ויחי תש"ף, גיליון 1135

 לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה'

(בראשית מ"ט, י"ח)

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה' – כיוון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אע"פ שזה גיבור נוצח, אין נכון להתהלל בגבורתו, וכן מצינו בשעה שנתהלל אמר 'בלחי החמור הכתי אלף איש', מיד 'ויצמא מאוד' עד שהודה ואמר 'ה' אתה נתת ביד עבדך את התשועה וגו" שהודה שאין הגבורה רק מהשם לבדו והה"ד 'יהי דן נחש עלי דרך' ואפילו הגבורה והנצוח להקב"ה כדכתיב 'לישועתך קויתי ה'.

 (דעת זקנים מבעלי התוספות שם, שם)

 

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה' – יתכן כי חזק החולי על יעקב, והתפלל אל ה' ואמר: אני מקווה שתושיעני עוד לחזק כוחי עדי אברך גם שאר בניי, ועל הדרך הזה אמרה דבורה באמצע השיר 'תדרכי נפשי עוז (שופטים ה, כ"א) שזירזה והתעוררה את עצמה להוסיף דברי שיר.

(רבי שמואל יצחק רג'יו שם,שם)

 

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה' – יעקב רואה את דן, והנה הוא נאלץ להיעזר בערמומיות; אולי הוא נזכר בזמן, בו הוא עמד במצב דומה מול לבן. עתה הוא מקווה לישועת ה', שכדרך שעלה בידיו להישאר "איש תם" בתוך ניסיון הערמה, ולשמור על אופיו הישר והצדיק, כן יעלה גם בידי בניו, שלא יעשו את הערמה לקן יסוד של אופיים, גם בהיותם נאלצים לאחוז בנשק הערמה תחת לחץ ומלחמה. תקוה זו זכתה להגשמה מזהירה בהיסטוריה הגלותית של בניו. דן שומר על גבול ים עם פלשת, וחכמינו רואים בשמשון את הטיפוס המושלם של המאבק שתואר לעיל, של יחיד הנלחם בערמתו עם כוח אויב העולה עליו לאין שיעור (ע" בראשית רבה צח, יט).

(הרש"ר הירש, שם שם)

 

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה' – כשבא לברך את גד, עלה בדעתו לומר גם עליו לשון הנופל על הלשון, כי גד ענינו מזל טוב, והיה יכול לומר: גד, טוב יהי גדו, או גד יהיה אתו, וכיוצא בזה; אך נמלך מיד מעצתו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח, ולא במזלות ובצבא השמים; על כן אמר 'לישועתך קויתי ה" ולא לישועת המזל, ומיד ביקש ומצא אחר לשון נופל על הלשון בלא הזכרת המזל, ואמר 'גד גדוד יגודנו' (א"א ז"ל), ונכון מאד, ולפי זה יהיה הפסוק הזה צריך למרכא טפחא, כי כנוי לישועתך חוזר לה', לא לדן, ודוגמתו 'שברתי לישועתך ה" (תהילים קי״ט, קס״ו).

 (שד"ל שם,שם)


 

 

פרידת יעקב מיוסף – מימוש הבכורה

אפרים חמיאל

בפרשתנו מתוארים אירועים שהתרחשו בעת שהותו של יעקב במצרים, שם עברו עליו שבע עשרה שנותיו האחרונות, ברכותיו לבניו ולנכדיו לפני מותו וקבורתו בארץ ישראל והוא בן 147 שנה. סיום הפרשה מוקדש לתקופה שבין מות יעקב למות יוסף וקבורתו במצרים.

הפרשה פותחת בשני מפגשים טעונים בין יוסף לאביו. בפגישה הראשונה, כאשר יעקב חש כי קרבו ימיו למות, הזמין אליו את יוסף והשביעו לבל יקברהו במצרים. הוא דרש מיוסף לשים ידו תחת ירכו ולהישבע כי יעלה את גופתו לקבורה בקבר אבותיו במערת המכפלה. יוסף הבטיח כי כך יעשה, אך יעקב דחק בו להישבע, מחשש שפרעה עלול לעכב את ביצוע הבקשה. יוסף נשבע ויעקב השתחווה לה' לאות תודה. אנו למדים לראשונה, שיעקב הבין, כי המשך שהיית משפחתו במצרים, לאחר תקופת הרעב, עתידה להיות להם לרועץ. לא היה בידו לשנות את התכנית האלוהית, שנגלתה לאברהם בברית בין הבתרים; כל שניתן לו לעשות היה להשאיר לצאצאיו תזכורת, שלא ישקיעו את מעייניהם בחיי הגלות ושלא יתבוללו שם, אלא ישמרו על ייחודם ועל זיקתם אל ארצם המובטחת, שאבותיהם חיו ונקברו בה. זה הוא פשר ההוראה של יעקב לקבור אותו עם אבותיו; וכך ביקש הוא לאשש את קיום הבטחת הארץ לצאצאיו.1

הפגישה השנייה של יעקב עם יוסף התקיימה מאוחר יותר, כאשר נחלש יעקב וחלה את חוליו האחרון. יוסף – המשנה למלך, העסוק בהנהגת מצרים – קיבל דיווח כי אביו חולה והוא בא מיד לבקרו ועימו שני בניו, מנשה ואפרים. יעקב, שראייתו נחלשה מאד, זיהה את יוסף ופתח בנאום מוזר לכאורה. הוא חזר אחורה בזמן ותיאר את התגלות "אל שדי" אליו בלוז, בשובו מפדן ארם. אז ברך אותו אל שדי שיפרה וירבה ויזכה הוא וזרעו בארץ ישראל לאחוזת עולם. יעקב המשיך והודיע ליוסף, כי החליט לצרף את בני יוסף, אפרים ומנשה, למניין בניו שיירשו את הארץ: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי" (מ"ח ה': שני הבכוֹרים, דווקא, בבני יעקב). לבסוף אמר דבר, שאינו שייך, לכאורה, לעניין: בבואו מפדן מתה עליו רחל בדרך לאפרת ושם קבר אותה. מדוע החליט יעקב לצרף את נכדיו מיוסף למניין בניו? ומדוע הזכיר את מות רחל ואת קבורתה? לשאלה זו האחרונה התייחסו כמה פרשנים. חלקם (בעקבות המדרש)2 רואים בדבריו אלה של יעקב התנצלות על כך, שהוא לא קבר את אמו של יוסף בקבר המשפחה שבמערת המכפלה, אלא בבית לחם, בעוד הוא, יעקב, דורש מבנו לעשות את כל הדרך ממצרים כדי לקוברו עם אבותיו. פירוש זה אינו מסביר מה עניינו של אותו ההיגד כאן. אם זו אכן התנצלות על הדרישה להיקבר במערת המכפלה, מדוע לא נאמרה בפגישה הראשונה, עת השביע יעקב את יוסף לקוברו שם? כמו כן אין בפירוש זה הסבר להחלטתו של יעקב בנוגע לבניו של יוסף.

פרשנים אחרים3 מנסים להסביר את מלוא דבריו האחרונים של יעקב אל יוסף. הסבר זה נסמך על ההכרה, שבחלק הסיפורי-ההיסטורי של המקרא, כגון זה שלפנינו, צריך להיות רצף, או קשר, בין סיפורים סמוכים; זאת – בשונה מחלקים ההלכתיים שבמקרא, אשר בהם לא ניתן לראות תמיד קשר בין הלכות סמוכות זו לזו. לפיכך, רצף הסיפורים המובילים אל זה שלפנינו עשוי להאיר את זה האחרון. אסקור אפוא את רצף האירועים, שקרו ליעקב בבואו מפדן מיד לאחר מעשה דינה בשכם, כפי שהם מסופרים בפרשת וישלח:

1) ה' מצווה את יעקב בשכם לעלות לבית-אל ולבנות לו שם מזבח כאות תודה על הצלתו מידי עשו ושובו בשלום, כפי שהבטיח לו ה' עשרים שנה לפני-כן, כשנגלה אליו לראשונה בבית-אל.

2) ה' נראה אל יעקב בבית-אל ומברך אותו: "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (ל"ב י"א).

3) רחל מתה על אם הדרך בלדתה את בנימין.

4) ראובן שוכב עם שפחת רחל, בלהה, שהייתה פילגשו של יעקב, והדבר נודע ליעקב.

5) התורה מונה את שנים-עשר בני יעקב לפי אימותיהם.

המפרשים מנסים למצוא קשר בין האירועים ובאמצעות קשר זה – את ההסבר לדברי יעקב כאן. ההסבר הזה נעוץ בפירוש, שיעקב נתן להבטחות שקיבל מה': ראייתו אותן כהבטחות כלליות – הנוגעות לעם שייצא ממנו – וגם כהבטחות אישיות לו. כדי לעמוד על העניין אחזור אל השתלשלות הדברים בין חמש הנקודות שציינו לעיל.

כזכור, בחלום הסולם בלוז העניק ה' ליעקב את ברכת אברהם: ירושת הארץ וריבוי הזרע, שהאומות יתברכו בו. כמו כן קיבל יעקב הבטחה אישית, שה' ישמור עליו בדרכו ויחזירו לביתו בשלום. ההבטחה קויימה, יעקב חזר ארצה, עלה לבית-אל ושם (כפי שמוזכר בנקודות 2-1 לעיל) ה' נגלה אליו שוב, בירך אותו בפריה ורביה והבטיח לו את הארץ. יעקב פירש זאת גם כברכה לעתיד הרחוק של האומה וגם כברכה אישית לו בהווה. ליעקב כבר היו אחד עשר בנים ובת ורחל האהובה הייתה בהריון עם בן נוסף. יעקב קיווה כי על פי ברכה זו רחל תלד עוד בנים, שמניינם יהיה שווה, לפחות, לאלה של בני לאה. והנה מתה רחל ותקוותו נכזבה. פתאומיות המוות ועומס הילדים והמִקנה לא אפשרו מסע קבורה לחברון, ויעקב נאלץ לקבור את רחל בדרך. הוא תהה אפוא על ההיבט האישי של ברכת הפריון וניסה להגשים אותה באופן, שרחל עצמה יזמה בשעתו: להוליד בנים מבלהה, שפחתה. אולם ראובן הקדים אותו ושכב עם בלהה – כדי למנוע מיעקב להתרחק מלאה ולהוליד מאותה השפחה של רחל. בסיום השתלשלות העניינים הזו מאשרת התורה סופית, כי נחתם מספר הבנים, שנים-עשר, והיא מונה אותם בשמותיהם. תקוות יעקב נגוזה לכאורה והברכה האישית, שהבין כי קיבל, נשארה לא-מובנת ולא-ממומשת.

משמעות הברכה התבררה ליעקב רק על ערש דוי, בפגישתו השנייה עם יוסף. יתכן שהמודעות להתבוללותם של בני יוסף בתרבות המצרית דחקה את יעקב להבטיח כי הם יצורפו למשפחה ולא ישתקעו במצרים. אך מעבר לזאת נראה, שלפתע, בהברקה נבואית, הוא הבין את ההיבט האישי של הברכה שקיבל בלוז. אפשר גם ששני בני יוסף צצו בעיני רוחו כנגד שני בניו של ראובן, שאביהם הציע להמיתם – ולוותר כך על כפל הנחלה, שקיווה לקבל בהיותו הבכור – אם לא יחזיר הביתה את בנימין (מ"ב ל"ז). באותה ההצעה ויתר ראובן, בעצם, על הבכורה. לפיכך קבע יעקב שתי קביעות: יוסף יהיה ראש המשפחה, הבכור הנבחר (במקום ראובן, הבכור הביולוגי), ושני בני יוסף יצורפו למניין בניו של יעקב. כל אחד מהם יקבל נחלה בארץ, ושתי הנחלות שלהם תהיינה בגדר נחלתו הכפולה – נחלת הבכורה – של יוסף. כך, בנכדיה של רחל, ולא בשני בני ראובן, נכדי לאה, תתממש הבכורה והם שיאזנו במידת-מה את חלקה של רחל בארץ לעומת חלקה של לאה.4 יעקב סיפר אפוא ליוסף את הסיפור מראשיתו, החל בברכה האישית "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים" (מ"ח ד'). אזי הודיע ליוסף: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם" (מ"ח ה'), וכהסבר להחלטה זו – הסבר שעליו עמדתי זה עתה – ציין את מותה של רחל בדמי ימיה.

יעקב כבד הראייה הבחין לפתע בשתי צלליות לבושות כמצרִים, ואולי שמע ברקע קולות נוספים על קולו של יוסף, וביקש לדעת "מי אלה?" (מ"ח ח').5 יתכן כי הללו נדמו לו כשומרי ראשו של יוסף, אך מדוע הכניסם יוסף לחדרו? כאשר התברר לו מפי יוסף כי היו אלו אפרים ומנשה, ביקש לקרבם אליו כדי שיוכל לברכם. משקרבו, הוא נשק וחיבק אותם. הוא פנה ליוסף ואמר לו בהתרגשות, כי לפני ירידתו למצרים לא ציפה עוד לראות את פניו, והנה זכה לראות גם אותו גם את בניו. יעקב ביכר את אפרים על פני מנשה הבכור. יוסף הגיש אותם אליו כך, ששמנשה ניצב לימינו של יעקב, אך יעקב הרכיב ידיו באלכסון זו על גבי זו6 והניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר.7 הוא שׂיכל את ידיו כדי שלא לשנות את מקום עמידתם של נכדיו, וזאת כדי שלא לפגוע יתר על המידה במנשה.8 יוסף המופתע ניסה לתקן את ה"טעות" ולהעביר את יד ימינו של אביו מראש אפרים לראש מנשה, אך יעקב הסביר לו, שהוא מעדיף את אפרים. אמנם, השניים יגדלו לתפארת, אך אפרים יגדל ממנשה. התורה חוזרת ומדגישה, כי הבכורה הביולוגית אינה הבכורה האמיתית, בוודאי לא בבית היהודי: כך היה בקין והבל, ביצחק וישמעאל, ביעקב ועשו, בראובן ויוסף וכך במנשה ואפרים.9 אכן, במהלך ההיסטוריה היה שבט אפרים גדול במספר בניו משבט מנשה, והוא שייצג את בני רחל במאבק עם יהודה על השלטון בישראל, כשהוקמה מלכות אפרים בידי ירבעם.

יעקב, שידיו היו מונחות כך על ראשי אפרים ומנשה, בירך את יוסף (מ"ח ט"ו):10 "האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק, האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (מ"ח ט"ו-ט"ז).11 זו איננה ברכת אברהם שניתנה בשם 'ה'' ובשם 'אל שדי' אלא ברכת הצלחה, בדומה לברכת יצחק שיועדה לעשו ("ויתן לך אלהים" כ"ז כ"ח), ומטרתה הפעם – אחדות המשפחה והעם וריבויים. ברכת אברהם – ירושת הארץ וריבוי הזרע – משותפת אפוא לכל צאצאי יעקב ואינה מושא למאבק בינם לבין עצמם. הברכה, שקיבל יוסף, היא כפולה: ראשית, שבניו יתחברו לגמרי אל המשפחה – שייקראו בהם שמות האבות, אברהם יצחק וישראל העברים (כלומר, שהשניים יהיו מוּכרים כצאצאי האבות) למרות ריחוקם של הנערים והתבוללותם בתרבות המצרית עד עתה – ושנית, שיפרו וירבו.12 אחר כך בירך יעקב את הנערים במישרין – גם כאן הקדים את אפרים למנשה – וברכתו זו הפכה אותם למושא לחיקוי: "בך יברך ישראל לאמר: 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה'" (מ"ח כ'). אימרה זו השתגרה כנוסח, שאבות מברכים בו את בניהם בקהילות רבות בעם ישראל.13 באותה הברכה, שבה איחד יעקב את משפחתו, נשמעת התקווה, שהבנים ילכו בדרכי האבות ושההורים לא יתנכרו לבן או לבת גם אם התרחקו. הברכה הזו הפכה לחלק מקריאת שמע על המיטה. לאחר הברכה הזו חזר יעקב ופנה ליוסף כדי להטעים בפניו את הציפייה לשיבת המשפחה לארץ ישראל: "הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם" (מ"ח כ"א). יעקב הבטיח ליוסף – בגין בכורתו – חלק נוסף בארץ, אשר תיכבש בידי צאצאַיו בכח החרב והקשת.14

1. רש"ר הירש מ"ז כ"ט; משך חכמה ויקרא כ"ו מ"ד; נ' ליבוביץ, עמ' 385-384. על הצורך בהשבעת יוסף ראו רמב"ן וספורנו מ"ז ל"א.

2. תרגום יונתן, רש"י, רשב"ם, רמב"ן, ראב"ע, רד"ק, חזקוני, מ"ח ז', על פי מדרש פסיקתא רבתי פ"ג.

3. רס"ג (ראו ראב"ע מ"ח ד'), אבן כספי מצרף לכסף, 'עקדת יצחק', ספורנו, מלבי"ם, אור החיים, מ"ח ג'-ז', שד"ל ל"ה י"א, מ"ח ז' ורש"ר הירש מ"ח ז'.

4. השוו ח"י חמיאל, לימודים בפרשת השבוע, מקץ ב, עמ' 66-64.

5. רשב"ם, רד"ק, חזקוני, ספורנו מ"ח ח', ראב"ע מ"ח י'.

6. רבינו חננאל (אותו הסביר רבינו בחיי), רשב"ם, ריב"ש, חזקוני מ"ח י"ד.

7. רס"ג, ראב"ע, ופרוש שני בחזקוני מ"ח י"ד.

8. פירוש ראשון בחזקוני שם.

9. 'כלי יקר' ורש"ר הירש מ"ח י"ט. רש"ר הירש מוסיף לעניננו גם את שם, משה ודוד. ראו גם ח"י חמיאל, לימודים בפרשת השבוע, עמ' 74.

10. רשב"ם ואבן כספי מ"ח ט"ו.

11. הברכה הופנתה אל יוסף ("וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף" – מ"ח ט"ו) ולא אל הבנים, ולכן אמר יעקב "הנערים" ו"בהם" ולא "אתכם" ו"בכם".

12. עיינו הכתב והקבלה מ"ח ט"ז, שמואל הומינר ספר עבד מלך, נתן שרמן חומש ארטסקרול, מ"ח כ', שפת אמת ויחי תרס"א, דף שבועי בר אילן 893 ויחי תשע"א. בני לאו, אתנחתא, עמ' 130-127.

13. רש"י, רשב"ם, רד"ק, רמב"ן מ"ח כ'.

14. רשב"ם, רד"ק, ראב"ע, רמב"ן, חזקוני, שד"ל מ"ח כ"ב. ביקורת המקרא יחסה פסוק זה לאגדות גבורה קדומות שנשתמרו ברסיסים במקומות שונים במקרא. ראו א' רופא, מבוא לספרות המקרא, עמ' 113, עולם התנ"ך. בראשית, עמ' 246. כללית סבורה הביקורת כי בפרשת וחי מסתתרות שתי מסורות. האחת עתיקה שבמרכזה יוסף ושכם והשניה כהנית שבמרכזה כל השבטים וחברון. ראו עולם התנ"ך, בראשית, עמ' 244.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו, מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור ממש בימים אלו בהוצאת כרמל

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.