וילך תשס"ב (גליון מספר 205)



Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat




משפחת לזר
2
495
2001-06-06T15:21:00Z
2001-06-11T05:14:00Z
2001-06-11T05:14:00Z
5
1408
8030

66
16
9861
9.3821





0
0


















פרשת וילך

גליון מס' 205 תשס"ב
(קישור לדף המקורי)

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא 
וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
       (דברים לא, כב)

 

"את השירה הזאת"

"האזינו השמים" עד "וכפר אדמתו
עמו"

 (רש"י שם, שם)

 

דקאי על התורה, וממילא למדנו שהתורה נקראת שירה.

(העמק דבר שם, שם)

 

…יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה
בלשון שירה?!

אלא, על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא
דיבור בלשון מליצה, דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מסיפור פרזי
[=פרוזה] בשני עניינים; בטבע ובסגולה

א.דבשיר
אין העניין מבואר יפה,  כמו בסיפור
פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הסיפור. וזה החרוז כוון לזה.
ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד,
דמי שיודע בטוב העניין שהביא לו לידי מליצה זו שנתחבר עליו מתוק לו אור לשון של
השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין ורק בא להתבונן מן
המליצה תורף העניין, כי אז עלול הוא להשערות בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון
המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות
ופירושים לדקדוקי הלשון , ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא, ומושכל עוד שאין
אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא
בקבלה בדברי חז"ל, ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.

ב.
דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות
ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור פרזי,
וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים למחבר לעקם את הלשון במעט…ודבר זה ממש היא בכל
התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים
נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.

(מתוך "קדמת העמק" – הקדמת
הנצי"ב לפירושו על התורה)

 

 

 

     תשובה= כפרה?

פנחס לייזר

אחת השאלות המעניינות במחשבה הדתית היא "חלוקת העבודה"
בין הא-ל לבין האדם בתיקון העולם ובתיקון האדם. הא-ל מצטייר בחלק גדול ממקורותינו
כמי שחפץ בתיקון עולם ואינו רוצה "במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה
וחיה". דברים רבים נכתבו בדורות שונים על הקשר בין התשובה לכפרה ועל הזיקה
ההדדית בין שני מושגים אלו.

ידועה הברייתא של רבי ישמעאל על "חילוקי
כפרה" עליה מבסס הרמב"ם חלק מדבריו בהלכות תשובה, בה נתפסת התשובה כתנאי
הכרחי לכפרה, אבל לא כתנאי מספיק בכל המקרים.

דווקא דברי הרמב"ם בראשית הלכות תשובה (א,ב)
מעוררים תמיהה ושאלות רבות  שגם
נושאי כליו של הרמב"ם  עוררו.

וכך לשון הרמב"ם:

[ב] שעיר המשתלחלפי שהוא כפרה לכל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל: 
שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל"
(ויקרא טז,כא).

  שעיר
המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה,
בין שהודע לו בין שלא הודע לו

הכול מתכפר בשעיר המשתלח:  והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין
השעיר מכפר לו אלא על הקלות.

  ומה הן הקלות, ומה
הן החמורות?  החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת
שוא ושקר
אף על פי שאין
בה כרת, הרי היא מן החמורות.  ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת

הן הקלות.

פסיקתו זו של הרמב"ם תמוהה במובנים רבים:
אין אף קרבן אחר המכפר, על פי תפיסתו, ללא תשובה, גם יום הכיפורים בזמן הזה (א, ג)
אינו מכפר אלא לשבים. כמו-כן – וכבר עמד על כך רבי יוסף קארו ב"כסף
משנה" – שיטתו זו אינה תואמת אף אחת משיטות התנאים המובאים במשנה ובתלמוד
הבבלי (רבי, רבנן, רבי יהודה) באופן עקבי; רבי מבטא את העמדה  הרדיקלית, לפיה השעיר המשתלח מכפר, אף
ללא תשובה, על כל העבירות, קלות כחמורות, חוץ משלוש עברות חמורות במיוחד.  לפי חכמים, אין השעיר המשתלח מכפר ללא
תשובה בכלל. שיטת הרמב"ם מייצגת אפוא פשרה  בין שתי עמדות רדיקליות אלו. נושאי כליו של הרמב"ם
מתחבטים בקושי זה; רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" נשאר ב"צריך
עיון". בעל "לחם משנה" סבור שמגמתו של הרמב"ם היא להפוך את
המחלוקת בין רבי לחכמים לקוטבית פחות. אף אחד מפרשנים אלו אינו מביא מקור אחר
לדברי הרמב"ם. לא עסקתי בבדיקת הנושא אצל הפרשנים האחרונים, ויש להניח כי
עסקו בשאלה זו.

הרב סולוביצ'יק זצ"ל נדרש אף הוא לשאלה זו
בחיבורו "על התשובה" ועושה הבחנה מעניינת, בשיטת בריסק, בין כפרתו של
היחיד, לכפרתו של הציבור. הוא מדייק בלשון הרמב"ם " שעיר המשתלח – לפי
שהוא כפרה לכל ישראל"
ומגדיר אותו כקרבן השייך לכלל הציבור, לכלל
ישראל
. הווידוי של הכוהן הגדול, אפוא, אינו ווידוי על חטאיהם של יחידים אלא על
חטאי הכלל. הוא אינו שלוחם של יחידים, אלא שלוחו של כלל ישראל. הבחנה זו עוזרת לרב
סולוביצ'יק ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו, כאשר על  החוטא היחיד שמקריב קורבן ללא תשובה נאמר
"זבח רשעים תועבה". אדם המשתייך לכלל ישראל מתכפר על ידי הווידוי
והקרבתו של השעיר לעזאזל. הדברים אמורים לגבי  כל העברות , חוץ מחייבי כריתות, מכיוון שמהות הכרת היא הוצאתו
של האדם מכלל ישראל.

מהי, אם כן, הרלוונטיות, של הבחנה אנליטית
מבריקה  זו ליהודי החי במציאות
מודרנית ופוסט מודרנית, בארץ ישראל או באחת מתפוצות ישראל, מעבר ליישוב דברי
הרמב"ם?

אין לכך, לדעתי, תשובה ברורה וחד-משמעית. אמנם,
להלכה, אין היום אפשרות של כפרה ללא תשובה ובלשונו המופלאה של הרמב"ם: (א, ג)
"בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.
התשובה מכפרת על כל העבירות…"

אך, מבחינה רעיונית, ייתכן שניתן להוסיף רובד
דרשני לניתוח האנליטי של הרב סולוביצ'יק.

ביטולם של מוסדות או טקסים שהיו נהוגים בעבר
פותחים פתח לפרשנויות שונות;

במקרים מסוימים, נוקטים המקורות עמדה חד-משמעית
וברורה, למשל: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משרבו המנאפים, בטלו המים
המאררים". ברור לכולנו שהמציאות בה "רבו הרצחנים" נתפסת כמציאות
נחותה מבחינה מוסרית ורוחנית.

במקרים אחרים, הדברים חד-משמעיים פחות; לעומת
הגישה שרואה בחידוש עבודת ה' באמצעות קורבנות "החזרת עטרה ליושנה" איננו
יכולים להתעלם מהעובדה שחז"ל נוטים לייחס למעשי צדקה וגמילות חסדים ערך רוחני
גדול יותר מאשר לקורבנות. אין צורך לומר שהרמב"ם במורה הנבוכים רואה בקורבנות
סוג של "פשרה" עם העולם האלילי.

קיים , ללא ספק, יתרון מסוים במצב בו היחיד
יכול להתכפר על ידי ווידויו של כוהן גדול; לעתים קרובות, אנו יכולים לחוש את
העוצמה הטמונה בציבור. עוצמה זו היא מעבר לכל מה שהיחידים המרכיבים את הציבור
יכולים לאגור והיחיד שואב את עוצמתו מהציבור. לעתים אנו יכולים, ביום הכיפורים, או
בהזדמנויות אחרות, לחוות את העוצמה הרוחנית האדירה של תפילה בציבור.

בהזדמנויות שונות בדורנו, הקריב הציבור
"קורבנות". בניגוד לשעיר המשתלח, היו אלה קורבנות כואבים מאד. אין ספק
שכאבו של כל מי שנדרש לשלם מחיר אישי על קיומנו כאן הוא גדול מנשוא. יחד עם זאת,
נראה שכל עוד היה "ציבור" שחש שהקורבן הוא גם שלו, היתה תחושה אחרת לגבי
משמעותו של הקורבן.

לא ברור בדיוק מתי חל הפיחות בתחושת
ה"ציבור" ואם ניתן לזהות את כל שורשיה; הנטייה להאשים את
ה"אחר" (החרדים, השמאל, המתנחלים, החילוניות הנהנתנית וכו') מוּכרת
ונפוצה, אך גם פשטנית להחריד.

ייתכן שבהעדר "ציבור", נדרש היחיד
לאחריות גדולה יותר ואין לו אלא את מאמציו כיחיד לתיקון עצמו, אך ייתכן שמעבר
להזדמנות להתפתח, קיים כאן גם הפסד לגבי תיקון החברה כולה.

אנו נמצאים, אם כן, כנראה מסיבות שונות ומגוונות,
בתקופה בה מושג ה"ציבור" נחלש; אומנם, "כנסת ישראל" כמושג
רוחני, אינו תלוי בנסיבות היסטוריות אלו ואחרות, אבל החברה היהודית היום שסועה
ומפולגת. אינני מתכוון בהכרח לחילוקי דעות פוליטיים או אידיאולוגיים. כאשר יש
הסכמה על יעדים משותפים מינימליים ועל דרכי הכרעה במצב של מחלוקת, אין הדברים
חייבים לפגוע בלכידות החברתית. מובן, אם כן, שככל שתחושת ה"ציבור" חלשה
יותר, גם היכולת לראות בקורבן "קורבן ציבור" הולכת ונחלשת.

אינני מתגעגע בהכרח לטקס הקדום של "שעיר
לעזאזל" כפי שתואר בסדר העבודה של יום הכיפורים. כמו-כן, אני מתפלל שיבוא יום
– ונזכה לראותו – שבו נוכל לדרוש את המושג "ארץ ישראל נקנית בייסורין"
לא כפשוטו. אך, בינתיים, נראה לי שאם חפצי חיים אנו, עלינו לבדוק, כל אחד לעצמו,
מה באפשרותו לעשות כדי לבנות מחדש 
חברה, שאומנם יש בה שונות, אבל שיכולה להגדיר את היעדים המשותפים  מתוך כבוד והערכה הדדית. לעתים, בעבר,
הקורבנות והסבל המשותף  יצרו
"ברית גורל" בלשונו של הרב סולוביצ'יק. בימינו, כך נראה, יש צורך ביותר
מכך; יש צורך דחוף בהגדרת היעדים המשותפים והחיוניים מתוך הסכמה ציבורית רחבה ואז,
אם נצטרך לשלם מחיר, תדאג חברה זו שהוא יהיה נמוך ככל האפשר ושוויוני ככל האפשר.

"כוהן גדול" הוא גם מי שבמסורת
חז"ל אחראי על מעמדו הרוחני של הדור; הוא זה שבכוחו ובזכותו, יש כבוד לחיי
אדם בחברה (כך מסבירים חז"ל וחלק מהפרשנים את שהותו של הרוצח בשוגג בעיר מקלט
"עד מות הכהן הגדול") ולכן, רק חברה היכולה להצמיח מנהיגות רוחנית מעין
זו,  יכולה להיות מיוצגת על ידי קרבן
הציבור שהוא מקריב והוידוי שהוא מתודה.

                                                
"ובזמן הזה, אין שם אלא תשובה"

פנחס לייזר, עורך "שבת
שלום" הוא פסיכולוג.

 

"ממרים הייתם עם ה' …
עד היום"

ואומרו  היום,  רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום.   ואומרו הייתם,  לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה
באותה  שעה,   וכדין  המקדש  אשה  על מנת שהוא צדיק  גמור,   אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת,
שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור
החיים דברים לא ,  כז)

אפילו
משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר,
ובמשמע "עד היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם  לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף
על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו
הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד
בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

(י.
ליבוביץ: שם, עמ' 180)

 

"שובה ישראל עד ה' אלהך,
כי כשלת בעונך"

אפילו
אם נכשלת בעוניך עד ה' אלהיך, עשה תשובה.

(מדברי
רבי מנחם מנדל מקוצק, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו עמ' 181)

משמעות
יום הכיפורים איננה שהוא יום התשובה, אלא הוא היום שנועד להזכיר לאדם את עניין
התשובה, אשר מקומה וזמנה הם בכל מקום ובכל עת.

(י.
ליבוביץ: שם, עמ' 175)

 

תשובה וגאולה

כשנגאלו  ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא  מתוך  חמשה  דברים אלו:.  מתוך צרה, ומתוך תשובה,   ומתוך  זכות  אבות,  ומתוך רחמים ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות
ב) ויאנחו בני ישראל. מתוך תשובה, דכתיב (שם) ותעל שועתם.  מתוך זכות אבות דכתיב 'ויזכור אלהים את
בריתו'. ומתוך רחמים, דכתיב  'וירא
אלהים את בני ישראל',  מתוך הקץ 'וידע
אלהים'.   ואף  לעתיד לבוא,  אין  נגאלים  אלא מתוך חמשה דברים  הללו.   מתוך  צרה  דכתיב  'בצר לך' הרי מתוך צרה.   'ושבת  עד
ה' אלהיך' הרי מתוך תשובה.  'כי אל
רחום  ה'  אלהיך'  הרי  מתוך רחמים.  'ולא ישכח את ברית 
אבותיך'  הרי  מתוך  זכות  אבות.   'ומצאוך כל הדברים  האלה  באחרית הימים' הרי מתוך הקץ ודוד פירש  אותן  (תהלים  קו)
'וירא  בצר  להם הרי מתוך צרה'. 'בשמעו את רנתם' הרי
מתוך תשובה 'ויזכור להם בריתו' 
הרי  מתוך  זכות  אבות.  'ויתן
אותם לרחמים' הרי  מתוך רחמים (שם)
'הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים' הרי מתוך הקץ.

(דברים
רבה פרשה ב)   

רבי
אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין.

אמר  ליה  רבי  יהושע:   אם  אין  עושין  תשובה  אין נגאלין?  
אלא   הקדוש  ברוך  הוא  מעמיד  להן  מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב .

(סנהדרין
צז, ע"ב)