ויצא תש"ף, גיליון 1130

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה,

 וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה,

 וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

(בראשית כ"ח, י"ב) 


איור: הרי לנגבהיים

סולם – בגימטריא 'זה כסא הכבוד'.סולם – בגימטריא 'קול', שקול תפילת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו, וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפילה היא העבודה, לכך כל מי שמכוון בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו. סולם – בגימטריא 'ממון' ובגימטריא 'עוני' כי זה ישפיל וזה ירים. סֻלם – אותיות 'סמל' שהראהו היאך בניו עובדי עבודת אלילים.

והנה סֻלם – בגימטריא 'וקץ' שהראהו קיצי הגליות. סֻלם – בגימטריא 'סיני' שהראהו מעמד הר סיני. סֻלם מוצב – בגימטריא 'מרכבו'.

(רבי יעקב בן אשר- בעל הטורים שם, שם)

הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן, כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים.

(משנה תורה לרמב"ם – הלכות יסודי התורה ז, ג)

ודע כי המקדש לא היה במשור אלא במעלות ההר, מדרגות זו למעלה מזו, מתחילת הר הבית עד סוף האולם, כמו שנתבאר במסכת מדות וכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, להורות כי הדברים רומזים לשלשה חלקי העולם שהם במעלות זו על זו ושעל ידן יוכל אדם לעלות להשיג מי שאמר והיה העולם (כמו שיתבאר כל זה לקמן בפרטים אם ירצה השם). ולזה כאשר ראה יעקב אבינו ע"ה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו אמר "אין זה כי אם בית אלקים וגו'" להורות על מדרגות המקדש שהיו כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כאשר תראה בעניין מדות אלו שנתנו חז"ל במקדש.

(הרמ"א- תורת העולה חלק א, ד)


מאפיינים צוּפיים בחזון הסולם בפירוש ראב"ם לבראשית

נַחֵם אילן

רבי אברהם בן הרמב"ם (ראב"ם, 1186-1237), המנהיג המובהק של יהודי קהיר בשליש הראשון של המאה השלוש-עשרה, הושפע מאוד מן הצוּפים, המיסטיקאים המוסלמים, ונתן לכך ביטוי גלוי ובולט בחיבוריו. בין השאר כתב פירוש בערבית-יהודית לבראשית ולשמות, ששרד בכתב יד אחד, וראה אור במהדורה מופתית מאת אפרים יהודה ויזנברג לפני יותר משישים שנה. קרוב לשער שבכוונת ראב"ם היה לכתוב פירוש לכל התורה, אלא שלא הספיק להשלים משימה זו. לצד גישה פשטית מוצהרת ושיטתית עוד הִרבה ראב"ם להביע בפירושו רעיונות צוּפיים, וחלקם כבר נדונו במחקר. בעיון הנוכחי אני מבקש לדון בפרוטרוט בפירושו לחלום הסולם של יעקב. באמצעות העיון הזה יתבררו 'תווי הפנים' הצוּפיים שסרטט ראב"ם ליעקב.

וכך פירש ראב"ם את פס' יב (כאן ובהמשך התרגום שלי – נ"א):

והנה סלם וג' והנה מלאכי וג' – מי שהשיג (מילה במילה: הגיע אל, וכן בהמשך הפסקה) את סוף הסולם הגיע השיג את למקומו יתעלה, ומי שראה את הסולם מתחילתו עד סופו וראה את המלאכים היורדים ארצה כדי לדבר עם הנביאים, אשר היא (הארץ) ביתם, ועולים לרום הסולם אשר הוא מקומם (של המלאכים), וראה מתחתית הסולם את סופו, הרי כבר השיג השגה ראויה שאינה כהשגת מי שראה מרחוק, כמו שאמר 'מרחוק יוי נראה לי' (ירמיה לא, ב), ונגלה אליו ושמע את הדיבור באמצעות המלאכים היורדים בסולם, אשר הם מתווכים (מילה במילה: חוליית ביניים; עיינו יהושע בלאו, מילון לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים, ירושלים תשס"ו, עמ' 732) בינו ובין מי שברום הסולם, הנעלה על הגשמיות, הנעלה על כל דמיון.

'סולם' היא מילה יחידאית במקרא ועל כן מובנה עמום. קדרי במילונו הגדיר בלשון נחרצת 'מתקן של שלבים לעלות בו', ותמך דבריו לא רק בפסוק הנדון כאן אלא גם במקבילות בפיניקית, בארמית יהודית, במנדאית ובאכדית (מנחם-צבי קדרי, מילון העברית המקראית, רמת-גן תשס"ו, עמ' 757). ראב"ם סבר כי חלום זה מביע את איכות השיא של הנבואה שזכה לה יעקב. יעקב ראה את הסולם במלואו, ומשמעות הדבר היא שהשיג השגה כוללת ומקיפה בתחום המטאפיזי, הרבה יותר מאשר ירמיה, דרך משל, שנזקק לתיווך מלאכי. גם הקִרבה מביעה איכות, לעומת הרוחק שציין ירמיה.

שני המושגים הצוּפיים המרכזיים כאן הם 'וֻצוּל' ו'סֻלַּם'. 'וֻצוּל' משמעו הגעה, ובהקשר הצוּפי ההגעה אינה במרחב אלא בתודעה, ועל כן מתורגם הרבה פעמים 'השגה', וכך תרגמתי כאן. ראב"ם אפיין את ה'הגעה/השגה' של יעקב במעמד זה 'השגה ראויה', ומתוך השוואה עם ה'השגה' החלקית והמוגבלת של ירמיה אפשר לשער שכוונתו שהייתה זו השגה מרבית. המעמד הזה היה אחד משניים שבהם, לדעת ראב"ם, הגיע יעקב לשיא כושרו הנבואי ובמשתמע גם לשיא חווייתו המיסטית. השני היה במאבק עם ה'איש' טרם המפגש עם עֵשָו.

סולם המקשר בין שמיים וארץ נזכר בקוראן כמה פעמים, ראו למשל: 'ואם התרחקותם מכבידה עליךָ, מְצָא לךָ, אם תוכל, מחילה אל עמקי האדמה או סולם השמימה והָבֵא להם אות' (סורת המקנה [35:6], עמ' 109); 'או היש להם סולם כדי לצותת ממרומיו' (סורת ההר [38:52], עמ' 435). המובאות מתוך הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח אורי רובין, תל אביב תשס"ה. הסולם מעורר אסוציאציה מיידית בהקשר המוסלמי – עלייתו הפלאית של הנביא מוחמד השמימה, המכונה בערבית 'מִעְרַאג".

מסורת זו אינה מתועדת במפורש בקוראן ונסמכת על פסוק אחד בסורת 'מסע הליל' (1:17), שפרשנים מוסלמים נחלקו בהבנתו, אך מעמדה בתרבות המוסלמית איתן. שלוש המסורות הפרשניות העיקריות הן: א. מדובר במסע פלאי אנכי אחד, מן הכעבה במכה לכעבה שמימית; ב. במסע הלילה היה חלק אופקי, ובסופו הגיע הנביא להר הבית בירושלים ('אלמסג'ד אלאקצא'), ומשם החל המסע האנכי לשמיים; ג. המסע היה דמיוני ולא במציאות. בשלושה קבצי מסורות צוין שהנביא הסתייע בסולם, והוא ככל הנראה זהה עם סולם יעקב. אלכסנדר אלטמן דן בזיקה בין המעראג' לסולם יעקב במאמר מעורר השראה שכתב לפני יותר מחמישים שנה. בתחילתו דן במקורות היהודיים האפשריים לחזונו של מוחמד ובהם גם חלום הסולם, ושם נתן דעתו גם למקורות צוּפיים.

עיון מדוקדק בדברי ראב"ם מלמד שהדמיון לעלייתו הפלאית של הנביא על פי שתי מסורות הפירוש הראשונות הוא חיצוני בלבד, ובעצם מדובר בשני דגמים שונים של חוויה דתית. על פי המסורות ההן הנביא נעתק ממקומו, וכדי לחוות חוויה רוחנית נשגבה נזקק לכוחות חיצוניים (המלאך גבריאל וסוסה פלאית) שייקחוהו למקום בעל סגולות איכותיות מיוחדות – הר הבית, ויותר ממנו השמיים, וגם בהם קבעו מִדרג של שבעה רקיעים. ואילו לפי ראב"ם החוויה אינה תלוית מקום חיצוני, גיאוגרפי-ריאלי, אלא מותנית במוכנות של החוֹוֶה, ועל כן יכולה להתרחש בכל מקום. גישתו צוּפית מובהקת, שכן מהות המסע היא פנימית, תודעתית, כפי שהיטיבה לבאר שרה סבירי (הסוּפים, תל אביב 2008, עמ' 34) בדבריה על ההתקדמות בסולם כדימוי צוּפי:

ההתקדמות אינה רק התקרבות אופקית ליעד אלא גם התרוממות לנקודות גובה חדשות, אשר כל אחת מהן מסמנת שינוי בתודעתו ובהכרתו של ההֵלֶך – שינוי שבאמצעותו, מכל זווית ומכל נדבך, מתגלה הנוף הנצפֶּה באופנים שונים ומשתנים. מבחינה זו יש המדמים את העלייה במדרגות הרוחניות לעלייתו לשמים (מִעְרַאג') של הנביא מוחמד – עלייה שסופה בהתקרבותו כמטחווי קשת אל האל.

ואכן היו בקרב הצוּפים מלומדים שדיווחו כי גם הם חוו עלייה שמימית, וקרוב אפוא לשער כי מדובר בחוויה פנימית (המסורת הפרשנית המוסלמית השלישית), כפי שפירש ראב"ם.

ראב"ם יכול היה לספוג רעיונות מופשטים על אודות הסולם וגישה עקרונית כלפיו גם מאביו, הרמב"ם, שהתייחס אליו ב'משנה תורה' וב'מורה הנבוכים', וכבר דנו בכך אלכסנדר אלטמן ושרה קליין-ברסלבי. בעקבותיהם הראתה אסתי אייזנמן כי לאזכורו בפתיחה ל'מורה הנבוכים' כדוגמה למשל שיש לדקדק בפרטיו יש שלוש משמעויות שאינן מוציאות זו את זו: הסולם מורה כי לימוד החכמות חייב להיות מדורג; הסולם משקף את תודעת הרמב"ם כמחנך הפונה לכל תלמיד לפי יכולתו, כישוריו וצרכיו; הסולם משקף את תודעת הרמב"ם לגבי תפקידו ההיסטורי: עליו לקדם את האנושות בסולם הידיעה המושכלת.

מתברר אפוא כי בשונה מהמשמעויות החינוכיות והאינטלקטואליות שמצא הרמב"ם בחלום הסולם, מצא בו בנו סמל לחוויה מיסטית טוטלית, ובזה הוא נבדל מאביו וממסורות מוסלמיות שהדגישו את הממד התהליכי, הן של הנביא הן של מלומדים שחיו אחריו.

פרופ' נחם אילן עומד בראש תוכנית הגברים במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום" שבשדות הנגב.


"והאבן גדֹלה על פי הבאר"

באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אמון זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

(הרש"ר הירש בראשית כ"ט, ב)

"כימים אחדים": על יחסיותם של מושגי הזמן והקושי

'ויהיו בעיניו כימים אחדים' – דבר מועט היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב חיבתו בה, ואילו היה לבן שואל יותר היה יעקב עובד. דבר אחר: לאחר שעבד, היו בעינו כימים אחדים, אבל בשעת העבודה היו בעיניו כימים מרובים מתוך אהבתו אותה.

(חזקוני בראשית כט , כ)

'ויהי בימים הרבים ההם' – בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב 'ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. פירוש: מאחר שעברו, לא היה כל השעבוד רק למעט.

(חזקוני שמות ב , כג)

דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים – צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה; הללו בוכין והללו בוכין – צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?

ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר (זכריה ח) 'כֹּה אמר ה' צבאות: כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא'.

(בבלי סוכה נב, ע"א)

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא).זה שאמר הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם; מדת בשר ודם כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד, אלא נותן עליו אבן, אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

 (אגדת בראשית פרק מט)

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) 'וירא ה' כי שנואה לאה', כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא , טו)

מה בין שפחה לאמה? מה בין שרה לרחל?

'ואבנה גם אנכי' – מהו 'גם'? אמרה לו: זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי הכניסה צרתה לביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי ממנה': כשרה.

(רש"י בראשית ל , ג)

"ותאמר: הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי…" – לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי", דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום כתיב להלן 'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.

'אולי אבנה ממנה' (טז, ב) – רחל אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.

(העמק דבר בראשית ל, ג)

"שלחני – ואלכה אל מקומי ולארצי" – מקום, ארץ, מולדת

יתרו אומר (במדבר י, ל): "אל ארצי ואל מולדתי אלך"; ואכן, מבחינה מקומית, רק זה הביטוי הנכון; אין אדם יכול להימצא במקום מגוריו, אלא אם כן הוא שרוי בארצו. אך שונה היה הדבר עם יעקב; היה לו מקום מגורים, אך לא היתה לו ארץ. הארץ היתה רק יעודה, היא היתה ארץ העתיד. משום כך, כנראה הוא אומר: "ולארצי" ולא "אל ארצי". הארץ, כמות שהיא היום, איננה מושכת אותו, ועם שובו אין הוא קרוב אליה יותר מאשר בהיותו בארם. ואולם בבנותו את ביתו במקום מולדתו, הוא יחיה למען ארץ עתידו. הוא יגדל את משפחתו במקום, העתיד להיות ארץ מולדת נכדיו.

(הרש"ר הירש בראשית ל, כה)

ההגינות ביחסי-עבודה מחייבת את המעביד ואת העובד כאחד

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ האיש מאד מאד'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות יג, ז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.