם לאלהים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו ביתו! נבקר את ה' בביתו, אך אל יבקר הוא בביתנו, – נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו!

לא כך הוא אומר על אבן הפינה של "בית ה'" הראשון! קדושת הבתים היא תנאי לקדושת בית ה', הנקרא "מקדש" – לא על שם שהוקצה בו מקום לקדושה – אלא שבו המרכז שממנו תחדור הקדושה לתחום האנושי וליחסי הבריות.

(הרש"ר הירש בראשית כח, כב)

הקודש הוא התחום שאינו ניתן לגישה ולשליטה בלתי אמצעית; על כן קדושת המקום – משמעותה גם היא האיסור להפוך את המקום לכלי אנושי. קדושת בית הכנסת מתבטאת בין היתר בכך שאסור לו לאדם להשתמש במרחב בית הכנסת לשם קיצור דרך, כדברי המשנה "לא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשה קפנדריא". מהות הקדושה על ביטוייה ההלכתיים המגוונים, משמעותה פרישה ונסיגה. מטרתה – להגביל שלטון וריבונות. לפי רוב בעלי ההלכה, מקום הר הבית עצמו, מחמת קדושתו, אסור בזמן הזה לכניסת יהודים, וכי איך אפשר לטעון לבעלות על מקום שאסור לדרוך בו?… איו ספק שהמאמץ האדיר של שני הצדדים להניף את דגל מדינת הלאום שלהם בהר הבית הוא העמדת צלם בהיכל והפיכת המקום הקדוש למרחב של מניפולציה במאבק לאומי.

 (מתוך מאמר של פרופ' משה הלברטל שפורסם ב"הארץ" ב-5.1.01 ובחוברת "הר הבית – פשרה בעין הסערה")

"והאבן גדֹלה על פי הבאר"

באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אמון זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

 (הרש"ר הירש בראשית כ"ט, ב)

מצבה ומזבח: טבע ואדם

מצבה היא אבן אחת, מזבח – במה עשויה אבנים; המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח נוצר בידי אדם. לפני מתן תורה התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע ובגורל האדם, הוה אומר: במה שהאדם קיבל מאת ה'; לכך מקבילה מצבה: האבן הלקוחה מהבריאה, לזכר עלילה אלהית. אחרי מתן תורה חפץ ה' להתגלות – לא במה שהוא השפיע על האדם, – כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה; הן זו תעודת מתן תורה: מעשי האדם יעידו על כבוד ה'; ומאז נאסרה המצבה.

(הרש"ר הירש בראשית כח, יח)

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט, לא). זה שאמר הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם; (מידת בשר ודם) כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד, אלא נותן עליו אבן, אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

 (אגדת בראשית פרק מט)

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא, טו)

ההגינות ביחסי-עבודה מחייבת את המעביד ואת העובד כאחד

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ האיש מאד מאד'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות יג, ז)

"ויברח הוא וכל אשר לו"

שהרי לא הובטח על זה, על כן הוכרח לעשות תחבולה זו, ואף על גב שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן, מכל מקום היה בוטח בה' שלא יוָדַע לו על פי השגחת ה', אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו יתברך, אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו, ומכל מקום הצילו ה' – וכך המה דרכי ישראל בכל עת אשר המה בוטחים בהשגחתו יתברך שיהיה אתם בדרך שהמה הולכים, והקב"ה מיפר עצתם כדי לצערם ולצרף אותם או משום טעם אחר, ומכל מקום מצילם יגונן עליהם בדרך אחר בדרך שלא חשבו ולא עלה על דעתם. – אמנם טוב היה יותר אלו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנבת התרפים, אשר זה גרם רעה רבה ליעקב.

 (העמק דבר לא, כא)

ויפגעו בו מלאכי אלהים: כדרך שבהליכתו לפדן ארם הראה לו ה' הסולם והמלאכים כדי לחזק את לבו, כן עתה בשובו אל ארץ מולדתו הראה לו מלאכים, כדי שיתחזק לבו ולא יירא מאחיו, והנה ה' עשה לו שידמה לעיניו כאילו פתאום הוא רואה מחנה אנשים הבאים לקראתו, ואז אמר 'מחנה אלוהים זה'.

(שד"ל שם, שם)

ומלאכי אלהים. מחשבות החכמה.

(אבן עזרא בראשית כח, יב)

ויפגעו בו מלאכי אלהים כאשר ראם, מחנה אלהים זה – העניין שהמלאך הנראה בעין מוחשי הוא או התלבשות מן המלאך, וזה ויפגעהו איש, שנתלבש בלבוש איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת עד כי הוא כפגיעה אחד באחד. והנה אם אחד בא לקראת חברו, הלא מרחוק רואה את חברו ואחר כך פוגע בו שבא אצלו. מה שאין כן המלאך, קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו וכשהוא אצלו, הוא רואהו שאז נתגדל השגתו והוא רואהו וכיוצא בזה פירשו הקדמונים מקרא 'הגם הלום ראיתי אחרי רואי', שכיוון שפסק מדבר עמה, תיכף לא ראתה אותו, וזה שאמר שאף על פי שהמה הלכו מארץ ישראל לקראתו, בכל זה לא רא אותם מרחוק, רק כאשר פגעו בו, שבאו אצלו ממש שאז היה צריך להם, אז השיג אותם ונזדככה ראייתו. ולכן אמר "כאשר ראם", אחרי הפגיעה, ולא קודם הפגיעה 'מחנה אלהים זה'.

(משך חכמה בראשית לב, ב,ג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.