ויחי תשפ"א, גיליון 1182

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה.

 (בראשית מח, ח)

איור: הרי לנגבהיים

ויאמר: מי אלה – בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב 'ועיני ישראל כבדו מזקן'. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים, מכל מקום היה אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם היתה השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. אם כן לא היה נצרך להאריך כל כך. אלא לומר 'בני המה'. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו כפירוש רש״י.

אכן, לפי הפשט: כאן החל יעקב להמשיך עליו ולברכה. שהרי עד כה דיבר בבחינת יעקב כמו שכתבנו לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל (כ״ז כ״ד) שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוח הקודש לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה למתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך, ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה, ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם.

(העמק דבר שם, שם)

הנה מה ששאל יעקב 'מי אלה', אף שידעם היטיב, דהלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה, כבר פירש רש"י ז"ל, אך לפי הפשט, ועוד מהו הברכה שברכם 'ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'

 אומרים העולם כן, דהנה דעת לנבון נקל, דלמשרה גבוה כשל יוסף, היו צריכין לידע הרבה חכמה וספר ולשונות שונות, וכדאיתא במסכת סוטה (ל"ו ע"ב) שאמרו לפרעה אם כן יהא יודע בשבעים לשון, והנה ליוסף בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, כדאיתא בסוטה דף הנ"ל, אך אין סומכין על הנס, והיה ירא יוסף פן אם לא ידעו בניו היטיב הרבה לשונות העמים, לא יוכלו למלאות פקודתו הגבוהה, לזאת נתנם יוסף באחד מבתי הספר במצרים ללמדם לשון וספר, וזאת ידוע כי ישראל במצרים היו מצטיינים במלבושיהם, אך בבתי הספר מסתמא היו כל התלמידים מלובשים בשווה במלבושים מיוחדים, מבלי הביט אל צור מחצבתם, אם הם עברים, או מצריים, או כנענים, והיו גם בני יוסף לובשים שם מלבושי מצרים כנימוס תלמידי בית הספר, בעת שהלכו ללמוד שם, וכשבאו לביתם פשטו מלבושיהם הללו, ולבשו בגדי העברים, והלכו אצל יעקב ללמוד תורה (כי מסתמא לא היו לומדים בבית הספר כל היום, רק חצי היום או פחות כנהוג עד היום בינינו) ויעקב לא ידע מזה. ובשעה שהגידו ליוסף 'הנה אביך חולה', היה בעת שמנשה ואפרים היו בבית הספר, ועד יעקב לא היה חולשה, כדאיתא בבבא מציעא (פ"ז ע"א) והיו בני אדם מתים אז במעט זמן, לזאת היה יוסף נחפז מאד, ושלח לקרוא למנשה ואפרים מבית הספר, ותיכף כשבאו ישבו מהרה בתוך המרכבה ונסעו אצל יעקב, ולא הספיקו להחליף שמלותיהם, 'ויהי כאשר ראם' יעקב אבינו ע"ה במלבושי בתי הספר של מצרים לא הכירם, כי לא הסכין לראותם כן, ושאל ליוסף 'מי אלה'? ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, ר"ל בזה המקום במצרים, לזאת הוכרחו להכיר ולידע לשון המדינה, וגילה לו שהם הולכים בבית הספר במצרים, ויהי כאשר שמע יעקב זאת, אמר אם כן 'קחם נא אלי ואברכם', ר"ל: אחרי דעומדים במדרגה כזאת, שהולכים לבתי ספר של מצרים, אם כן הם נצרכים לתפלה ולברכה.

(קהלת יצחק בראשית מח, א)


על הסבל

משה מאיר

העימות בין יוסף ליהודה, הוא סיפור מתגלגל מפרקי ספר בראשית ועד המשכה של ההיסטוריה של עם ישראל. הוא מקבל עומק יחד עם עמימות, במראת הברכות שבחתימת הספר. הקורא התמים שומע את הברכות ושואל את עצמו: מי הוא הבן הנבחר? מי עתיד להנהיג את העם. הנה ברכת יהודה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. (בראשית מ"ט ח'-י"ב)

ברור שהמברך רואה את יהודה כמלך – האריה – כמנהיג, כמחזיק השרביט – השבט – כמחוקק, ואף מוסיף את החלום העתידי של המלך המשיח – שיבוא לשילה, ואולי אפילו רואה את תמונתו רוכב על עיר וחמור כמו שצפה הנביא זכריה:

גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתונו. (זכריה ט, ט)

והנה מגיעה ברכת יוסף:

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ, וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם. תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. (בראשית מ"ט כ"ב-כ"ו)

מי שקורא את הברכה הזאת בפני עצמה, מתרשם שיוסף הוא הבן הנבחר למלוכה ולהנהגה. יוסף הוא נזיר האחים, ראשו הוא המתנשא מעל כל הראשים כפי שיקרה בעתיד עם שאול:

וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. (שמואל א, י כ"ג)

אני עושה אוזני כאפרכסת לשתי הברכות, ואלה הקולות שאני שומע: ביטויים המסמלים מלוכה רבים יותר בברכת יהודה מברכת יוסף. אבל – המברך, אוהב יותר את יוסף ומתפעל ממנו. כמה סימנים לכך:

  1. הוא חוזר פעמיים על מילות ההתפעלות 'בן פורת'.
  2. הוא מתאר את התפעלות ה'בנות' מיוסף, אולי משליך עליהן את התפעלותו שלו.
  3. הוא מתאר – מתוך אמפטיה (כך באוזני הכרויה לסיפור) את סבלו של יוסף במאבקו עם אויביו.
  4. הקורא יודע שה'אוייבים' הם אחי יוסף שהם בני יעקב. כלומר – האבא נוקט עמדה, הוא מעדיף את הבן הזה על האחרים.
  5. הוא חוזר פעמיים על המילה 'אביך' המורה על הזיקה המיוחדת אליו, זיקה שלא מוזכרת ביחס לאחים האחרים שגם להם היא מתאימה.
  6. הוא עובר מגוף שלישי – 'אביך' לגוף ראשון – 'הורי'. רתיעה משבירת הריחוק המתאים להתייחסות לכל קבוצת האחים עד לשינוי העמדה לקרבה היוצרת העדפה.

טוב, תאמרו, זה לא מפתיע. הרי מתחילת הסיפור המשפחתי הסבוך, העידה התורה על ההעדפה:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית ל"ז ג')

בסדר. אבל למה? למה הוא אוהב אותו יותר מהאחרים? תאמרו – מה זאת אומרת למה? הרי התורה מסבירה – 'כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ'. בסדר. אבל זה הכל? רק בגלל שהוא היה הקטן – וזכרו נא כי לא היה הקטן ביותר… תאמרו – נכון, יש כאן עוד רובד, גלגולי אהבת האם:

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… (בראשית כ"ט י"ח)

וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה. (שם שם ל')

בסדר. אבל האם זה הכל? האם יוסף שקוף, ורק מפאת אהבת רחל אוהב יעקב את יוסף? אני חושב שיש כאן עוד רובד. 'וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ, וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים' יוסף סבל. יעקב מגלה הזדהות עם יוסף, מפאת הסבל. הן גם הוא מעיד כי חייו היו חיי סבל:

…מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. (שם מ"ז ט')

לא רק הזדהות עם יוסף יש כאן, אלא גם הכרה בכך שיוסף נאבק בסבל – ויכול לו: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. זה לא הכל. אם היינו עוצרים כאן, היה מצטייר שהכל אישי. יעקב הסובל מזדהה עם הבן הסובל שלו, ומתפעל מכך שהבן הצליח במקום שהוא כשל. אבל – לדעתי – יש כאן אמירה אובייקטיבית: הסבל מצרף את האדם. הסבל מוסיף ערך מוסף לאדם, ומהווה עילה לבחירה בו להנהיג את קהילת האדם.

בישראלית עכשווית זאת עמדה לא מקובלת. ראשית – כל העמדה של הסבל כערך, מעוררת תגובת דחייה: זאת עמדה נוצרית. שנית – בישראלית הבחירה בסבל כמשאב היא התקרבנות. והתקרבנות – היא ערך שלילי בעליל. אני מוחה כנגד שתי ההנחות האלה.

הנוצרים אכן אימצו את מרכיב הסבל, הוציאו אותו מכלל איזון השמור לו במקורות היהדות. אבל – אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם (ישעיהו נ"ג ד'). הוא היגד אותנטי של מקורות היהדות. אם נשים בסוגריים את אשר עשו הנוצרים למשיח שלנו, תחזור האידיאה הרואה באדם הסובל את האדם השלם. רבי יוחנן כשהיה הולך לנחם אבלים, היה מראה להם את העצם של האצבע הקטנה של שלד בנו ואומר: 'דין גרמא דעשיראה ביר' [זאת האצבע של הבן העשירי שמת לי]. (ברכות ה' ע"ב) יש כוח של אמת בעמדה שצומחת מתוך הסבל, מהמאבק, מההתגברות.

כשהלכה רונה רמון לבית עולמה, צמחה מהסבל לעשייה ולחיים. לפני כמה שנים, ביום עשרה בטבת הוקרן בקהילתנו – קהילת רמב"ן הסרט 'אסתיר פני…' על הרבי מקלויזנבורג. הוא שאיבד את אשתו ואת אחד עשר בניו, צמח מהשואה שלו להקמת החסידות החיה. הוא הגיע לנתניה ומימש את הנדר שנדר כשנפצע במלחמה הגדולה מכדור ולא היה מי שיטפל בו. הוא נדר כי אם יצילנו ריבונו של עולם, הוא… יבנה בית חולים. זה הרקע להקמת בית החולים לנדיאדו בנתניה.

אנשים הצומחים מהסבל מהווים בצדק מקור השראה, לאופטימיות, לאפשרות להתגבר ולעשות טוב וחסד ותיקון למרות ומתוך כאבם ושברם. זה היה יוסף. הילד שהושלך לבור ונמכר לעבד שהצליח לברוא את עצמו מחדש כמשנה למלך מצרים. אלה לא היו החיים עליהם חלם. הוא רצה לצמוח בתוך משפחתו וארצו, לאור עיניה האוהבות של אמא שלו. אבל החיים גלגלו אותו למקום אחר. במקום להישבר ולגמור את חייו בשולי החברה המצרית, הוא המציא את עצמו מחדש וככזה – דווקא ככזה – הציל את משפחתו.

פאול צלאן – הנחשב לגדול המשוררים הגרמנים במאה ה-20 – משורר יהודי יליד צ'רנוביץ'. הוריו מתו בשואה, הוא היה אכול תחושות אשמה על שלא היה בבית כשנתפסו ונשלחו למחנה. כך הוא כותב בשירו:

עץ לבנה, עליך צופים לבנים אל החושך.

אמי, שערה לא הלבין מעולם.

שן הארי, כל כך ירוקה היא אוקראינה.

אמי בהירת השיער לא באה הביתה.

עב גשם, על הבאר את מתמהמהת?

אמי חרישית בוכה על כולם.

כוכב עגול, סרט זהב ענבת.

אמי, את לבה פצעה עופרת.

דלת אלון, מי עקר אותך מציריך?

אמי הרכה לא תוכל עוד לבוא. (מתוך 'סורג שפה'. עמ' 7 בתרגום העברי)

שערה של האם, השיער הבהיר שלא הלבין מעולם, משתקף ומשקף את ראש יוסף ואת קדקודו. שניהם נצרפו בסבל, שניהם הפכו לדמויות מופת. הסבל איננו בושה, הסבל הוא כור ההיתוך למיטב שבאדם. משם צומח המנהיג, משם גדל נזיר אחיו.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כשש שנים בהוצאת מאגנס.


"שמעון ולוי אחים…ארור אפם כי עז…אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"

"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה ורדיפות.

"ישראל": דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא-ל.

הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם.

לפיכך: בישראל – אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל – בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה – היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם זכות ישירה…

נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, – צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי.

(הרש"ר הירש בראשית מ"ט, ז)

"יששכר חמור גרם…וירא מנוחה כי טוב"

יששכר אוהב לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיש ערך לעבודה בעם ישראל. בעוד יהודה מייצג את שבט המושלים, וזבולון – את שבט הסוחרים, מייצג יששכר את הגרעין העיקרי של עם ישראל, את החקלאי היהודי. אין הוא עובד כדי לעבוד ללא הרף ולצבור הון; איש העם מישראל לא ישעבד את עצמו לעבודה, הוא יעבוד כדי לזכות במנוחה. הוא יניח לזבולון להרוויח בתוצרתו מיליונים, אך הוא עצמו יעדיף לשבת בביתו; הוא יודע כי המנוח הנקנית לו בעבודתו העצמאית, היא היא רכושו הגדול, היא היא חלקו מכל עמלו; שכן המנוחה זוקפת את קומתו של אדם, – ובה ימצא האדם את עצמו. משום כך – "ויט שכמו לסבול", יניח ליהודה את שרביט המושלים, ולזבולון – את דגל הסוחרים. לבו לא יימשך אחרי תפארת מלחמה, ולא אחרי רווח המסחר; הוא מכיר כיבושים אחרים, ואוצרות אחרים, הנקנים ונשמרים רק בשעות המנוחה. לפיכך זכה דווקא שבט זה לשמור על אוצרות הרוח של האומה. בהתאסף שבטי ישראל אל דוד אחרי מפלת שאול, באו מכולם אלפים ומאות אלפים. יששכר שלח רק מאתיים, את ה"ראשים" – השאר נשארו בבית ועבדו – אך אלה היו "יודעי בינה לעתים" הם הביאו אתם "בינה" שעיקרה "ראיית ביניים", הכרת היחסים ההדדיים של אישים ועצמים, ותוצאות פעולתם זה על זה. הכרה זו ניתנה ליששכר בשעות מנוחתו; היתה זו "דעת בינה", ידיעה מוחשית, לא חידוד סופיסטי, אלא הבנה מעשית ביחסים האמיתיים של אישים ועצמים, זו הנקנית לאדם על ידי החכמה האמיתית של התורה.

(הרש"ר הירש בראשית מט, טו)

משום דרכי שלום"

'אביך צוה' – שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו.

(רש"י בראשית נ , טז)

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו". רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א' ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו". דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) 'ואדוני זקן', ולבסוף כתיב: 'ואני זקנתי'.

(בבלי יבמות סה ע"ב)

אמר רבי שמעון בן גמליאל: גדול הוא השלום שהכתיב הקב"ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום, אלו הן: כשמת יעקב 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף' (בראשית נ) מה עשו? הלכו אצל בלהה ואמרו לה: הכנסי אצל יוסף ואמור לו: 'אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך' – ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה, אמר רבי שמעון בן גמליאל: כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין ללמוד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום, וכן אתה מוצא בשרה כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו 'למועד אשוב אליך כעת חיה' (בראשית יח) באותה שעה 'ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן' והקב"ה לא אמר לאברהם אלא 'למה זה צחקה שרה לאמר: האף אמנם אלד ואני זקנתי' וכל כך למה? בשביל השלום. ולעולם הבא כשיחזיר הקב"ה את הגליות לירושלים בשלום מחזירן, שנאמר (תהלים קכב) 'שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך' וכן הוא אומר (ישעיה סו) 'הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

(תנחומא פרשת צו סימן ז)

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת – וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר; אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ… וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

(מתוך הפטרת ויחי – מלכים א ב)

דבר זה צריך להיאמר לכל הרואים במלכות ישראל את ההגשמה של היעודים האמוניים והמוסריים העילאים. מלכות ישראל ערך גדול ויקר היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים. אבל העלאת העוצמה השלטונית הגלומה במדינה לרמת ערך עילאי יש בה משום תקלה גדולה מאד. ויוכיח העימות בין יעקב אבינו, שלא היתה לו שום סמכות שלטונית ושום עצמה, אבל בסוף ימיו היה חוזה אחרית הימים, ובין דוד המלך, אשר זכה לשלטון ולעצמה, אבל בסוף ימיו מתגלה כאדם אשר האינטרס השלטוני דוחה בשבילו את כל היעודים הגדולים. מזה מוסר השכל לכל הדורות, וגם לדורנו.

 (י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 38)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.