ויצא תשפ"א, גיליון 1177

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

(בראשית כ"ח, י)

איור: הרי לנגבהיים

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירש רש״י לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום? ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה? ויש פנים לכאן ולכאן, כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן 'ויצא', כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם, פשיטא שיציאתם עשה רושם, אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם, סד״א (הייתי חושב) שאין יציאתו עשה רושם, קא משמע לן. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח ו), שמביא שם ראיה מן 'ותצא מן המקום' הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן (שם) לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד, אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר' עזריא אומר: אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ״ל. ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדווקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק, לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק, על כן לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם, אז יציאתו עושה רושם, כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים, וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.

(כלי יקר שם, שם)

מבאר שבע – ר' יודן אומר: מבארה של שבועה. אמר: שלא יעמוד עמי אבימלך, ויאמר לי 'השבעה לי כשם שנשבע לי אביך וזקנך' ונמצאתי משהה בשמחת בני ז' דורות. ורב הונא אמר: מבארה של שבועה של בכורה. שלא יעמוד עמי עשו ויאמר כך היית מרמה אותי, ונוטל את ברכתי. ונמצאתי מאבד אותה שבועה.

(מדרש לקח טוב)


"החלום המחבר בין שמים וארץ"

פנחס לייזר

מהו אותו סולם ה"מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"? המדרש בבראשית רבה (פרשה סח) מתרגם אותו עבורנו לשני סמלים, וכך לשון המדרש:

והנה סולם' – זה הכבש, 'מוצב ארצה' – זה מזבח (שמות כ) 'מזבח אדמה תעשה לי', 'וראשו מגיע השמימה' – אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים 'והנה מלאכי אלהים' – אלו כהנים גדולים 'עולין ויורדין בו' – שהם עולים ויורדים בכבש, 'והנה ה' נצב עליו' – (עמוס ט) 'ראיתי את ה' נצב על המזבח'.

רבנן פתרין ליה (פותרים את סמל הסולם בחלום) בסיני 'ויחלום והנה סולם' – זה סיני 'מוצב ארצה' (שמות יט) 'ויתיצבו בתחתית ההר' 'וראשו מגיע השמימה' (דברים ד) 'וההר בוער באש עד לב השמים' דבר אחר 'והנה סולם' – זה סיני; אותיות דדין הוא אותיות דדין (הגימטריאות שוות: השוו בעל הטורים – גם סֻלם וגם סיני = 130).

המדרש מתאר בעצם שתי אפשרויות של חיבור בין "ארץ" ל"שמים": עולם המזבח, המקדש והקורבנות ועולם ההתגלות בסיני. די ברור שעבור חז"ל, אחרי חורבן הבית ושנים רבות אחרי מתן תורה, מושגים אלו הם סמלים המאפשרים לאדם להתחבר למה שמעבר לעצמו, לנשגב, לטרנסצנדנטי.

המזבח, "מזבח כפרה" מובא בחז"ל (בבלי ברכות ה, ע"ב) בהקשר לייסורים ולנגעים הבאים על האדם. הזוהר מדמה את התענית למזבח כפרה. ייתכן שכאשר האדם נפגש עם סֵבל ועינוי, מרצון או בתוקף הנסיבות, ניתנת לו הזדמנות של קירבה (ואולי מכאן הקשר הלשוני בין קירבה לקורבן). ואולי יש כאן פירוש הרואה בייסורים ובוויתור על רכוש, תענוגות וצרכים דרך המקרבת את האדם לאלוהיו. הנכונות להקרבה, לוויתור, לבעלות, היא הדרך לקרבת אלהים.

סיני הוא ההר במדבר בו התקיים האירוע המכונן של התגלות הא-ל ומתן התורה, אבל הביטוי משמש גם מטפורה למסורת מתחדשת ומתפתחת של התגלות. תלמיד חכם המשמש מאגר מידע אמין ועשיר, בתקופה שבה לא היו ספריות זמינות או מאגרי מידע ממוחשבים, מכונה סיני בפי חז"ל. המדרש בויקרא רבה (פרשה כב) אכן רואה לא רק במסורת המקורית, אלא גם בהתחדשות "סיני": "ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה". כלומר, החידוש כלול בתוך המסורת והיא חלק מההתגלות.

ורבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של הגאון מווילנא; 1749-1821) מבטא דברים ברוח דומה בספרו "רוח חיים", וזו לשונו:

חז"ל באו ללמדנו, לבל נחשוב שמאחר היותינו מלובשים בחומר הגס, לכן אנו נבזים באמת כחומר וכטיט חוצות, לזה אומר "סֻלם מצב ארצה" – זה סיני, "וראשו מגיע השמימה" – דעיקר חיותינו מנשמותינו שהן משמי מרום; ויש נשמות יראי אלוהים שהן גבוהות הגבהה למעלה יותר ממלאכי השרת, בזכות זה הנשמה יכולה להתקשר בתורה. האדם השלם הוא כאילן הנטוע למעלה, וגופו יורד למטה הוא הגוף ומדובק בשורשו העליון.

רבי חיים מוולוז'ין, נציגו המובהק של עולם התורה ה"ליטאי" רואה בלימוד התורה את "סיני", שהוא הסולם המחבר בין שמים וארץ, בו ניתן לעלות ולרדת, והאנשים העולים במדרגות אלו נדמים למלאכים ואף עולים עליהם במעלתם.

עמנואל לוינס (1906-1995) רואה במימד האתי את "סולם ההתגלות", וכך הוא כותב1:

אמרתי זאת מהתחלה: המחקר שלי מוסב לעובדת ההתגלות, ליחס עם מה שמחוץ לאדם (ההדגשה שלי – פ.ל.), שהוא מקיף את עצמו בו בידיעה, אינו הופך לתוכן פשוט של הפנימיות, אלא נותר "בלתי ניתן להכלה", אינסופי ובכל זאת ביחס אתו. המשחבה שיחס זה, שהוא בראש וראשונה פרדוקסלי, יוכל למצוא דגם באי-אדישות לאדם האחר, באחריות כלפיו, שבדיוק ביחס הזה האדם נעשה "אני": ממונה בלי אפשרות להשתמט, נבחר, מיוחד, בלית ניתן להחלפה, ובמובן זה בן חורין – החירות משמעה לפיכך היענות לשליחות שאני היחיד שיכול להיענות לה; או יכולתי להיענות במקום שבו אני נקרא2 – זה הנתיב שאני נוטה לבחור בו כדי לפתור את פרדוקס ההתגלות: האתיקה היא הדגם לממדי הטרנסצנדנציה, ובתור בשורה אתית (kerygme ethique), התנ"ך הוא התגלות.

נראה לי שלוינס, בתרגום ההתגלות לאתיקה, "השכיב" את הסולם והפך אותו מאנכי לאופקי. ה"שמים" אינם למעלה, אלא ביחסיי עם האחר (וגם בתוכי) אליו אני מחויב.

ואולי יש כאן סולמות שונים, חיבורים שונים; לעתים החיבורים מתאפשרים באמצעות הקרבה, באמצעות עבודה פנימית, בתפילה, בעשייה הכרוכה במאמץ של וויתור; לעתים הלימוד, ההתבוננות, החקר הם הסולם.

דומני שכל אחד מאתנו יכול לחלום את חלומו הרוחני על ה"סולם שמוצב ארצה ומגיע השמימה", להגדיר לעצמו את החוויות המעצבות שהן בגדר "מזבח" או "סיני" עבורו, לחשוב על העליות כהזדמנות לעבודה פנימית ולמחויבות בין אישית וחברתית, ועל הירידות כאפשרות להפוך את העולם המציאותי , את הארץ ואת הסביבה האנושית בתוכה הוא חי, לטובה ויפה יותר, כדברי רבי מנחם מנדל מקוצק: "השמים שמים לה' , והארץ נתן לבני אדם" – לעשות ממנה (מהארץ) שמים.

1. ההתגלות במסורת היהודית, בתוך "מעבר לפסוק", עמ' 194 בתרגום דר' אליזבט גולדווין, הוצאת שוקן 2007.

2. ואולי יש כאן תרגום לשפה פילוסופית מודרנית של מושגים מסורתיים מספרות חז"ל כגון: מושבע ועומד מהר סיני, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אם אין אני לי מי לי , וכשאני לעצמי מה אני , לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חוירן להיבטל ממנה ועוד.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


יעקב שלמעלה ויעקב שלמטה: מחזה מורכב

רבי חייא ורבי ינאי; חד אמר: עולים ויורדין בסולם וחד אמר עולים ויורדים ביעקב. מאן דאמר עולים ויורדים בסולם ניחא, ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב מעלים ומורידים בו אפזים בו קפזים בו שונטים בו, שנאמר (ישעיה מט) 'ישראל אשר בך אתפאר' את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן, משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן .

(בראשית רבה פרשה סח)

העניין שהמלאך הנראה בעין מוחשי הוא או התלבשות מן המלאך, וזה "ויפגעהו איש" – שנתלבש בלבוש איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת, עד כי הוא כפגיעה אחד באחד. והנה אם אחד בא לקראת חברו, הלא מרחוק רואה את חברו ואחר כך פוגע בו שבא אצלו. מה שאין כן המלאך, קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו וכשהוא אצלו, הוא רואהו, שאז נתגדל השגתו והוא רואהו וכיוצא בזה פירשו הקדמונים מקרא "הגם הלום ראיתי אחרי רואי", שכיון שפסק מדבר עמה, תיכף לא ראתה אותו, וזה שאמר שאף על פי שהמה הלכו מארץ ישראל לקראתו, בכל זה לא ראה אותם מרחוק רק כאשר פגעו בו שבאו אצלו ממש, שאז היה צריך להם אז השיג אותם ונזדככה ראייתו, ולכן אמר "כאשר ראם" – אחרי הפגיעה ולא קודם הפגיעה "מחנה אלהים זה".

 (משך חכמה על בראשית לב, ב)

…אין מדובר כאן במפגש בין בני אדם, אלא במפגש בין יעקב-האדם עם המלאכים, ואין זה עניין של ראיית עיניים, משום שהמלאכים שהאדם רואה כביכול, הריהו רואה אותם בתודעתו, ולמעשה ביטוי מטאפורי זה של ראיית מלאכים משמעותו הכרת אלוהים שבו, ולכן אין האדם

 רואה אותם אלא כאשר הם בו-בתודעתו… יש לציין כי דברים אלו אומרם ר' מאיר-שמחה, על רקע ידיעתו והבנתו את תורת הנבואה של הרמב"ם, לפיה מבטאים ה"מלאכים" את התבנים וההישגים של הכוח-המדמה שבאדם.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 131)

"ויגל": התגלות באמצעות מאבק על הצדק

'הן עוד היום גדול': הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים, כאמרו 'תועבת צדיקים איש עול'.

(ספורנו בראשית כט , ז)

להודיעך שלא קונטמפלאציה, התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים – אפילו עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת הצדק. וזו הסיבה, למה סופר לנו עניין פעוט ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים בתורה.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 219)

אדמה ובית אבא

"ושבתי בשלום אל בית אבי" – אף על גב שהבטיחו להשיבו אל האדמה, אבל אם יהיה השבה זו בשלום ולא מוכה ומעונה, וגם שלא יהיה רק אל האדמה אלא גם אל בית אבי.

מבחן האמונה הוא במצב של ביטחון יחסי

"והיה ה' לי לאלהים" – ממשמעות הלשון הוא המסובב (כפירוש רמב"ן וספורנו ולא כפירוש רש"י) ופירושו שלא יסמוך על כוחו ועוצם ידו, רק יקח את ה' לנגדו תמיד שהוא ינהלנו, ובבהיותו בחוץ לארץ בבית לבן ולא היה מקום לבטוח על עצמו, פשיטא שגם לטובת עצמו היה מבקש שיהיה ה' עמו ולא יעזבנו, אבל בהיותו בבית אביו אפשר לסמוך על עצמו, על זה היה נדרו שגם אז יהיה ה' לו לאלהים.

(העמק דבר כח, כא)

"ועיני לאה רכות"; שבח או גנאי? כפשוטו או כמדרשו?

ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית ל"ז) 'אלה תולדות יעקב יוסף' אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב (בראשית כ"ט) 'ועיני לאה רכות' – מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (בראשית ז') 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה' בגנות צדיקים דיבר הכתוב? אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רב אמר: לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים 'שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? (בראשית כ"ה) 'איש תם יושב אוהלים' והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כ"ט) 'וירא ה' כי שנואה לאה' מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?! אלא, ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה.

 (בבלי בבא בתרא קכג, ע"א)

"מעשה ראובן": שתי התמודדויות עם סיפור קשה

מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה קורא חזן הכנסת (בראשית ל"ה) 'ויהי בשכון ישראל' ואמר לו למתורגמן: אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים.

(בבלי מגילה דף כה, ע"ב)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה) 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים (בראשית לה) 'וישכב את בלהה פילגש אביו'? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה.

(בבלי שבת נה, ע"ב)


חברנו אלי שרון כתב דברים אלו לזכרו של הרב לורד יונתן זקס ז"ל:

היום מלאו שבעה לפטירתו של מורי ורבי, הרב לורד יונתן זקס ז"ל.

הרב זקס היה לי למורה בחמש עשרה השנים האחרונות, בהן למדתי את משנתו שקסמה לי בעיקר בשל החיבור המופלא שהצליח ליצור בין לימוד מעמיק של התורה ובין אימוץ הידע הכללי, בעיקר בפילוסופיה, אתיקה ותיאולוגיה.

אין בליבי כל ספק שהשפעתו על דרך הלימוד שלי היתה מכרעת. צורת החשיבה ומרבית הכתיבה שלי בשנים האחרונות יונקת את מקורותיה באמצעות השורשים העמוקים שמשנתו ותורתו נטעו בי.

על כך אני אסיר תודה לרב זקס ולגורלי שזימנו אותנו ביחד לזמנים המיוחדים הללו שבהם היתה לי ההזדמנות להסתופף בצלו של אחד מענקי הרוח של דורנו.

כאשר עסקתי בחינוך והוראה, תמיד עמדה לנגד עיניי האמרה המפורסמת שלו לפיה:

.GOOD leaders create FOLLOWERS

.GREAT leaders create LEADERS

צר לי עליך, מורי ורבי.

יהי זכרך ברוך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.