זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן.

(בראשית מט, יג)

איור: הרי לנגבהיים

והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר (תנחומא) והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג) 'שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך' – זבולן יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים.

(רש"י, שם שם)

דכתיב 'ישכן', דמשמע שכוונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל, במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. והנחלת יעקב דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים, מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם.

 (שפתי חכמים שם, שם)

זבולון לחוף ימים ישכון. סידר השבטים בכאן על סדר הנכון כפי תולדותם, והששה הראשונים בני לאה, וסידר כאחד דן וגד ואשר ונפתלי שהם בני השפחות, ואחר סידר יוסף ובנימין שהם בני רחל, והיה ראוי להקדים יששכר לזבולון לפי שיששכר נולד תחילה, אבל הקדים זבולון מפני שתורתו של יששכר על ידו, וכן הקדימו משה רבינו ע"ה (דברים לג, יח) 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך'. וטעם 'לחוף ימים ישכון', על חוף ימים תהא ארצו ושם יהיה מצוי תדיר, שהרי הוא עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר העוסקין בתורה, ונמצא זכותו של זבולון גדול לפי שהוא הסיבה לתורתו של יששכר, וזהו שכתוב (קהלת ז, יב) 'כי בצל החכמה בצל הכסף', מלת בצל מלשון אצילות, וביאורו אצילות החכמה מתקיימת באצילות הכסף, ומן הטעם הזה הקדים הכתוב זבולון ליששכר.

(רבנו בחיי שם, שם)

נחמה מול נקמה – צוואת יוסף מול צוואת דוד

רמי פינצ'ובר

השבת נקרא שלש צוואות, צוואות שהן תמצית מסר חייו של האדם הנמסרת לבני משפחתו לקראת מותו. בפרשה נקרא את צוואת יעקב לבניו ואת צוואת יוסף לאחיו ובהפטרה נקרא את צוואת דוד לשלמה בנו. אנו בחרנו להתמקד במסר חייו של יוסף מול המסר של דוד.

וכך נקרא בפרשה:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: 'לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.' וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: 'אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: 'כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ'. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: 'הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים!' וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: 'אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם'. וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

ובהפטרה נקרא:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: 'אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל¹. וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל²… וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל'.

קראנו את תיאור הרגעים האחרונים בחייהם של שני מלכים, שני אישים מקראיים מרכזיים ורבי עוצמה, שני סיפורי חיים מרתקים – הבאים לסיומם. רגעים אלו חושפים אותנו לשתי תובנות ותפיסות עולם שונות כל-כך.

ספר בראשית הוא ספר שבו הקנאה בין אחים, המלווה בשנאה, היא אחד המוטיבים המרכזיים, הספר מתחיל בקנאה וברצח הראשון של הבל בידי אחיו קין, אך הוא מסתיים בבכי ובנחמה של יוסף ואחיו, כשיוסף הנפגע ומושא הקנאה הוא המנחם את אחיו הפוגעים.

אין ספק שלא ניתן בכלל להשוות את הסבל הפיזי שגרמו האחים ליוסף, לעומת הקללה הנמרצת והחד פעמית³ של שמעי בן-גרא כלפי דוד.⁴

אין גם ספק שלא ניתן להשוות את גדלות הנפש⁵ של יוסף כלפי אחיו – מול הנקמנות הבוגדנית של דוד, כלפי אדם שזה מכבר כלל אינו מאיים על המלוכה, וזאת למרות שקיבל הבטחה מלכותית שלא יאונה לו רע.⁶

בעוד שדוד מצווה על בנו לרצוח את מתנגדיו, הוא מסיים את חייו כשבפיו נישאות שתי מילים נוראות: 'בְּדָם שְׁאוֹל', יוסף מבין שצריך לנתק את שרשרת השנאה והנקמה וחייו מסתיימים בנחמת הלב: 'וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם'.

בעוד שדוד מסיים את חייו בפקודת נקמה, יוסף מסיים את חייו במעשה נחמה.

יוסף מבין שלו היה בוחר בדרך הנקמה, היה מביא חורבן וכיליון על משפחתו, ולכן הוא בחר בדרך הנחמה, דרך של חיים, דרך של 'לְהַחֲיֹת עַם רָב'. בכך הוא מסיים את חייו, וכך מסתיים ספר בראשית ומציב בפנינו את האתגר הגדול ביחסים בין אחים בפרט, ובין בני האדם בכלל, דרך המחילה והנחמה, הדיבור ופתיחת הלב.⁷

1. הפתיחה בסגנון הדברימי [דויטרונומיסטי – המופיע פעמים רבות בספר דברים ומלכים] , מנסה לרכך את ההמשך האכזרי והמדמם של הצוואה. לפי חוקרי המקרא קטע זה שרוחו שונה לחלוטין מההמשך המר התווסף על ידי העורך הדברימי, כדי לתת נופך דתי לצוואה שעיקרה נקמה ורצח.
2. התייחסות לצווי זה ראו להלן בהערה 4 ובהערה 6.
3. חשוב לציין כי קללת שמעי הושמעה באחד מרגעי השפל הגדולים של ימי מלוכת דוד – בתקופת מרד אבשלום – ובכך ניתן להבין את עוצמת העלבון של דוד, אם כי מצד שני יש לזכור שדוד בעצמו – בהודפו את ניסיון אבישי בן-צרויה להרוג את שמעי- קבל את הקללה כדבר ה':'…הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה".[שמואל ב טז 11] והדבר מוסיף תמיהה על הצווי להורגו.
4. כמובן יש לקחת בחשבון שדוד כמלך המוריש חשש לאי שקט שיבוא לאחר מותו וכדרכם של שליטים רבי עוצמה ביקש בדרך זו להעביר את הכתר ללא זעזועים. זה כמובן מתכון רע ביותר כשל המלכים הגרועים במחזות שייקספיר. יוסף לעומתו לא ראה במצרים מולדת ומקום של קבע, את מנוחתו האחרונה איוה לו במכורתו כנען. גם לא שאף להוריש לאיש ממשפחתו את כתרו. דאגתו אכן הייתה לשמר את שלימות משפחת יעקב, ולכונן את הסליחה ההכרחית. מבחינה זו דמותו כמעט שאין לה אח ורֵע, שכן בעצם הפנים את החלומות שחלם בדרך מיוחדת מאד.
5. כפי שכותב ליבוביץ: "…אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.(שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186).
6. גם הציווי להרוג את יואב בן צרויה, הדמות הנאמנה ביותר לדויד – הרבה יותר מבני משפחתו – מעוררת אף היא תמיהה ותחושת כפיות טובה גדולה, כפי שכתב יצחק שלו בשירו "לדוד": 'מי יתן ונגנז כל הפרק הלז, ארג דם ובגידה…', ויתכן שהיא קשורה דווקא ליצר הנקמה ביואב בגין רצח אבשלום, רצח שסיים את המרד וכונן את מלכותו של דוד, אך יש לשער שפגע אנושות בדוד (ראה פירושו של הרלב"ג ובעקבותיו "משך חכמה"). מצד שני ראו בהרחבה את דבריו הבהירים של מורי יאיר זקוביץ "דוד-מרועה למשיח" עמ' 106 ואילך על היחסים המורכבים שבין דוד לבני צרויה.
7. חייבים לזכור שבעל ספר דברי הימים לא כלל את הצוואה הרצחנית הזו בתיאור שעותיו האחרונות של דוד [דברי הימים א כב], וכך גם בעל ספר שמואל [שמואל ב כג]. נראה שההתעלמות הכפולה הזו מהצוואה של מלכים א' ב, מביעה הסתייגות ומורת רוח המתאימות היטב לרוח הדברים שכתבנו.

רמי פינצוב'ר,תושב נטף, הוא מהנדס

מותר לשנות מפני השלום

"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: 'אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו': חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח השלום אלו הדברים."

 (מדרש תנחומא פרשת ויחי יז)

אין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.

(רמב"ם: משנה תורה, הלכות שבת ב' ג').

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר: 'לא תקום' ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו. אמר לו חברו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'" (תהילים ז).

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות ז, ז)

"כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א): טוב שבטבחים שותפו של עמלק."

(רמב"ן דברים כב 6)

אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא מתנקם בך.

 (קיצור שו"ע סימן ל, איסור רכילות, ח)

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה.

(הראי"ה קוק: ערפילי טוהר עמוד ל")