ויגש תש"ף, גיליון 1134

וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם, וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,

וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיְמָה; יַעֲקֹב, וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

(בראשית מ"ו, ו)

איור: הרי לנגבהיים

ויקחו. וכן מעתה אחרי שהוחלט לצאת על מנת להשתקע, לקחו את כל מקניהם ואת כל רכושם, מה שלא לקח קודם לכן כשנסע לבאר שבע, ומ"ש בכפל 'ויבאו מצרימה וכו' בניו וכו' הביא אתו מצרימה, כי מזלם חזה שישתעבדו בם בסוף, רק השבטים לא נשתעבדו כי לא התחיל השעבוד עד אחרי מותם, וע"כ ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו, שהם באו ברצון ונפש חפצה, אבל בניו ובני בניו שהם עתידים להשתעבד היה לבם נוקפם ביאה זו ולא הלכו ברצון, רק הביא אתו מצרימה, כהולכים שלא ברצונם.

(מלבי"ם שם שם)

וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

(יהושע כד, ד – הגדה של פסח)

והנה זה הספק ממה שלא יקשה היתרו כשנעמוד על מה שכתבנו בשער כ"ו מעניין ההנהגה בכתות האנשים ובשער כ"ח בסיפור מכירתו של יוסף, כי שם נתבאר היטב שהם בבחירתם עשו מבלי הכרח כלל, וכי המכירה שהיא היתה סיבה ראשונה מהסיבות הפועלות ירידתם לשם, כמו שאמרו ז"ל (שם) שע"י כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לא כי בחטאם ירדו כמו שלא נאמר כי בעון ששמו אש בנעורת נשרף וזה טעם ארמי אובד אבו וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם. ולזה נאמר (במדבר כ׳, ט״ו): 'וירדו אבותינו מצרימה' (דברים י׳ כ״ב): 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה'. ולא אחד שיאמר שהוא הורידם לשם, אדרבה נזהר מזה ע"י יהושע שנאמר (יהוש' כ"ד) 'כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'.' וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו', ויעקב ובניו ירדו מצרימה ראה כי כל המעשים ההם ייחס לעצמו זולת זה.

(ר' יצחק עראמה – ספר עקדת יצחק לו, א)


הפיוס והאיחוד

חיים רובינשטיין

ויגש אליו יהודה. שני מנהיגים עומדים זה מול זה ומתח עצור ביניהם. מתח הנמתח מאות שנים וחוצה את העם לאורך ההיסטוריה שלו. יהודה ויוסף. המתח והעוינות שתחילתה ביחסי בני יעקב בצעירותם, מגיע לסיומו בפרשתנו. סיום זמני. יהודה ואפרים (בן יוסף) נצבים זה מול זה בימי ירבעם בן נבט ולכל אורך תקופת הבית הראשון, ואולי עד לימינו אלה.

צד אחד צריך להבין. להבין ולגשר על פער העוינות. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ . יוסף סולח לאחים. וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים. השנאה והיריבות פגו. יוסף מביא את בני יעקב למצרים בכדי להצילם מהרעב. התוצאה היא איחוד השבט. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ. השסע בשבט בני ישראל נעלם.

לא כך היה בהמשך. ההיסטוריה מוכרת, ופילוג בתוך העם הינה תופעה ידועה. מתוך שכך, ההקשר עם ההפטרה ברור. בחלקו השני של פרק ל"ז, לאחר חזון העצמות היבשות מנבא יחזקאל על אחרית הימים והגאולה.

נקודת ההתחלה מוכרת. יהודה ניצב מול יוסף ("בְּיַד-אֶפְרַיִם"). הנביא עושה מעשה סמלי והופך את שתי הקורות המסמלות את יסודות העם לעץ אחד. תיאור העתיד מובא אולי כתנאי למימושו.

לאחר היציאה מעמק העצמות היבשות יתקיים קיבוץ גלויות וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם ובשלב הבא וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.

המעשה הסמלי של יחזקאל המחבר בין יהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו לבין יוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, שני הגושים היריבים בתוך עם ישראל והופך את בני לאה ובני רחל לגוי אחד. זהו התנאי המוקדם להמשך. המצב הסופי אליו מנבא יחזקאל הוא – וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

חֲבֵרָ(י)ו כתוב בהשמטת היוד, כסמל לרבים שהפכו לאחד. "הה"ד  (יחזקאל לז') ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו וגו' לבני ישראל וגו" חבירו כתיב נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה. מה כתיב אחריו? 'ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו"" (בראשית רבא, צ"ח, ב).

הנביא רואה כמה שלבים בתהליך הגאולה. בשלב הראשון קיבוץ הגלויות השונות, פלגים פלגים, יתכנסו לשני גושים. יהודה ושבטיו ויוסף ושבטיו, עדיין עומדים זה מול זה. בשלב הבא הגושים חייבים להתאחד לעם אחד, תחת מנהיגות מחבקת, גוש שמרכז תרבותו יהיה רוחני. וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם. רק אז תהיה להם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם שיוכר ויוערך על ידי עמי העולם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם . ביטול הפילוג ואחדות העם על אדמתו הם התנאי לגאולה השלימה.

בעצם הימים שדברים אלה נכתבים, ונראה כי כך יהיה כאשר יקראו, העם מופרד לשני גושים הנצבים זה מול זה. העוינות מזכירה את היריבות בין יהודה לישראל בימי הבית הראשון. האיומים מבחוץ דומים לסכנות שעמדו גם אז בפני ישראל ויהודה ממזרח, התרבות היא זרה המתאפיינת בערכים המדגישים את האני ומבטלים את הכלל. מצב זה צריך להשתנות.

מדינת ישראל שקיבצה בתוכה את העצמות היבשות שנפחה בהם הרוח וקרמו עור וגידים, צריכה לעבור לשלב הבא של וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. או אז תרבותם ומהותם יופנו לאתגרים נעלים יותר והאנרגיה שהושקעה בשלילה תתועל לאפיקים יצירתיים והתפתחותיים. חזון הנביאים יתגשם.

הציפיה הנבואית היא מיהודה להפוך לדוד. מנהיג המאחד את העם. מנהיגות המסתכלת קדימה ולא אחורה, אל פני הדור. וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ.

ראוי שהפיוס של בני יעקב-ישראל בפרשתנו, יחד עם נבואת יחזקאל בהפטרה, יתנוססו לעינינו בימים אלה, כסימן דרך. בְּרִית שָׁלוֹם בתוכנו יביא ל בְּרִית עם העוֹלָם.

דר' חיים רובינשטיין הוא יועץ ביחידת הבוגרים של בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית.


"ויגש": על עמדות רגשיות אתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה': 'מענה רך ישיב חמה. ודבר עצב יעלה אף'. שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

 (רבינו בחיי בראשית מד , יז)

'ויגש אליו יהודה' רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה', רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. ורבנן אמרי:

הגשה לתפלה, ככתוב 'ויגש אליהו'. רבי אלעזר פשט להון (הציע שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני בא, אם לפיוס, אני בא, ואם לתפלה, אני בא. רבי מאיר אומר: אין ויגש אלא לשון שלום,

שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם לשלום'. ר' יהודה אומר: אין ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת. רבי יוסי אומר אין ויגש אלא לשון נזיפה שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'. רבי נתן אומר אין ויגש אלא לשון משמוש שנאמר 'גשה נא ואמשך בני'.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מד, סימן קנ)

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

(מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)

"ויפל על-צואריו, ויבך על צואריו עוד"- בכי של שמחה, של כאב, של חרטה?

יוסף בכה, יעקב לא בכה. יוסף עוד זלגו עיניו דמעות, יעקב יבש כבר מקור דמעותיו. יוסף התמיד עוד בבכי אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה אתו – בקווים זעירים אלה משתקפת האמת לאמיתה; יעקב חי במשך כל השנים האלה גלמוד ומבכה את בנו – כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. ויוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות מלאו את לבו. עכשיו, בהתרפקו על צוארי אביו, נתעוררו בו זכרונות כל עשרים שנות הפרידה, וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת. יעקב בתוך כך הפך כולו – ישראל ; יוסף עודנו בוכה.

(הרש"ר הירש בראשית מו, כט)

'והיה כי יקרא לכם פרעה': יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם, כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו. לפיכך, כשישאל לכם 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי מקנה היו עבדיך' ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן, 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן', ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך, והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאם לא כן, למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן, וטעמו 'כי תועבת מצרים…' אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא ציווה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם, ודאי כולכם רועי צאן.

(כלי יקר בראשית מו, לג)

והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם.

(יחזקאל לז , כז – מתוך הפטרת ויגש)

'והיה משכני עליהם': תרגם יונתן ביניהון , לפי שבמקומות קשור שכינת האל יתברך עם בתוך, ומה שאמר במקום הזה עליהם, לומר כי מוראו יהיה עליהם לעולם, כי ישכון כבודו בתוכם לעולם.

 (רד"ק יחזקאל לז , כז)

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן פיסקא לא)

…יוסף חיים ירושלמי, בספרו "זכור", מסביר כי הסכנה האמיתית אינה שמאורעות העבר יישכחו, אלא שיישכח הֶבֵּטם המכריע ביותר, האופן שבו אירעו: "והיה כי יביאך… הישמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". (דברים ו', י-יב; שם ח' יא-יח)

לכן, נקבעו בעם היהודי ימי זיכרון למאורעות שונים בהיסטוריה היהודית. חלקם הפכו לתאריכים מרכזיים במעגל השנה היהודי כחגים או כימי אבל (כגון: חג החנוכה, תשעה באב ועוד).

מספר תאריכים נקבעו לציון יום זיכרון לשואה: 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה', 'עשרה בטבת', ובשנה שעברה, נקבע יום זיכרון נוסף, ה- 27 בינואר . כל אחד מימי הזיכרון נקבע מסיבות שונות : יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום זיכרון ממלכתי, עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי וה- 27 בינואר – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת השואה.

כבר בשנת 1946 נעשו הניסיונות הראשונים לקביעת יום זיכרון לשואה, עם התקרב יום השנה הראשון לשחרור המחנות.

ב- 5 במאי 1946 הקדיש הוועד המרכזי במחנה העקורים בלנסברג שבגרמניה, את ישיבתו השבועית לקביעת "יום מאוחד לזיכרון ולשחרור". בישיבה זו, היו שפקפקו בסמכותם של נציגי שארית הפליטה לקבוע יום זיכרון לעם היהודי בכללותו, והציעו למסור את ההחלטה לידי רבנים ותלמידי חכמים.

הנושא המרכזי בדיון התמקד באופיו של יום הזיכרון ובמרכיביו העיקריים: האם להדגיש את האבל או ההודיה? הסבל או הגבורה? קידוש ה' או ההישרדות? 

הרוב תמך בהכרזה רשמית על "יום זיכרון ושחרור מאוחד, שידגיש את עגמת נפשנו ומרירותנו לנוכח הטרגדיה הגדולה שכילתה את יהדות אירופה, וינציח בסמליותו את התחייה הלאומית תוך הדגשה כי עם ישראל חי".

בישיבה הוחלט לקבוע את י"ד באייר (שחל ב- 15.5.46), יום שחרור מחנה לנדסברג, כיום הזיכרון והניצחון. יום האבל צוין בעצרות זיכרון ובתפילות שהתקיימו בריכוזים של שארית הפליטה באזור הכיבוש האמריקני. כל עצרת נפתחה או נחתמה בשירת "התקווה" וכללה אמירת "יזכור" ו"אל מלא רחמים", עמידת דומייה לזכר הנרצחים, דברי הספד, מצעד ניצחון ושירה בציבור. 

ניתן לראות כי ברוב המקרים שולבו בעצרות הנושאים המנוגדים של אופי הזיכרון. עבור רבים משארית הפליטה לוו הטקסים בתחושה חמה של סולידריות יהודית, במתן כבוד לזכר הנרצחים ובהפגנות שמחה על סיום המלחמה.

ניסיון שני לקביעת יום זיכרון, נעשה בהונגריה ביום כ' בסיוון תש"ו, יום האבל המסורתי לזכר הקרבנות בפרעות ת"ח ות"ט. 

בפועל, ימים אלה לא נקבעו כימי זיכרון לדורות ולימים. בדיון הציבורי בכנסת, בדבר ההחלטה על קביעת "יום זיכרון", לא הועלתה היוזמה לקביעת תאריך יום הזיכרון לשואה באחד מהימים הללו.

יהודית באומל העלתה את הסברה, שהסיבה לכך היא, כנראה, משום שהמניע לקביעתם של ימי הזיכרון הראשונים נקבע מתוך צורך פנימי ומיידי של הניצולים לכבד את זכר יקיריהם. לפי דבריה, לא הוקדשה מחשבה לטווח ארוך בקביעת המועד והימים נקבעו מתוך פרספקטיבה מקומית ולא מתוך פרספקטיבה לאומית רחבה. אותו מניע הוא זה שגרם לכך שבשנים שלאחר מכן, קהילות רבות קבעו לעצמן ימי זיכרון משלהן, לרוב ביום הגירוש האחרון או ביום חיסול הגטו של קהילותיהם.

ניסיונות לקביעת יום זיכרון ממוסד כלל-ארצי החלו רק לאחר קום המדינה.

בשנת 1949, כחצי שנה לאחר קום המדינה, נקבע על ידי הרבנות הראשית התאריך י' בטבת כ'יום הזיכרון לשואה'.

יום עשרה בטבת נקבע עוד בתקופת המקרא כיום צום המציין את תחילת המצור על ירושלים ואת ראשית התהליך שהביא לחורבן בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל. צום זה הנו אחד מבין 4 צומות בשנה המציינים את החורבן ותוצאותיו: י"ז בתמוז (היום בו נפרצו חומות ירושלים), תשעה באב (יום חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני), צום גדליה (יום צום לציון רצח גדליה בן אחיקם) ועשרה בטבת.

…הרב אהרן ליכטנשטיין רואה בקשר בין שני האירועים (חורבן המקדש והשואה) מסר מוסרי- חינוכי:

לדעתו, המסר של עשרה בטבת הוא שגם באירוע שאינו מרקיע-שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, יום חורבן בית המקדש, הועלו כבר בי' בטבת. כך גם לגבי השואה. הוא מסביר שבמבט לאחור ניתן לראות את השורשים והניצנים של השואה: המוסיקה של ווגנר, השתלטנות של ביסמרק והתורה של ניטשה (למרות שוודאי שלא היה ניתן להבחין בהם אז, שכן לא היתה אפשרות להבחין בניצנים כשלא ידעו שיש בכלל אילן שכזה)

המסר המוסרי והחינוכי שנובע מכך הוא שכיום, לאחר שאנו יודעים שיש אילן כזה, עלינו להיות מודעים לניצנים שלו, לנסות ולראות תהליכים גם בשלביהם המוקדמים ולא להתמקד רק באירוע עצמו, ב"מכה בפטיש". עלינו לחדד את הקשר שבין מצור לחורבן, לאו דווקא בגלל החשש לשואה שניה, אלא מפני ש"אם זה מה שיוצא מניצנים – מה רבה חומרתם של הניצנים עצמם".

ניתן אולי לומר, שהדבר נכון גם לגבי ימינו אנו, בנוגע לתופעות שליליות שונות המתרחשות בעולם (כמו הכחשת השואה). עלינו לשים לב ולחדד את המודעות לתהליכים הקורים בעולם ולהבחין בחומרתם של ניצנים מסוימים כשלעצמם ולא רק לתוצאות העלולות להתרחש כתוצאה מהם.

(מתוך מאמר של יעל נובוגרוצקי: הקשר בין חורבן בית המקדש ליום הקדיש הכללי באתר יד ושם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.