ויגש תשפ"א, גיליון 1181

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן;

 וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

(בראשית מ"ז, כ"ז )

איור: הרי לנגבהיים

וישב ישראל בארץ גושן וגו – כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב״ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב 'וישב יעקב' – ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב״ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת, מתו בשלשת ימי אפילה.

                                                                                                                                                 (כלי יקר שם, שם)

וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ – נאחזו ונאסרו לקרקע. הרי כאן רמז לאותו חטא, השמור לנו בדברי יחזקאל (פרק כ). בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן, קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודה הגדולה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ – שקנו שם אחוזה, נחלת שדה וכרם. והנה הפסוק הזה הוא כמו הקדמה לסיפור הבא אחריו בספר שמות איך הרעו המצריים לישראל, כלומר: אל תחשוב שהיה ליושבי ארץ מצרים משפט הקדימה ומעלה, וישראל היו שם במדרגת גרים ועבדים, אלא וחישב ישראל כאזרח ותושב במבחר שמחוזות מצרים, וגם להם היתה הארץ לאחוזה, ומה שמיררו המצרים אח"כ את חייהם ולקחום לעבדים, היה חמס גדול נגד כל עמי הארץ.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

ונראה בפשט הכתוב הזה כי לפי שהיה יודע יעקב אבינו ירידתם למצרים סיבת הגלות לזרעו, וכי יתחיל בו עתה, מפני זה יאמר 'וישב ישראל' כלומר נתיישב שם, לא כמחשבת בניו שאמרו לפרעה 'לגור בארץ באנו', כי היו סבורים לחזור לארץ כנען ככלות הרעב מיד, וע"כ אמרו לגור ולא להתיישב.

(רבינו בחיי שם, שם)


נאום חייו של יהודה

אפרים חמיאל

בפרשתנו מגיע סיפור יוסף ואחיו לשיאו ולפתרונו הטוב. יהודה נשא באזני יוסף את נאום חייו. זוהי מלאכת-מחשבת של איש שהבין, שחייו וחיי בני משפחתו תלויים בהשפעת הדברים שיאמר באזני השליט הזר. יהודה – שגרם למכירת יוסף ושהחל לתקן את טעותו כשערב לבנימין – ראה עתה חובה לעצמו לקום, לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואליים והנפשיים ולשים את נפשו בכפו כדי להציל את בנימין, את יעקב (מאבדן בן נוסף) ובעצם, את המשפחה כולה, שלא היה ברור אם וכיצד הייתה שורדת את ניתוק בנימין ממנה בנסיבות הללו. יהודה הוכיח כעת את מלוא כוחו כמנהיג וכבעל אחריות. הוא לקח על עצמו משימה מורכבת ומסוכנת. כֶּשֶל שלו עלול היה לעורר את חמתו של השליט ולהמיט אסון עליו ועל משפחתו. הוא החליט לפרוט על נימי הרגש של איש-שיחו תוך הפגנת ענווה וביטול עצמי מצד אחד, ותחכום מצד אחר. לאחר שיוסף העיד על עצמו כי הוא ירא אלהים, ולאחר שיהודה ראה את הדאגה שיוסף גילה כלפי אביהם ואת הקרבה שהפגין כלפי האחים, הבין יהודה, כי אין זה עריץ חסר-לב, אלא איש בעל רגשות אנושיים מובהקים; עם זאת, העלילה המורכבת שטָפל יוסף על האחים – ואשר מטרותיה לא היו ידועות אז ליהודה – הורתה על תחכום ועל כושר תכנון.

כנֶגד התחכום של יוסף הפגין יהודה את תחכומו שלו, והדבר ניכר במה שהשמיט מהרצאת דבריו ובמה שהוסיף לה. הוא השמיט את האישום בריגול ואת גניבת הגביע, כדי לא לעורר שדים מרבצם. הוא הוסיף את השאלה, שהמציאו הוא ואחיו כשסיפרו בשנית לאביהם (לקראת ירידתם השנייה למצרים) על המפגש שלהם עם יוסף, כאילו הלָּה שאל אותם "האם יש לכם אב או אח?" (מ"ד י"ט, השוו מ"ג ז'). כזכור, הם סיפרו זאת ליעקב כדי שהוא לא יאשים אותם כי חשפו ללא צורך נקודת-תורפה של המשפחה). יוסף ידע בדיוק מה נאמר ובכל זאת חזר יהודה והציג את השאלה כאילו נשאלה מפיו של יוסף, ואזי שם בפי יעקב משפטים שלמים – שיעקב, כנראה, לא אמר מעולם לבניו (מ"ד כ"ו-כ"ט) – בדבר רחל ובניה, יוסף ובנימין. הוספה זו נועדה לרגש את השליט ולעורר את רחמיו. נראה, כי בהרצאת-הדברים הזאת התכוון יהודה לרמוז רמז עבה ליוסף, כי ברור לכל הנוכחים בחדר שההאשמות בריגול ובגניבת הגביע הן עלילה, שאין טעם לדבר עליה. ברור לנו, אמר בעצם יהודה ליוסף, שלא אינטרס ביטחוני – להגן על מצרים ממרגלים – הדריך אותך בפעולותיך כלפינו. מִטעם, שאינו ברור לנו, כיוונת אותנו לדבר על משפחתנו, על אבינו ועל אחינו הקטן, והשאלה "אם יש לנו אב או אח" – גם אם לא נשאלה ישירות – הייתה, בעצם, בראש מעייניך. מעשיך ימיטו אסון על אבינו הזקן, על לא עוול בכפו. עליך לגלות לנו את כוונותיך, כי אנו מבינים שיש כאן יותר ממה שאתה אומר לנו, ואינך אלא מעמיד פנים.

יהודה השתמש במילות מפתח, הנושאות מסרים מוסריים ורגשיים. בפתח הנאום (מ"ד י"ח-י"ט) הוא פונה אל יוסף כאל "אדון" ומתייחס לעצמו ולבני משפחתו כאל "עבדים". המילה "עבד" מופיעה 13 פעמים בנאום ו"אדון" – 7 פעמים. יהודה ייחס נחיתוּת לכל מי שעמד מול יוסף וזאת כדי להפגין, כי הוא, יהודה, מודע ליכולתו הבלתי-מוגבלת של השליט, שבידיו מידת הדין ומידת הרחמים והסליחה כאחת. אדם, המציג עצמו כעבד ואת בן שיחו כאדון, מפגין ביטול עצמי. ניתן לשער, שביטול-עצמו של יהודה – שאביו תאר אותו כ"גור אריה יהודה" (מ"ט ט') – היה בעל משמעות מיוחדת בעיני יוסף. (כמובן, יהודה לא היה מודע למשמעות זו. הוא לא ידע שאיש שיחו מכיר אותו ומוּדע לתכונות, שיעקב עתיד היה לייחס לו באותה ברכה. ככל הנראה, הוא עצמו לא היה מודע לגמרי להיותו "גור אריה".) ככלל, עבדות של אדם לאדם מעוררת הסתייגות נחרצת כבר בספר בראשית וכמובן גם בהמשך התורה. האדם נברא יחידי בצלם אלוהים. השפלתו לכדי הוויה של עבד היא אפוא ביזוי צלם אלוהים. ביחסים שבין אדם לחברו, העבד הוא בשפל המדרגה החברתי ועבדות היא העונש המשפיל ביותר שניתן להעלות על הדעת. והנה יהודה – שהציע למכור את יוסף לעבד – מוכן להקריב עצמו ולקבל עליו עבדות כדי לחלץ את אחיו (מ"ד ל"ג).

מילות מפתח נוספות בנאום הן "אב", המופיעה שם 14 פעמים – שכן יהודה כבר הבחין כי השליט מפגין כלפי אביהם רגישות בלתי-מוסברת – וכן "נער" (7 פעמים), "אח" (6 פעמים), "קטן" (4 פעמים) ו"ילד" (פעם אחת). מילים אלה נועדו לעורר את רגש הרחמים בלבו של השליט. יהודה מציג מצב קשה של אב זקן, ששכל את בנו האהוב ועומד לאבד עתה את הבן היחיד שנותר מאשתו האהובה. יהודה מצטט כביכול מפי אביו (מ"ד כ"ז-כ"ט) דברים שנועדו לזעזע את השליט. יהודה מודה במיוחדוּת של רחל ושל בניה ליעקב; רחל לבדה מוזכרת בדבריו כאשת יעקב. מדבריו אלה של יהודה שמע יוסף לראשונה מה הבין האב מדברי האחים כאשר חזרו בלעדיו. הוא נוכח לדעת, שאביו התאבל עליו כל הימים ולא שלח לחפשו מפני שחשב כי נטרף. יהודה חזר בתשובה שלמה ושוב לקח אחריות אישית: שוב, הוא הציג עצמו כעָרב לבנימין והציע את עצמו לעבדות במקום אחיו, גם כדי להציל את בנימין וגם כדי למנוע את שברון ליבו של האב הזקן. כל ספקותיו של יוסף יושבו באחת. הגיע הזמן לאחד מחדש את המשפחה.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו, מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל.


ידבר נא עבדך דבר באזני אדֹני – הרי זה ביטוי יפה למי שמוסר את דבריו לשיקול דעתו של האחר. אינני פונה אל רגשותיך, אלא אל רוחב שכלך.

 (הרש"ר הירש בראשית מד, יח)

'אדני שאל את עבדיו לאמר' – תדע שבעלילה אתה בא עלינו; כמה מדינות ירדו לכאן ליקח אוכל, כלום שאלת להם כמו ששאלת לנו? שמא בתך היינו מבקשים, אחותנו אתה מבקש?! 'ונאמר אל אדוני וגו" – אפשר אדם כיהודה מדבר דבר שאינו ברור לו 'ואחיו מת'? אלא, כך אמר יהודה: אם אני אומר לו שהוא חי, הוא אומר לי 'הביאהו אלי' כדרך שאמר על בנימין, לפיכך אמר 'ואחיו מת'. אמר ר' חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא מדבר יהודה ליוסף עד 'ולא יכול יוסף להתאפק', היה בהן פיוס ליוסף, פיוס לבנימן, פיוס לאחיו. פיוס ליוסף; ראו היאך נתן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו; ראו היאך נתן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין; כשם שנתתי נפשי על אחיך, כך אני נותן עליך.

(ילקוט שמעוני, בראשית פרק מד סימן קנא)

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)

פשוט הוא מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע, וכוונתי ב"בחיריות" שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים בסתם בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה , או אמרה…

(מורה נבוכים ב, מח)

"ויפג לבוותחי רוח יעקב אביהם": קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם 'וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' – כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

(רמב"ן בראשית פרק מה פסוק כו)

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם"

במדינה כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, חקלאי, חייל וכו' – שם השאלה על מלאכתם היתה כמובן השאלה הראשנה. אף הם יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה; שכן בחילת המצרים מפני מלאכתם, ובדרך כלל סלידת האומות מפני היהודים, הן הן אמצעי הקיום הראשון במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל עוד לא האיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו עליו מפני כל הידבקות בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו, ל"ג)

"כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן"

אמר רבי ישועה: כי פי' תועבת מצרים משה כתב כן לגנות עבודה זרה, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר, ואילו היה כן, למה לא יאכלו בשר שור או בשר גדיים? ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג וביצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן, וכן כתוב 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן', ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבא בארץ נוכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם, וכן כתוב 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם', והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל, לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי, ואין טעם לשאול א"כ למה היה להם מקנה כי כן יש לאנשי לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש, והצאן לצמר…

(אבן עזרא שמות ח, כב)

קנה אותנו ואת אדמתנו

אולם, יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם היום" – פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה בראשית מז, יט)

'ויהיו עניים בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות א, ה)

'ויהיו עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד, להאכילם על שולחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: 'רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

"על הנבואה"

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה… גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי-אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום – שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם… נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 35-36)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.