ויחי תשע"ט, גיליון 1081

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן,

בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

(בראשית מ"ט, כ"ב)

איור: הרי לנגבהיים

בן פרת. בֶּן חֵן, וְהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, אַפִּרְיָן נַמְטְיֵהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּסוֹף בָּבָא מְצִיעָא (דף קי"ט). בן פרת עלי עין. חִנּוֹ נָטוּי עַל הָעַיִן הָרוֹאָה אוֹתוֹ. בנת צעדה עלי שור. בְּנוֹת מִצְרַיִם הָיוּ צוֹעֲדוֹת (עַל הַחוֹמָה) לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ, בָּנוֹת הַרְבֵּה, צָעֲדָה כָּל אַחַת וְאַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹתוֹ מִשָּׁם. עלי שור. עַל רְאִיָּתוֹ, כְּמוֹ אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כ"ד), וּמִ"אַ יֵשׁ רַבִּים, וְזֶה נוֹטֶה לְיִשּׁוּב הַמִּקְרָא. פֹּרָת תָּי"ו שֶׁבּוֹ הוּא תִּקּוּן הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג').

(רש"י שם, שם)

צעדה עלי שור – באופן שאותה הגפן צעדה על החומה או הגדר אשר לפני העין באופן שקודם לכן לא היתה נראית מצד השני לחומה והיתה בלתי נודעת לגמרי ליושבים שם ואחר שצעדה על החומה נודעה היא ובנותיה. וכן קרה ליעקב בענין יוסף ובניו שלא היה יודע מציאות יוסף וכמו רגע נגלו אליו הוא ובניו כענין ראה פניך לא פללתי וכו'

(ספורנו שם, שם)

והב' בן 'פורת עלי עין' – על אשר לא זנה אחרי עיניו.

(אור החיים שם, שם)

וע"ד המדרש: בן פרת 'בן פרות' שע"י פרות נתגדל. עלי עין, אל תקרי 'עלי עין' אלא 'עולי עין' שעולים עלי עין – זה זרעו של יוסף שאין עין הרע שולטת בהם.

(רבנו בחיי שם, שם)

במדרש: הלוחות הראשונות שניתנו בפומבי שלטה בהם עין הרע ונשתברו, ואמר לו הקב"ה למשה: 'אין לך יפה מן הצניעות'; הפירוש: הלוחות הראשונות שניתנו בפומבי שקדושת ישראל היתה על ידי שקידשן הקב"ה יותר משנתקדשו בעצמן, על כן לא נתקיימו הלוחות בידן, כי מה שאינו בא מיגיעת עצמו של האדם אינו מתקיים, ולכן בלוחות האחרונות היה המבוקש שיהיה מצידם, כי יתקדשו עצמם ביותר, שזה אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר "מה ה' אלקיך דורש ממך" וכו' 'והצנע לכת'.

(רבי מנחם מנדל מקוצק: אמת ואמונה עמ' ס)


הגיליון מוקדש לזכרה המבורך של מרסיה קרצמר, ממייסדות נתיבות שלום,

במלאת 25 שנה לפטירתה


                        

בין דטרמיניזם נבואי לבחירה חופשית      

אנטון גודמן

דבר תורה זה מוקדש לבת מצווה של בתנו, נעם שירה גודמן,

שתקרא את הפרשה במניין השיתופי, בראשית, בצור הדסה.

תמשיכי לבחור בטוב, ולגדול לתורה, מצוות, ובעיקר מעשים טובים.

פרשת ויחי מאפשרת מסע מחשבתי דרך רמזים, סתירות בפרשנות, ותקדימים במקרא. ובסוף, הפרשה מציגה את המתח , בין גורל לבין בחירה חופשית, המאפיין את ההגות היהודית הדתית לדורותיה.

פרשת ויחי היא הפרשה היחידה בתורה ש"סתומה". זאת אומרת שהפרשה מתחילה באותה השורה בספר תורה, בה הסתיימה הפרשה הקודמת. מי שמתבונן בספר התורה יראה שאפילו הרווח בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי הוא קטן. המושג "פרשה סתומה" היא מוכרת ממקומות אחרים בתורה, ומהווה כלי להדגיש טקסט, ולייחס לו ערך נסתר. רש"י בוחר בהסבר המובא במדרש בראשית רבה כדי לענות על השאלה, מדוע פרשה זו סתומה? "לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולִבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם"(מז:כח). כלומר, מותו של יעקב מסמן התחלה של תקופה 'עיוורת', בה בני ישראל לא הבחינו שהמצרים התחילו לשעבד אותם. פירוש זה סותר את ההסכמה הרחבה הקיימת בין המפרשים שהמצרים לא שיעבדו את בני ישראל עד לאחר מותו של יוסף, למשל, במדרש שמות רבה (א, ד): "כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים", דבר זה גם מחוזק על ידי הפשט (שמות א;ח-יא): "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף… וישימו עליו שרי מיסים למען ענתו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". למרות הסתירה, אפשר לטעון שרש"י מתכוון לתהליך שהוביל לשיעבוד גמור, וחוסר ערנות של בני ישראל למתרחש. כל המתבונן בתולדות האנושות יודע שהיו תקופות שאוכלוסיות לא היו ערות למתרחש עד שהיה מאוחר מדי. הפירוש שרש"י בוחר נוקשה, ומאשים את בני ישראל בחוסר מודעות שמוביל לאסון.

בנוסף להסבר שרש"י מציג, במדרש הראשון על הפרשה מוצעים הסברים נוספים למשמעות הסתום. אחד הפירושים מזמין אותנו לבחון את מעשיו האחרונים של יעקב (בראשית רבה צו, א): "דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו." גם פירוש זה נראה כסתירה ישירה לפשט, הרי כתוב (מט, א): "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים". כלומר, רצון יעקב היה לגלות את הקץ, דבר אשר בא לידי ביטוי בברכותיו. הפרשנות של המדרש סותרת לכאורה את הפשט, ולכן מפנה אותנו להעמיק בברכות יעקב לבניו, ולתגובתם.

לאורך ספר בראשית קיים מתח מסוים בין נבואה – גורל גלוי, לבין בחירה חופשית – המדגישה את מעשי האדם. כמעט כל מבחן אופי שעוברים האבות כרוכה בשאלה זו. אברהם עובר ניסיונות לא פשוטים, שיש בהם מרכיב של מתח בלתי פתיר בין גורל גלוי לבין יכולתו של האדם לשלוט בגורלו. מעקידת יצחק ועד הוויכוח עם ה' סביב השמדת סדום ועמורה. בזה, ברכת יעקב ממשיכה את אותו מתח, אבל בצורה יותר דרמטית. בנוסף לפשט, גם הפרשנים מציגים מתח זה במקרה של אברהם. לדוגמה: הרמב"ם ואחרים דנים במה עבר על אברם, עד שהגיע לקירבה לה' וזכה לכריתת הברית. בפתיח להלכות עבודה זרה במשנה תורה מסביר הרמב"ם (א, י): "ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו." הרמב"ם מציג את אברם כפורץ דרך, המגלה את האמת לגמרי לבד. בספר יצירה הפירוש עוד יותר חד ומצייר קשר ישיר בין המסע ההגותי והרוחני של אברם אל כריתת הברית עם ה'. גם יעקב עצמו חווה את המתח בין הנבואה שניתנה לרבקה: "שני גויים בבטנך… ורב יעבד צעיר" לבין המעשים הנועזים שהוא מבצע כדי שנבואה זו תתגשם. מובן מהמקרא שיעקב פועל כדי להשיג את הבכורה של עשו ואת ברכת אביו, ובוחר בסדרת פעולות, ממכירת נזיד העדשים עד השקר לאביו יצחק (כז, יט): "ויאמר יעקב אל אביו: אנוכי עשו". לכן, עד פרשת ויחי, אנו חווים מתח מתמשך בין נבואה לבין בחירה חופשית בה הבחירה החופשית נראית כמרכיב הדומיננטי. לא כך בברכת יעקב, בה, רמת הנבואה מרחיקה לכת, עד שהיא מאיימת על בחירתם החופשית של הבנים וצאצאיהם. הרי הברכות שיעקב "מברך" את בניו מנבאות התנהגות שבטית עתידית לטווח הארוך מאוד. אם אנחנו רגילים לקרוא נבואות שנאמרות על ידי ה', והן רחבות וכלליות "גוי גדול" וכו', בברכת יעקב הדיוק בפרטים של הנבואה הוא לא פחות מתקדים מפתיע במקרא: "זבולון לחוף ימים ישכן… וירכתו על צידן"; "אשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"; "לא יסור שבט יהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" (קרי: המלוכה תהיה נחלת יהודה עד בוא המשיח). לאור הנבואה של יעקב והברכות המפורטות ביותר, נראית הפרשנות של בראשית רבה כבעייתית. איך ניתן לטעון שיעקב ניסה לגלות את הקץ ונסתם ממנו?

תשובה אפשרית לשאלה הזאת נמצאת אולי בתגובת הבנים לברכות. לאחר קבורת יעקב במערת המכפלה, הבנים אינם מנסים להגשים את הברכות של אביהם, יוסף לא מתיישב בשכם, זבולון לא ממשיך אל החוף, יהודה לא תובע מלכות, אלא "וישב יוסף מצרימה, הוא ואחיו וכל העולים איתו לקבור את אביו". כך, במעשי הבנים מיד אחרי קבורת יעקב, המתח בין הגורל הנבואי לבין הבחירה חופשית חוזר אל הסיפור.

בעקבות הרמזים והמתח במקרא, פרשנים ופילוסופים יהודים רבים השקיעו מאמצים להבין את היחס בין נבואה לבין בחירה חופשית. המתח אמנם לא נפתר, אלא הפך לחלק מהותי בחשיבה הפילוסופית הדתית.

רב סעדיה גאון, במאה ה-10, כבר פיתח מודל המנסה ליישב את הבעיה: אמנם, האלוהים יודע מה יחליט האדם, אבל הוא אינו מכתיב את מעשי האדם. בדומה למתח בין הבנה של נצח וחוויה של רגע. דרך הסתכלות זו ניתן להבין את הטענה במדרש בראשית רבה שנמנע מיעקב לגלות את הקץ. למרות הניסיון של יעקב לגלות את הקץ לבניו, הוא אינו לוקח בחשבון את התנהגותם, את יכולתם לקבוע מציאות, ולכן הנבואה לא מתגשמת מעבר למאות שנים. הבנים מציגים גם חולשה וגם חוזקה אנושית במעשיהם; חולשה בכך שברכת יעקב בקושי משפיעה על מעשיהם, וחוזקה בזה שהם נראים כשחקנים חופשיים בעיצוב גורלם וגורל העם כולו.

בעידן הנוכחי, כשעם ישראל שב לארץ ישראל, חזר מתח גדול בין גורלנו לבין מעשינו. לא חסרות נבואות שנראות כמתגשמות, ולא חסרה התשוקה לגילוי הקץ. עם זאת, פרשת ויחי, הפרשה הסתומה, מלמדת אותנו שהבנה אלוהית רחוקה מאיתנו, וכל נבואה מטרתה לכוון מעשינו, ועם זאת יש לנו יכולת, אפילו אוטונומיה, לעצב את אישיותינו הפרטית וקולקטיבית. מי ייתן ועם ישראל יגשים את גורלו וייעודו באמצעות מעשים של טוב, הפצת אור, וקבלת החלטות המכבדות את הרגע וגם את הנצח.

אנטון גודמן, עלה מבני עקיבא בריטניה בשנת 2002, חבר המזכירות המורחבת של בנ"ע העולמי בעבר, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, וכיהן כשליח מרכזי של הסוכנות היהודית בשווינגטון ד.ס. עובד היום ביוזמות אברהם, ארגון יהודי-ערבי המקדם שיוויון וחברה משותפת בישראל. מהשנה, הוא חבר הנהלה בתנועת עוז ושלום ומתגורר בצור הדסה עם אשתו, ענת, וארבעת ילדיהם.


 

האמת והשלום

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

 (בראשית נ, ט"ו-י"ז)


"ויבך יוסף": הבין כי אחיו הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם ולא יעקב ציוה כל זאת, שאם היה בדעתו לצוות על זה היה אומר לו בחייו. על כן בכה בראותו צרת אחיו הירֵאִים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להינצל מחרון אפו.

(שד"ל שם, שם)


אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') 'אביך צוה…' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו". ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר (שמואל א' ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו". דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא (בהתחלה) כתיב (בראשית י"ח) 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי'.

(בבלי יבמות סה, ע"ב)


בין שלטון למוסר

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת; וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, לֵאמֹר: לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל

 (מלכים א ; ב, א-ו מתוך הפטרת פרשת ויחי)


כל מלך או בעל שלטון ושררה בקרב בני אדם , באשר הם בני אדם, ואפילו בישראל זרע אברהם, יצחק ויעקב, גם אם הוא קרוי "משיח אלוהי יעקב", הריהו נעשה רשע בכורח שלטונו על אחיו.

לא תיתכן מלכות שאיננה רשעות, וזה דבר אשר דווקא גדולי המאמינים וחכמי התורה, אשר דויד המלך היה בעיניהם הדמות הגדולה של מלך צדיק וחסיד, לא נמנעו מלהטעימו בדבריהם מעת לעת, בהדגישם כלשונם: 'כל מי שנעשה ראש למטה, נעשה רשע למעלה'.

 (י. ליבוביץ שבע שנים שיחותעל פרשת השבוע, עמ' 190)


עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. יעקב שלח לעשיו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני עבדו' – אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

(הראי"ה קוק זצ"ל, אורות)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.