עשירי בטבת יום הקדיש הכללי

צום עשרה בטבת חל ביום בו החל נבוכדנצר מצור על ירושלים, שבהמשך הוביל עד לחורבנה.

הרמב”ם כתב על ימים אלו:

 “שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה”

"וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו, וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו"

(בראשית מ"ה, י"ד)

כתר מלוכה לשבט יהודה

אסתר אלכסנדר

לזכרה של החיילת נעמה בוני ז"ל בִּתָּם של חברתי יעל ויואב בוני.

לזכרו של שובל יעקב שהיה לפרק זמן קצר תלמיד שלי.

שניהם נרצחו ב-7 באוקטובר, נעמה חיילת בבסיס ברעים ושובל במסיבה ברעים.

יהי זכרם ברוך.

"ויגש אליו יהודה" – כך פותחת הפרשה ואני תמיד מתרגשת מהתעוזה, האומץ והאחריות שיהודה לוקח על עצמו. יהודה בנאומו שם את כל הקלפים על השולחן, מבלי להבין מה השליט המצרי רוצה ממנו ומאחיו, ומדוע הוא מתנכל להם כל הזמן. יהודה בוודאי מתפוצץ מבפנים אבל שומר על נימוס ועל מערכת יחסים נאותה של מלך ונתין. העדות היחידה לסערת נפשו הוא השימוש בפועל "ויגש", כפי שאבאר להלן.

יש הסוברים שיהודה כבר הבין שמדובר ביוסף אחיהם ה"אבוד", ועל פי מידע זה הוא בונה את נאומו במבנה מופתי הבנוי לתלפיות. אני מהסוברים שגם בשלב הזה יהודה עדיין רואה ביוסף רק את השליט המצרי הבלתי מובן, שרודף אותם על לא עוול בכפם. כפי שהתחייב לאביו, יהודה לוקח אחריות, והוא זה שניצב מול השליט המתעמר בהם בניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה.

מיהו יהודה באותם רגעים? ומהי הדרך שעשה עד לאותו נאום מסעיר ואמיץ, שפתח את ליבו של יוסף עד כדי שלא יכול היה יותר להתאפק?

יהודה חותם את הרביעייה הראשונה שילדה לאה ליעקב. בשמו בולט מוטיב ההודיה, כפי שאמו לאה אומרת במפורש: "הפעם אודה את ה'". בהמשך אבקש להוכיח כי יהודה זוכה לממש גם את המובן שני של השם, הודאה, כלומר להודות בטעויות ולקחת אחריות.

בסיפור מכירת יוסף רק שניים מהאחים נזכרים בשמותיהם: ראובן ויהודה. לכל אחד מהם הצעה משלו לדרך בה עליהם לממש את מזימתם.

בהצעתו של ראובן בולטים שני דברים. האחד הוא הפער בין הצעתו לבין כוונתו האמיתית אותה הוא אינו חולק עם אחיו. והדבר השני הוא הדרך בה הוא פונה אל אחיו, בלשון "אתם". הוא לא איתם בקנוניה שרקמו ובדברים שהוא אומר להם. במקום "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (לז, כ) ראובן מבקש "אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה" (כב). לראובן אין את האומץ להתייצב מול אחיו באופן גלוי ולהתנגד להריגת אחיהם.

לעומתו יהודה מתפקד באופן מאד שקול ומחושב. הצעתו עניינית עם פוטנציאל לרווח. הוא משתף את אחיו באופן מלא ונוקט בלשון "אנחנו". הוא חלק מהאחים, הוא פועל יחד איתם, וגם ליוסף קורא אחינו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו" (כו) ואף מוסיף "וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא" (כז). דווקא לגבי הצעתו של יהודה לא ברור עד כמה הייתה הסכמה של האחים, כיוון שלשון הכתוב היא "וישמעו אחיו", ומיד לאחר מכן מסופר כי המדינים מעלים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לישמעאלים, מבלי להזכיר את מעורבות האחים בה.

אם כן, בסיפור מכירת יוסף מנהיגותו של יהודה לא ממש באה לידי ביטוי, ולאחריה יש התרחקות מאחיו שמצוינת בלשון ירידה "וירד יהודה מאת אחיו" (לח, א). מבחינתי אין זה משנה האם הסיפור האישי של הקמת המשפחה של יהודה התקיימה מבחינה כרונולוגית במקום בו היא מובאת לפנינו, אולם ברור שבסיפור הדברים בסדר הזה טמון מסר ערכי. מכל האחים, כולל ראובן שזעק ובכה, רק על יהודה מסופר לנו שהתרחק. האם האחים כעסו עליו בשל הצעתו שהתקבלה, והפכה את גורלו של יוסף לבלתי ידוע והעצימה את השקר ליעקב? בחר להתרחק מאביו שעליו נאמר "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני שאולה ויבך אתו אביו" (לה). קשה לחיות לאורך שנים רבות עם אב שאבֵל על בנו ולא חוזר לשגרת החיים, בפרט אם אתה הוא זה שגרם לכך. אם אני ממשיכה בכיוון הזה, אפשר לומר שיהודה, יותר מעשרת אחיו, לוקח אחריות, חש אשמה ומתרחק.

יהודה נשא לאשה "בת איש כנעני ושמו שוע" (לח, ב). האבות התאמצו למען יינשאו לבנות המשפחה הבאות מארם. איננו יודעים האם האחים הקפידו בדבר ולקחו להם נשים ארמיות, אבל לגבי יהודה זה ברור ומצוין במפורש. עוד צעד של התרחקות.

שני בניו של יהודה מתים בטרם עת, ובמערכת היחסים עם תמר כלתו, יהודה מרחיק אותה כשפיו וליבו אינם שווים. כדברי השקר של האחים ליעקב, כך דבריו של יהודה לתמר כלתו: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה" (יא), כשהכוונה האמיתית מפורשת מיד לאחר מכן: "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (שם).

כאשר מגיעה אל יהודה השמועה על כלתו שזינתה, הכול ברור לו. הוא אינו מברר, לא אוסף נתונים ומיד פוסק ללא כל היסוס: "הוציאוה ותשרף" (כד). רגע המהפך מגיע אל מול החותמת והפתילים ששלחה תמר. יהודה ביושר ניצב מול העובדות, לא מנסה להתחמק, לא בוחר במסלול המילוט שהשאירה לו תמר, ומודה בפה מלא בחטאו: "צדקה ממני" (כו). מכאן מתחיל מסלול העלייה בחזרה עד לעמדת ההנהגה בה זכה השבט כולו.

בסיפור יהודה ותמר מהדהד סיפור דוד ובת שבע.^[1] דוד חטא עם בת שבע אשת אוריה החיתי וגם הביא למותו. יהודה חטא עם כלתו, ובשפה ההלכתית "שומרת יבם" המיועדת לשלה בנו. כמו יהודה, גם דוד כמענה ראשון ומיידי לתוכחתו של נתן הנביא אומר: "חטאתי לה'" (שמואל ב יב, יג). מכאן ואילך אין רגע של נחת בבית המלוכה, ודוד מאבד שליטה על הנעשה בחצרו.^[2]  ובכל זאת, המלכות בישראל היא נחלתו של בית דוד משבט יהודה. הכיצד? אמירת "חטאתי לה'" של דוד מהדהדת אלינו מתוך דבריו של יהודה ליעקב אביו: "וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט). אולי היכולת להודות בחטא ולקחת אחריות היא המפתח למנהיגות ראויה, והיא המזכה את בית דוד בכתר המלוכה.

הרעב בארץ מחזיר את יהודה לחיק המשפחה ושוב האחים ביחד, מתגייסים כדי למצוא את הדרך לצאת מהמצוקה. הניסיון לשכנע את יעקב שבנימין יצטרף אליהם בירידה השנייה למצרים עולה בתוהו. בניסיונות השכנוע שוב ניצבים ראובן ויהודה כמי שיוזמים ולקוחים אחריות מול יעקב אביהם. יהודה בוחר לומר רק את מה שניתן מבחינתו לקיים: "וחטאתי לך כל הימים". זו היא התחייבות האומרת: אני לוקח אחריות, ולמרות שאין לי שליטה על הכול, אעשה ככל שביכולתי, כולל מחיר אישי אם אידרש לכך. את הצעתו של ראובן, "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" (מב, לז), מובן מדוע יעקב אינו מעלה על דעתו לקבל.

נחזור אל מילת הפתיחה של הפרשה, "ויגש". על אברהם נאמר: "ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע" (יח, כג). איזה אומץ ואיזו תעוזה יש באברהם להטיל ספק ולערער על החלטתו של הקב"ה כלפי הרשעים. בדומה לכך, יהודה מעז לגשת ולהתייצב מול יוסף, יד ימינו של פרעה שהוא נציגו של האל על פי התפיסה המצרית. "ויגש אליו יהודה". יהודה מתייצב אל מול שלוחו של האל לכאורה, ושוטח ביושר ובכנות את האמת שלו מבלי להתחשב בסיכונים שהוא לוקח על עצמו. ברקע מהדהדים באוזניי דבריו של אברהם – האם גם כאן שופט כל הארץ נותן יד לעיוות הדין?

ייעודו של עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט). גם יהודה וגם דוד עושים צדקה ומשפט ומיישמים זאת בחייהם באופן הקשה ביותר. במקום הפרטי, האישי, היכן שאיש לא ידע, הם בוחרים להודות באמת גם כשהיא איננה מחמיאה להם כלל. גם יהודה וגם דוד המלך נפלו, חטאו ואמרו חטאתי, שגיתי. שניהם לקחו אחריות וניסו לתקן. ודווקא משום כך זכו בהנהגה.​ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

וכדברי הרב יונתן זקס (שיג ושיח כרך ב עמ' 69) על יהודה, מייסד השושלת של בית דוד:

היהודי הראשון שהודה בטעות הוא יהודה, שכמעט גרם לשרפת תמר כלתו בשל החשד שזנתה, וכשהבין מה קרה באמת ומה חלקו בדבר אמר "צדקה ממני".

ודאי אין זה רק צרוף מקרים שהשם 'יהודה' בא מאותו שורש שבאה ממנו המילה 'הודאה', בתוך שמנו כולנו, היהודים, העם הנקרא כיום בשמו של יהודה, כבר נרמז אפוא שאנו העם שיש לו האומץ להודות בחטאים. ביקורת עצמית כנה היא מסימניה המובהקים של גדלות רוח.

אסתר אלכסנדר עורכת לשון וכותבת סיפורי חיים.

יהודה ויוסף

תמציתה של פרשת ויגש היא לכאורה הירידה למצרים, אבל ההפטרה (ביחזקאל לז), על עץ יהודה ועץ אפרים, מעתיקה את מרכז הכובד מן הנושא הזה אל המפגש, או שמא ההתנגשות, של יוסף ויהודה. זה, לפי ההפטרה, השורש של הפרשה, וכל השאר שייך בעצם לסיפור אחר.

היחסים בין יוסף ויהודה, כמו גם נקודות המפגש ביניהם, נמשכים לאורך כל ההיסטוריה. למעשה, החל ממכירת יוסף ואילך, יהודה ויוסף כל הזמן נפגשים, ומערכת היחסים ביניהם נמשכת כל הזמן, בצורות שונות. כאן, בפרשת ויגש, היא מגיעה כהתנגשות, ובלשון חז"ל (בראשית רבה צג, ו) "ויגש אליו יהודה – הגשה למלחמה". המדרש (שם שם, ב) רואה כאן עניין גדול: "כי הנה מלכים נועדו(תהילים מח, ה) – זה יהודה ויוסף, "עברו יחדיו" – זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה". יש כאן התנגשות בין שני מלכים וזה ממשיך הלאה בצורות שונות. (הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי עולם' בהוצאת מגיד

[1] נעיר כי בספר דברי הימים ב ג, ה, נקראת אמו של שלמה "בת שוע" ולא בת שבע, בדומה לאשת יהודה שהיא בתו של שוע הכנעני; ואולי יש כאן עוד רמז המחבר בין הסיפורים.

[2] ראו למשל סיפור אמנון ותמר, וסיפור מרד אבשלום.