ויחי תשע"ח, גיליון 1035

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?

(בראשית מ"ח, ח')

איור: הרי לנגבהיים

יאמר: מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה.

(רש"י שם, שם)

דקשה לרש"י מה זה דכתיב 'מי אלה', וכי יעקב לא היה מכירן?! אי נמי, דקשה לרש"י 'וירא ישראל', והא בסמוך כתיב (פסוק י) 'ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות', ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי 'וירא' ברוח הקודש קאמר, כמו 'וירא יעקב כי יש שבר במצרים' (לעיל מב, א).

 (שפתי חכמים שם, שם)


וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ"ש של בית ר"ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע"כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה', ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת.

 (מלבי"ם שם, שם)


 

מבראשית לשמות – במעגלי הזהות

רבקה גינתון-ברנר

לעילוי נשמות הורי, נפתלי ודבורה גינתון ע"ה,

אוהבי הבריות, לומדי התורה ושוחרי הדעת,

שהלכו לעולמם בין "ויחי" ל"שמות".

בפרשת 'ויחי' יורד המסך על תקופת האבות ועל משפחת אברהם, יצחק ויעקב. בספר שמות ובספרים הבאים אנו עתידים לפגוש ישות חדשה – עם ישראל – ולעקוב אחרי צמיחתה והתגבשותה. אכן, המילה 'עם' כמתארת את בני ישראל במצרים, מופיעה לראשונה בפתיחת ספר שמות ומשמשת בפיו של פרעה, הזר המתבונן מבחוץ, כדי להבחין בין שני קיבוצים לאומיים נפרדים: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות, א, ח)1.

ואולם, שינוי היסטורי, כידוע, אינו מתרחש בבת אחת אלא הינו תהליך ארוך, ולרוב, סמוי מן העין. התבוננות מדוקדקת יותר בפרשת 'ויחי' תגלה, כי מעבר זה, ממשפחה לעם, מתחיל להתחולל כבר בימי ישיבתה של משפחת יעקב במצרים. הביטוי המובהק לתחילתו של התהליך ניתן במעשיו ובדבריו האחרונים של יעקב לפני מותו. בפעולותיו אלו – הציווי לקוברו בארץ ישראל, הברכות שהוא מעניק לאפרים ולמנשה, ובעיקר בברכותיו לבניו שלו –פועל יעקב מתוך תודעה כפולה: הן כאיש פרטי, אבי המשפחה, והן כאישיות הנושאת באחריות כללית, כאבי העם וכמי שמפעם בו חזון היסטורי ולאומי. כפילות זו ניכרת בחילופי השמות, יעקב וישראל, המשמשים בערבוביה, ויותר מכל בתוכנם ובמשמעותם של מעשיו ואמירותיו.

יעקב מצווה על יוסף לקוברו עם אבותיו בארץ ישראל, במערת המכפלה: "אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבתי" (מז; כט, ל). זו צוואתו הפרטית, האישית. אבל, מטרתו הרחבה יותר היא לקבוע בתודעת הדורות הבאים כי הישיבה במצרים זמנית, וארץ ישראל היא הארץ שאליה הם מצווים ועתידים לשוב: " ויאמר אל יוסף… והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם" (מח, כא). גם בברכתו לאפרים ולמנשה מתגלים שני פנים אלו: המשפחתי והלאומי. בברכת "המלאך הגואל" דואג יעקב להמשכיות המשפחתית ולשמירת שם האבות "ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק" (מח, טז), ואילו בברכתו השנייה מתבטא הצד הלאומי: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר: ישמך אלקים כאפרים וכמנשה" (שם, כ). וכדברי רש"י, מכאן נקבע הדבר לדורות: "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

בעיקר בולט מימד כפול זה בברכת יעקב לבניו, שבה הוא מתייחס אליהם גם בהקשר האישי-המשפחתי וגם בהקשר לתפקידם ולמעמדם העתידי כחלק מעם ישראל וכממלאי שליחות היסטורית: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט, א)2. לעיתים יודגש צד אחד, לעיתים שניהם. נביא כמה דוגמאות: בעוד פנייתו אל ראובן היא אישית ומשפחתית לגמרי, התייחסותו לשמעון ולוי היא במישור הכפול: יעקב מצביע על הפשע שביצעו בשל קנאתם לכבוד המשפחה, וקובע שאשמת אותו מעשה פסול תחרוץ את גורלם ומעמדם בתוך עם ישראל – להיות מחולקים ומפוזרים: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". יהודה, לעומתם, זוכה לברכה מכופלת – כאח שעמד לימין אחיו וראוי לתודתם, וכמי שיזכה שהנהגת העם תופקד בידיו בעתיד: "יהודה אתה יודוך אחיך… לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו". מעניין לראות את יחס הגומלין ואת הקשר הסיבתי שיוצר יעקב בדבריו בין ההתנהגות במישור המשפחתי לבין הגורל והמעמד הלאומי-ההיסטורי; אצל שמעון ולוי – כעונש, אצל יהודה – כשכר וגמול טוב. גם בברכתו ליוסף רומז יעקב מצד אחד, לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בחייו וביחסיו עם אחיו, ומצד שני, מעטיר עליו שפע ברכות כמי שזוכה ויזכה למקום מיוחד בעתידו של העם.

התכוונות כפולה זו ניכרת גם בסדר שבו מברך יעקב את בניו. בדרך כלל הוא מברכם לפי סדר לידתם, כלומר לפי הכרונולוגיה המשפחתית; ואולם, בברכתו לזבולון ויששכר הוא חורג מסדר זה ומקדים את זבולון. השיקול המדריך אותו הוא מקום ישיבתם בארץ ויחסי השיתוף או התלות העתידים לשרור ביניהם: זבולון, בקשרי חוץ ומסחר, יששכר – בפעולתו בפנים הארץ.3

הפסוק החותם את ברכת יעקב מבטא באופן בולט שניות זו, ועוד יותר את המעבר העומד להתרחש מן האישי אל הקיבוצי: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם, איש אשר כברכתו ברך אתם" (מט, כח). כל אחד מבני יעקב נקרא עדיין איש, אבל הוא כבר מייצג ישות קיבוצית ומכונה בפעם הראשונה בשם שבט; וכדאי לשים לב שהמילה 'שבט' נושאת משמעות של שלטון ושררה, כלומר כוח ציבורי. אם כן, הבנים הפרטיים של יעקב הולכים ונעשים בכוח, ולאחר זמן, גם בפועל, לגופים בעלי אופי מדיני וממלכתי.

כאשר משווים את ברכת יעקב לברכת משה בסיום ספר דברים, אפשר להיווכח בהתפתחות תהליך זה של התגבשות הזהות הלאומית; בדברי משה מתקיים אך ורק המימד הכללי: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה). דוגמה ממצה, ובה בעת גם נוקבת וכואבת, לתהליך ההשתנות הזהותית ניתנת על ידי שבט לוי. נראה את היפוך היוצרות בברכתו של משה לשבט לוי לעומת דברי יעקב; בפרשת 'ויחי' נגזר גורלו להיות מפוזר ומחולק, חסר נחלה, כעונש על קנאתו לכבוד המשפחה, ואילו מפיו של משה, זוכים בני לוי לשבח ולייעוד מבורך כמורי הוראה לעם, דווקא בשל נכונותם ויכולתם להתכחש לחלוטין לזיקותיהם המשפחתיות ולהעדיף עליהן את המחוייבות והנאמנות לברית עם האל והעם: "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו"(ל"ג, ט). אירוע זה (הריגת החוטאים בעגל בידי בני לוי), שבו גוברת הזיקה הלאומית והחובה הדתית על הקשר המשפחתי, מלבד היותו קשה ובעייתי מצד עצמו, חושף בפנינו סוגייה טעונה: המתח הקיים וההתנגשות האפשרית בין הזהויות השונות והטרגדיה הכרוכה בצורך לבחור ביניהן. אנו נשוב ונראה את גיבורי המקרא נקלעים למתח זה, נקרעים בין זהותם המשפחתית לזהותם הלאומית או הציבורית, ומתייסרים בדילמת הבחירה: הנביא מול משפחתו, המלך מול בניו, אם נצביע רק על כמה דוגמאות מפורסמות.

כשאנו שואלים, כיצד התחוללה תמורה זו אצל שבט לוי, ננסה להציע כמה כיווני מחשבה או הסברים אפשריים: האם עמדה לנגד עיניהם דוגמת התנהגותם של שלושת מנהיגי העם – משה, אהרון ומרים – הבאים כולם משבט לוי ומחוייבים, בראש ובראשונה, לטובה הכללית ולעניינו של העם, גם כאשר הם נדרשים לשלם מחיר אישי ומשפחתי על כך? האם למדו ממשה, שפעל בשלושה אירועים שונים מתוך נאמנות לעקרון אוניברסלי של השלטת צדק ומניעת עוול מבלי להתחשב בהשתייכות ובזהות הפרטיקולרית של המעורבים (מצרי, יהודי ומדייני)? או שמא מעמדם המיוחד כשבט מפוזר וחסר נחלה, מה שנתפס כעונש בעיני יעקב, דווקא סלל את דרכם והקל עליהם להיות מחוייבים לכלל? והאפשרות הפשוטה, אך גם הבעייתית ביותר, האם העתיקו את קנאותם מן המישור הפרטי אל הכללי?

תהא אשר תהא הדרך להסביר זאת, סיפור צמיחתו של עם ישראל הוא סיפור ארוך ומפותל של עליות ומורדות ושל התמודדות מורכבת עם כוחות פנימיים סותרים. בחנו, בקצרה, את ראשיתו של התהליך כאשר יעקב מניח את התשתית וזורע את זרעי התודעה הלאומית אצל בניו. ראינו את משה נפרד בברכות לשבטים שהם כבר "ראשי עם" והצבענו על התמורה שחלה אצל שבט לוי; בהמשך הדרך, מכל מקום, יפעלו כוחות משיכה לכיוונים שונים: לכלליות ואחדות מצד אחד,לפרטיות, פלגנות והתפרקות מצד אחר. לעיתים נחזה בדגם האחווה המשפחתית מועתק אל תחום הכלל ולעיתים יגברו האינטרסים הצרים המקומיים וידחקו את אלה המשותפים.

זהותו של כל אחד מאיתנו מורכבת מזיקות וממעגלים רבים: אישיים, משפחתיים, קהילתיים, לאומיים ואנושיים; יחסים שונים עשויים, כאמור, לשרור ביניהם – חפיפה, קרבה, מתח וגם התנגשות. נראה הדבר, שגם בפנינו, כמו בפני אבותינו, ניצבת משימה קשה ועומד אתגר לא פשוט: ללמוד לנווט את חיינו ומעשינו בין המרכיבים השונים של זהותנו ולמצוא את היחס הראוי ביניהם.

  1. ראוי להעיר כאן שתי הערות: האחת, למילה 'עם' משמעויות שונות במקרא והיא מופיעה כבר בספר בראשית במובנים אחדים; אך אין היא מתייחסת לבני ישראל כחטיבה קיבוצית אלא בתחילת שמות. השנייה, עם ישראל במקרא אינו עם במשמעותו המודרנית; נכון יותר לתארו כקיבוץ של שבטים בעלי מוצא משותף ומאפיינים משותפים.
  2. לפי הבנת פשט הכתוב "אחרית הימים" – העתיד, הימים העתידים לבוא.
  3. ר' לעניין זה דברי הרב אמנון בזק בספרו "נקודת פתיחה", עמ' 57-56.

רבקה גינתון-ברנר לימדה ומלמדת עולים ותיקים וחדשים


מה בין לוי לפינחס? הסיכונים שבקנאות

והרי לוי ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות: "ולא עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי תורה שאינם מבוארים.

(העמק דבר דברים לג, ט)


…"תומיך ואוריך לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש לקיים אמונת ה' ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה בירך משה "ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו, שלא על-פי דברי תורה.

(העמק דבר דברים לג, ח)


"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" …וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו, הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר, היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות, ולערב, מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים…' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

 (כלי יקר בראשית מט , כז)


בין נקמנות וחשדנות לסלחנות ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא ' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח השלום אלו הדברים.

(תנחומא ויחי סימן יז)


המדרש יודע לספר לנו שמדובר ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעמשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.