ויצא תשע"ח, גיליון 1030

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה,

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

(בראשית לב, ב-ג)

איור: הרי לנגבהיים

 

ויפגעו בו מלאכי וכו' כאשר ראם מחנה אלהים זה – העניין שהמלאך הנראה בעין מוחשי הוא או התלבשות מן המלאך וזה 'ויפגעהו איש' ('וימצאהו איש'. בראשית לז, טו) שנתלבש בלבוש איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת עד כי הוא כפגיעה אחד באחד, והנה אם אחד בא לקראת חבירו הלא מרחוק רואה את חבירו, ואחר כך פוגע בו שבא אצלו, משא"כ המלאך קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו, וכשהוא אצלו הוא רואהו, שאז נתגדל השגתו והוא רואהו, וכיו"ב פירשו הקדמונים מקרא 'הגם הלום ראיתי אחרי רואי' (בראשית טז, יג) שכיוון שפסק מדבר עמה תיכף לא ראתה אותו, וזה שאמר שאעפ"י שהמה הלכו מארץ ישראל לקראתו בכל זה לא ראה אותם מרחוק רק כאשר פגעו בו שבאו אצלו ממש, שאז היה צריך להם אז השיג אותם ונזדככה ראייתו, ולכן אמר 'כאשר ראם', אחרי הפגיעה ולא קודם הפגיעה 'מחנה אלקים זה' ודו"ק.

(משך חכמה שם, שם)

אין מדובר כאן במפגש בין בני אדם, אלא במפגש בין יעקב – האדם – עם המלאכים, ואין זה עניין של ראיית עיניים, משום שהמלאכים שהאדם רואה כביכול, הריהו רואה אותם בתודעתו, ולמעשה ביטוי מטאפורי זה של ראיית מלאכים משמעותו הכרת אלוהים שבו, ולכן אין האדם רואה אותם אלא כאשר הם בו-בתודעתו… יש לציין כי דברים אלו אומרם ר' מאיר שמחה, על רקע ידיעתו והבנתו את תורת הנבואה של הרמב"ם, לפיה מבטאים ה"מלאכים" את התבנים וההישגים של הכוח-המדמה שבאדם.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 131)


והאלהים יבקש את נרדף

פנחס לייזר

לכבוד נכדנו ההחדש, רון בן שחר ונעמה והוריו

שנולד בשבת בראשית

הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמה לפירושו "העמק דבר" לספר בראשית מסביר שבמסורת המקראית (יהושע י, י"ג ושמואל ב, א, יח) ובמסורת חז"ל (עבודה זרה כ"ה, ע"א) נקרא ספר בראשית "ספר הישר", מכיוון שהאבות היו ישרים (להבדיל מצדיקים וחסידים), כלומר שהתנהגו עם כל בני האדם באהבה וביושר. דומני שניתן לתת משמעות נוספת לשם "ספר הישר": הסיפור המקראי הוא ישר ואמיתי, ואין כל ניסיון לטשטש תכונות פחות נעימות או התנהגויות לא רצויות אצל האבות והאמהות , ואנושיותם אינה פוגעת בגדולתם.

פרשנים רבים הבינו את זה ולא הרגישו צורך להיות אפולוגטיים ולהצדיק כל תכונה או התנהגות של האבות. למשל, הרמב"ן (וגם אחרים) אינו מהסס לבקר בחריפות את שרה ואברהם על גירוש הגר, וכך לשונו (טז, ו):

ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בעִנוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העִנוי.

גם הרש"ר הירש אינו מצדד בפרשנות אפולוגטית המחייבת להצדיק כל תכונה או התנהגות של אבות האומה, וכך לשונו (בראשית כה, כז):

ויגדלו – בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, דווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק בין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי.

נתקלתי באתר האינטרנט "בחדרי חרדים", בו הוזכרה בין היתר מובאה זו של הרש"ר הירש, וגם ביקורתו של הרמב"ן על אברהם ושרה ושם היה מי ששאל: מנין להם? מה המקור לתעוזה הזאת?

במילים אחרות: האם ספר בראשית רק מספר לנו את סיפורם של האבות (כסימן לבנים) כבני אדם, על חולשותיהם וחסרונותיהם? איפה האלהים בסיפור הזה? ובעצם גם רש"י, בעקבות רבי יצחק על מקומו של ספר בראשית, כי ההנחה היא שהתורה באה "להורות" לנו איך להתנהל בעולמנו, ולגלות לנו משהו מרצון האל לגבינו בעולמו.

דומני שבפרשתנו יש פסוק (כט, לא) שנותן לנו מפתח להבנת שאלה זו: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וְרָחֵל עֲקָרָה". האם באמת לאה היתה שנואה? האם התורה מספרת לנו שיעקב אבינו ממש שנא את לאה? יש פרשנים (רד"ק, רבנו בחיי, רבי יוסף בכור שור, רג'יו ועוד) שאינם יכולים לשאת את המחשבה הזאת וקוראים את הפסוק לצד הפסוק הקודם, בו נאמר: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה"; הוא אהב גם את לאה, אבל פחות מאת רחל. השנאה איננה שנאה מוחלטת, אלא "פחות אהבה", יחסית לרחל.

לעומת זאת, גם כאן, הרמב"ן וגם אחרים אינם נבהלים מלייחס ליעקב רגשות של שנאה, וכך לשון הרמב"ן, בין היתר בהשראת המדרש:

כי שנואה לאה – הנה לאה רימתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב, והאלהים יודע כי להינשא אל הצדיק עשתה כן וריחם עליה, וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב): 'כיון שראה יעקב מעשים שרימתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים, אמר: לאִמן של אלו אני מגרש?' וזה טעם "וירא אלהים", כי חמל עליה שלא יעזבנה.

מעבר לשנאה (המוצדקת) שמייחס הרמב"ן ליעקב, נותן לנו הרמב"ן ומפרש לנו את הראייה האלוהית בצורה מעניינת: יעקב היה קרוע בין השנאה הטבעית והמובנת לבין החמלה (האלהית) הטמונה בו. לאה עצמה, כאשר ילדה את שמעון, בנה השני, אומרת (כט, לג): "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי". מי ששומע או רואה את השנאה, מתייחס אליה, הוא ה', השם המייצג את מידת הרחמים והחמלה, ורק מידה זו עשויה לפתוח את רחמה של לאה השנואה. הרחם המכילה יכולה להיפתח רק אם יש עמדה מכילה.

האם מדובר רק בחמלה, המיוחסת למידת הרחמים בלבד? האם אין כאן גם תיקון "צודק"?

דומני שדברי קהלת (ג, טו) אותם בחרתי לכותרת עשויים ללמד אותנו שיש קשר הדוק בין חמלה לצדק: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף". כאן, משתמש קהלת בשם "אלהים", כינוי למידת הדין, השופט העליון, שהוא לעולם לצדו של הנרדף.

אם נחזור לפסוקים בהם מתואר ה' כ"רואה" או כ"שומע" את השנאה, אבל גם כמי שמחולל טרנספורמציה אצל האדם (במקרה זה: יעקב) השונא, יש כאן בהתגברות על השנאה מעין תיקון, מעין צדק פואטי.

ניתן אמנם לקרוא את זה כ"סיפור" הבא לתאר את ה' כחומל, כמתקן, כמשיב את הסדר הנכון על כנו, אך דומני שיש כאן מסר נוסף, ואולי חשוב יותר, אם אנו מניחים שהתורה באה ללמד משהו לאו דווקא על דרכי האלהים, אלא על הציווי "ללכת בדרכיו", כלומר: להכיר ברגשות האנושיים הטבעיים שיש בנו העשויים לגרום להרס, אך יחד עם זאת להיפתח לחלק האלהי שבתוכנו המצווה עלינו להתגבר על השנאה, לעורר את החמלה, ועל ידי כך ליצור עולם מתוקן יותר, עולם אנושי-אלוהי בו שולטים החמלה, האהבה והצדק. ולוואי שנכדֵנו רון ויתר ילדינו ונכדינו יזכו לחיות בעולם בו יש יותר צדק, שלום, אהבה וחמלה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" – מהו בית אלהים?

לזכר השעה הזאת, בה עמדתי כעני ואביון על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך – האבן הזאת תהיה בית אלהים, בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה. רק בשעה שה' לנו לאלהים, רק אז יוכל גם ביתו של האדם להיות לבית אלהים. דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי אלהיו, יעוות גם אמת זו, והוא יבנה , כמאמר הנביא "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי" (יחזקאל מג, ח), ביתם בצד ביתי: הכל בתחומו, גם לאלהים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו ביתו! נבקר את ה' בביתו, אך אל יבקר הוא בביתנו, – נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו!

לא כך הוא אומר על אבן הפינה של "בית ה'" הראשון! קדושת הבתים היא תנאי לקדושת בית ה', הנקרא "מקדש" – לא על שם שהוקצה בו מקום לקדושה – אלא שבו המרכז שממנו תחדור הקדושה לתחום האנושי וליחסי הבריות.

(הרש"ר הירש בראשית כח, כב)


הקודש הוא התחום שאינו ניתן לגישה ולשליטה בלתי אמצעית; על כן קדושת המקום – משמעותה גם היא האיסור להפוך את המקום לכלי אנושי. קדושת בית הכנסת מתבטאת בין היתר בכך שאסור לו לאדם להשתמש במרחב בית הכנסת לשם קיצור דרך, כדברי המשנה "לא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשה קפנדריא". מהות הקדושה על ביטוייה ההלכתיים המגוונים, משמעותה פרישה ונסיגה. מטרתה – להגביל שלטון וריבונות. לפי רוב בעלי ההלכה, מקום הר הבית עצמו, מחמת קדושתו, אסור בזמן הזה לכניסת יהודים, וכי איך אפשר לטעון לבעלות על מקום שאסור לדרוך בו?… איו ספק שהמאמץ האדיר של שני הצדדים להניף את דגל מדינת הלאום שלהם בהר הבית הוא העמדת צלם בהיכל והפיכת המקום הקדוש למרחב של מניפולציה במאבק לאומי.

(מתוך מאמר של פרופ' משה הלברטל שפורסם ב"הארץ" ב-5.1.01 ובחוברת "הר הבית – פשרה בעין הסערה")


ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם; [מדת בשר ודם] כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד, אלא נותן עליו אבן, אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

(אגדת בראשית פרק מט)


'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא , טו)


מה בין שפחה לאמה? מה בין שרה לרחל?

'ואבנה גם אנכי' – מהו 'גם'? אמרה לו: זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי הכניסה צרתה לביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי ממנה': כשרה.

(רש"י בראשית ל , ג)


"ותאמר: הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי…" – לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי", דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום כתיב להלן 'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.

'אולי אבנה ממנה' (טז, ב) – רחל אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.

(העמק דבר בראשית ל, ג)


"שלחני – ואלכה אל מקומי ולארצי" – מקום, ארץ, מולדת

יתרו אומר (במדבר י, ל): "אל ארצי ואל מולדתי אלך"; ואכן, מבחינה מקומית, רק זה הביטוי הנכון; אין אדם יכול להימצא במקום מגוריו, אלא אם כן הוא שרוי בארצו. אך שונה היה הדבר עם יעקב; היה לו מקום מגורים, אך לא היתה לו ארץ. הארץ היתה רק יעודה, היא היתה ארץ העתיד. משום כך, כנראה הוא אומר: "ולארצי" ולא "אל ארצי". הארץ, כמות שהיא היום, איננה מושכת אותו, ועם שובו אין הוא קרוב אליה יותר מאשר בהיותו בארם. ואולם בבנותו את ביתו במקום מולדתו, הוא יחיה למען ארץ עתידו. הוא יגדֵל את משפחתו במקום, העתיד להיות ארץ מולדת נכדיו.

(הרש"ר הירש בראשית ל, כה)


"ויברח הוא וכל אשר לו"

'ויברח' – מילת ה"בריחה" בכל מקום תורה על סוּר האדם מאיזה מקום ואין רודף, וזה מדאגת היזק עתיד, אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף, יקרא "ניסה".

 (ספורנו, שם, שם)


שהרי לא הובטח על זה, על כן הוכרח לעשות תחבולה זו, ואף על גב שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן, מכל מקום היה בוטח בה' שלא יוָדַע לו על פי השגחת ה', אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו יתברך, אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו, ומכל מקום הצילו ה' – וכך המה דרכי ישראל בכל עת אשר המה בוטחים בהשגחתו יתברך שיהיה אתם בדרך שהמה הולכים, והקב"ה מיפר עצתם כדי לצערם ולצרף אותם או משום טעם אחר, ומכל מקום מצילם יגונן עליהם בדרך אחר, בדרך שלא חשבו ולא עלה על דעתם. – אמנם טוב היה יותר אילו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנֵבת התרפים, אשר זה גרם רעה רבה ליעקב.

 (העמק דבר לא, כא)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.