חזק

מילים: עממי

לחן: משה לאופר

איש את רעהו יעזורו
ולאחיו יאמר חזק

אייי נשיר ביחד
אוייי חזק
איי נשיר ביחד
אוייי חזק

חזק חזק ונתחזק
חזק חזק
חזק חזק ונתחזק
חזק חזק
עד ביאת גואל
אוייי חזק

ברכות יעקב – או נבואות יעקב?

יונתן בשיא

לזכרו של אבי מורי, שאול בשיא, שהשבוע הוא יום הזיכרון שלו.

57 שנים למותו. ובסיומו של דבר התורה הזה, סיפור עליו.

בכל הדורות התחבטו המפרשים בשאלה – האם דברי יעקב לבניו נאמרו בעת ששרתה עליו רוח הנבואה, או שמא הוא דיבר אליהם כמי שמכיר היטב את תכונותיהם, ומבקש לברכם ולהדריכם בדרך שבה יבחרו.

המבנה של פרק מ"ט מאפשר את שני הפירושים: בתחילת הפרק כתוב- "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". כלומר- בלשון של נבואה. ואילו בסוף הפרק נאמר "וזאת אשר דיבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם".

אבן עזרא – נחרץ כדרכו – מסביר זאת כך: "דיבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות. ואיה ברכת ראובן, שמעון ולוי? ועל דרך הנבואה אמר זאת. ואחר כך ברך אותם".

מכאן משתמע,  ש"ברכת יעקב" איננה כוללת ברכות אלא דברי נבואה, כולל דברים קשים מאד על חטאי שלושת בניו הגדולים, ועל עונשם העתידי. האחד באבדן הבכורה והשניים האחרים, באבדן הנחלה. ואילו את הברכות הוא ברך בנפרד, לאחר מכן, והכתוב לא טרח לצטט אותן אלא בקיצור רב.

אך המתבונן במבנה הפרק, ובעיקר בניסוח הפסוק החותם את מסכת דבריו של יעקב לבניו, חייב להודות שהפירוש הסביר יותר הוא של "כלל ופרט וכלל", ודבריו של האבן עזרא אינם פשט הכתוב.

הבה נתבונן – רק לצורך הדוגמה – בברכתו של דן:

'דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה".  האם ניתן לראות זאת כנבואה או כברכה?

רש"י, ההולך בעקבות חז"ל, רואה זאת כנבואה, המתייחסת ישירות לשמשון:  'דן ידין עמו' – ינקום נקמת עמו מפלשתים. 'כאחד שבטי ישראל' – כל ישראל יהיו כאחד עימו ואת כולם ידין. ועל שמשון ניבא נבואה זו.  'ויפול רוכבו אחור' – שלא נגע בו, ודוגמתו מצאנו בשמשון – 'וילפות שמשון את שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם ויסמוך עליהם, ויט בכֹח ויפֵל הבית על הסרנים ועל כל העם ושעל הגג מתו'. 'לישועתך קיוותי ה" – נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים'.

נכדו של רש"י, הרשב"ם, מתנגד נחרצות לדעת זקנו, אף כי הוא נמנע משום הכבוד לקרוא לו בשמו: המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים, וינקרו את עיניו? חלילה וחלילה. אך על שבטו של דן התנבא שהוא מאסף לכל המחנות… ולפי שהיה הולך כל הימים, בין בימי משה ובין בימי יהושע אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב "דן ידין עמו". שהיה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהן.                                                                

כלומר אף כי גם הרשב"ם מתבטא על עתידו של שבט דן במונחים של "נבואה", הנה ניתן לומר שזוהי יותר ברכה (אולי אף בהכירו את דן כבחור אמיץ) מאשר נבואה.

 בולט הדבר יותר בברכת זבולון – הברכה היחידה המדברת מפורשות על הטריטוריה שבה יתנחל זבולון – "והוא לחוף אניות, וירכתו על צידון".  אונקלוס תרגם "והוא יַכְבֵש מחוזין בספינין, ותחומֵיה יהי מטֵי על צידון". ורש"י פירש "סוף גבולו יהא סמוך לצידון. ירכתו = סופו". אבל הרי אין זו נחלתו הסופית של זבולון!

כי כאשר בוחנים אנו את ברכתו של יעקב לזבולון היום, כ-3500 שנה לאחר נתינתה, ושופטים את הדברים בפרספקטיבה של זמן, האם נוכל לומר שטעה יעקב בברכתו/נבואתו? שכן השבט שהתנחל בצד הצפוני מערבי של ארץ ישראל, היה דווקא שבט אשר! ויודעים אנו ששבט זבולון התנחל באזור העמקים, ובשום שלב לא הגיע לפאתי צידון. כבר בגורל שמטיל יהושע (י"ט), מוזכר התבור במרכז נחלת זבולון, בעוד שצידון, צור והכרמל נמצאים כולם בנחלת אשר, ולזבולון אין אפילו מוצא אל הים!

ובשופטים (א' 31) נאמר: "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן". אשר, ולא זבולון! הגר"א מנסה אמנם לפרש שהיתה לזבולון מובלעת בנחלת אשר, שגבלה בתחום ארץ הצידונים, ואף היה למובלעת מוצא לים, וכך התקיימה נבואת יעקב, אך סימוכין לדבר לא מצאנו.

נראה– אם כן– שבדברי יעקב לבניו התערבבו דברי כיבושין, ברכות לעתיד, ואף נבואות (אולי-  כלשונו של ליבוביץ – שנבואה היא בעיקרה דברים שראויים שיקרו בעתיד, ולאו דווקא הבטחה שאכן יקרו), וכולם מבוססים על הכרתו של יעקב את בניו.

האם יכול אב לברך את בניו, תוך ניסיון לנבא את אשר יקרה להם בעתיד על סמך היכרותם הקרובה? האם ברכותיו של יצחק לעשיו וליעקב, ברכתו של יעקב לאפרים ומנשה, ואחר כך לשנים עשר בניו, ניתנות גם להסבר אחר, רציונלי יותר?

הפרופסור (לפסיכולוגיה) דניאל כהנמן, זכה בשנת 2002 בפרס נובל לכלכלה דווקא. עיקר עיסוקו הוא בכושר השיפוט האנושי, וביכולתו של האדם לנבא את אשר יקרה כתוצאה מההחלטות שהוא מקבל. במחקר על "שיפוט בתנאי אי ודאות"^[1] עליו קיבל את הפרס, הוא אומר בין היתר:

"החלטות רבות מתבססות על אמונות בנוגע לסבירותם של אירועים לא ודאיים. מה קובע אמונות כאלה? נראה שאנשים מסתמכים על מספר מוגבל של עקרונות המצמצמים את המשימות הסבוכות לכלל פעולות שיפוט פשוטות יותר. בדרך כלל העקרונות הללו שימושיים למדי, אך לפעמים הם מובילים לטעויות חמורות ושיטתיות".   עם זאת, מדגיש כהנמן את ההבחנה בין תהליכי חשיבה אינטואיטיביים לתהליכי חשיבה מכוּוַנים. בדברו על "הפסיכולוגיה של הרציונליות החסומה", הוא מדגיש כי ברוב המקרים, המחשבות וההעדפות העולות על הדעת מהר וללא הרהור מעמיק, והן מהירות, אוטומטיות, נטולות מאמץ, אסוציאטיביות, אך אינן חשופות לבחינה עצמית. ואילו מערכת החשיבה היא איטית יותר, מבוקרת יותר, גמישה יותר, וניתנת לשליטה ע"י כללים.

יעקב פועל לכל אורך חייו בשתי הדרכים, דרך  האינטואיציה ודרך החשיבה, כאשר ניתן לעקוב אחרי תגובותיו הספונטניות, המיידיות – מחד, ועל תגובותיו המאוחרות, לאחר חשיבה מרוב – מאידך.   ראוי שנשווה את תגובותיו ב"זמן אמת" למעשה ראובן בבלהה ("וישמע ישראל") לבין ברכתו לראובן; למעשה שמעון ולוי בזמן אמת ("עכרתם אותי להבאישני", אך משאיר להם את המילה האחרונה – "הכזונה יעשה את אחותֵנו") לבין ברכתו לשמעון ולוי; את תגובתו למעשיו של יהודה ("אנכי אערבנו, מידי תבקשנו", ותשובת יעקב: "אם כן אִיפא, זאת עשו.. ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש") לבין ברכתו של יהודה – "גור אריה יהודה, מטרף בני עליתָ".

ראוי לבחינה מעמיקה תהליך הסינון שעושה יעקב, המעבד מתוך שלל האירועים שבחיי כל אחד מבניו – רק נקודה מרכזית אחת: איננו מזכיר ליהודה את תמר, איננו מזכיר לראובן את יוסף שבבור, איננו מזכיר ליוסף את חלומותיו למרות ש"ואביו שמר את הדבר", וכו'. הניבוי שלו על "אשר יקרא אתכם באחרית הימים" מבוסס על שנים ארוכות של התבוננות. לא על תגובה ראשונית, שבה חוסמת האינטואיציה את הרציונליות, אלא שיפוט רצוני מבוקר, מכוון ואיטי.

17 שנותיו האחרונות, לאחר איחודה המחודש של משפחתו, יצרו אצלו את הפרספקטיבה המאפשרת לו לברך את בניו, ללא הטיות וללא "שליפות מן המותן": לברך אותם תוך התבססות על אירועי העבר, תוך ודאות רבה לגבי אופיים של בניו, לגבי יכולותיהם, ולגבי הצפוי להם בערפל אי הודאות של העתיד.

X        X        X        X        X

באמצע קרבות מלחמת השחרור קיבל אבי – חייל בגדוד 13 של גולני – חופשה קצרה לצורך השתתפותו בברית המילה של בנו בכורו. הברכה אשר בורכתי על ידו, ברכה אינטואיטיבית, מהמיית ליבו, הייתה: "ירצה ה' שבזכות השתתפותי במלחמה הזו, יידע בני מה זאת מלחמה רק מהסיפורים שאספר לו כאשר יהיה יותר גדול".

אבי נפטר השבוע לפני 57 שנה, שבוע לפני גיוסי לצה"ל. במכתב אותו כתב לי לפני מותו, נכתבו כבר ברכות אחרות, תפילות אחרות, יותר מינוריות ויותר ריאליות. בינתיים, גם כל בנַי כבר השתתפו במלחמות ישראל, וגם חלק מנכדַי כבר השתחררו מצה"ל וחזון השלום הנצחי שבאחרית הימים נראה רחוק מאי פעם. לפני שבועות אחדים אף ציינו 100 שנים להולדת אבי.

 אם כך, כיצד ניתן לברך את נכדַיי, יחד עם כל בני דורם, מבלי להישמע פתטי? יתכן שראוי להשתמש בדברים המשמשים כמוטו לדפים אלה, ולהתפלל כי לפחות דורם יזכה לנבואתו/ברכתו של משורר תהילים: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

עושים עתיד ולא חוזים עתיד

אל תאמינו שהעתיד כבר כתוב. אין גורל שאינו יכול להשתנות, ואין חיזוי שאיננו יכולים להפר. לא נידונו להיכשל, וגם לא נולדנו להיות הצלחה. איננו חוזים את העתיד, מפני שאנחנו עושים את העתיד: בבחירות שלנו, בכוח הרצון, שלנו, בהתמדתנו ובנחישותנו להמשיך הלאה.

העדות לכך היא, כאמור, עם ישראל עצמו. האזכור הראשון לישראל מחוץ למקרא חקוק על אסטלת מרנפתח, כתובת ניצחון על עמים רבים שחקק בסביבות שנת 1225 לפני הספירה פרעה מרנפתח הרביעי, יורשו של פרעה רעמסס השני. על ישראל כתוב בה כך: "ישראל הוּשַׁם, אין זֶרע לו". לפנינו הֶסְפֵּד. עם ישראל הוספד שוב ושוב בפי אויביו, אך מספיד מי שמספיד אחרון. ארבעת אלפים שנה עם ישראל חי, ועוד כוחו במותניו.

לכן ניטלה רוח הקודש מיעקב כשרצה לספר לילדיו מה יקרה להם בעתיד. ילדינו ממשיכים להפתיע אותנו, כשם שאנחנו ממשיכים להפתיע אחרים. נבראנו בצלם אלוהים, ופירוש הדבר שאנחנו חופשיים. בברכת ה' ובעזרתו, בכוחנו לגדול ולפרוח יותר מכפי שאֵי-מי, אפילו אנו עצמנו, יכול לחזות.

(הרב יונתן זקס בספרו 'שיח ושיג' בהוצאת מגיד)

סתימת העבר והעתיד

"ויחי יעקב בארץ מצרים", למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות שבתורה?21 אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם.22

(בראשית רבה צו א)

הניסיונות לגילוי הקץ

"ויקרא יעקב אל בניו" – למה קרא להם? לגלות להם את הקץ. כתוב: "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח" (איוב יב כ) – ומי הם נאמנים וזקנים? יצחק ויעקב אהרן ומשה. במשה כתוב: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז), וכן אהרן: "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי בו), ומפני שאמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י), נידונו בשפתותיהם: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם שם יב), הוי: "מסיר שפה לנאמנים". "וטעם זקנים יקח" – זה יצחק ויעקב, יצחק היה מחבב את עשו שהיה הקב"ה שונא אותו, ואמר לו: "ועשה לי מטעמים" (בראשית כז ד), ובקש לברכו ולגלות לו את הקץ. מה עשה הקב"ה? העביר טעמו הימנו ולא ידע, אלא התחיל חרד, שנאמר: "ויחרד יצחק" (שם שם לג). כיון שלא מצא מה לומר, אמר: "גם ברוך יהיה" (שם). ואף יעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט א), והעלים הקב"ה ממנו והתחיל אומר: "ראובן בכורי אתה" – הרי: "וטעם זקנים יקח".

(בראשית רבה צט ה)

שמע ישראל

"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" – מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם. שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו: "שמע ישראל" אבינו. כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא: "ה' אלוהינו ה' אחד". אף הוא פירש בשפתיו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל: זהו שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים: "שמע ישראל" אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שצוותנו עדיין הוא נוהג בנו – "ה' אלוהינו ה' אחד".

(בראשית רבה צח, סימן ג)

כל הימים עמלתי / שולה אפרת

כָּל הַיָּמִים עָמַלְתִּי בְּבִנְיַן חוֹמוֹת

לְמַעַן אוּכַל לִישֹׁן לָבֶטַח לַיְלָה,

נִדְבָּךְ אַחַר נִדְבָּךְ

אֶבֶן עַל גַּבֵּי אֶבֶן.

לִכְשֶׁתַּעֲמֹדְנָה עַל תִּלָּן מְאַיְּמוֹת

שַׁעַר בַּרְזֶל אַצִּיב

וְשׁוֹמֵר

יוֹמָם וָלַיְלָה, יוֹמָם וָלַיְלָה עֵר.

כָּל הַשָּׁנִים בְּבִנְיַן חוֹמוֹת עָמַלְתִּי

כְּדֵי לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט בְּתוֹכָן

וּבְלֵילוֹת חָלַמְתִּי בְּשֶׁקֶט

עַל רְעִידַת־אֲדָמָה

שֶׁתַּפִּיל אוֹתָן.

הַבֹּקֶר הֲקִיצוֹתִי בְּתוֹךְ הַמְּחִצּוֹת

לְקוֹל אָבִיב הַמִּתְנַפֵּץ אֶל סִפִּי

הָרָקִיעַ, מִתְחַסֵּד, פָּרוּשׂ בְּרֶטֶט פָּרוּעַ

מְלַטֵּף אַבְנֵי הַפְּרוּצוֹת

וְחוֹתֵר בְּמַשַּׁק אֵינְסוֹפִי—

בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי לָךְ שְׁעָרִים שִׁבְעָה

וּכְבָר מַחְשְׁבוֹתַי קוֹדְחוֹת פְּרָצוֹת מֵאָה

בַּחוֹמוֹת, בִּרְצוֹתִי עִם אֶלֶף פְּרָחֶיךָ לִפְרֹחַ –

וְלֹא נוֹתָר בִּי כֹּחַ.

            הֲתִרְאֶה?

                יְדֵי אֲסוּפוֹת וְלִבִּי

                               לַסּוּפוֹת

                                   שֶׁיָּבוֹאוּ —

(מתוך ספר שיריהָ  'אחד עם הזמנים' בהוצאת גוונים)

[1] (דניאל כהנמן ועמיתים, רציונליות הוגנות ואושר – מבחר מאמרים, בעריכת מיה בר הלל, הוצאת כתר ואוניברסיטת חיפה, 2005, 348 עמודים)