ויגש תשע"ט, גיליון 1080

וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ

וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

(בראשית מ"ה, כ"ז)

איור: הרי לנגבהיים

  

את כל דברי יוסף. סִימָן מָסַר לָהֶם בַּמֶּה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ – בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וירא את העגלות אשר שלח יוסף , וְלֹא נֶאֱמַר אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה.

(רש"י שם, שם)

את כל דברי יוסף סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו בפר' עגלה ערופהאמר במדרש שכשנפטר יוסף מאביו היה יעקב הולך ללותו, אמר לו: אבא, חזור בך שלא איענש על ידך.

אמר לו: בני, על דבר זה עתידין בני לעתיד לבא ליכשל, כשימצא חלל באדמה ויביאו עגלה ערופה וזקני בית דין ירחצו ידיהן, ויאמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוייה וכו' כדאית' התם ומתוך דברים אלו התחילו לעסוק בפרשת עגלה ערופה.

(ברטנורא שם, שם)

ותחי רוח יעקב נרפא מן העלוף הקודם בהדרגת השמחה עם הדאגה.

(ספורנו שם, שם)

ותחי – רוחו שהיתה כמו מתה, כמו שאמר 'ויפג לבו'. ורז"ל אמרו: (אדר"נ, ספ"ל) כי זה רוח נבואה שפרשה ממנו מיום שיצא יוסף, כי אין רוח נבואה שורה אלא מתוך שמחה, וכיון ששמע בבשורת בנו, חזרה אליו רוח נבואה, זהו שאמר 'ותחי'. וזהו שלא נאמר לו בנבואה בדבר יוסף כל אותן השנים לפי שהיה אבל ונעצב, וכיוון שאין הרוח פנוי מעסקי חומרי לא ידבק בו השכל, כי לא ידבק אלא בדומה לו, ובבאר שבע נגלה אליו אלהים במראת הלילה אחר ששבה אליו רוח נבואה.

 (רד"ק שם, שם)


  

על שום מה נהרגו עשרת הרוגי מלכות?

אלעד קפלן

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"1 – אחי יוסף נבהלים מהגילוי שאחיהם הוא שליט במצרים, ובצדק. כעת יוכל יוסף להענישם על שהשליכו אותו לבור ומכרו אותו לעבד. יוסף אינו פוגע באחיו ומסיר מהם אחריות למעשיהם, משום שהדבר היה מאת ה': "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".2 דברים אלו של יוסף ממשיכים גם בפרשת 'ויחי', שם אומר יוסף שלא יעניש אותם ושאין להם מה לפחד: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".3

חלק מהמפרשים ראו בדבריו של יוסף זיכוי של האחים מכל אחריות. כך, למשל, פירש רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים': "המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמור להם איבה ולא להרחיק מדת האחווה מהם"4 וכן "והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מוות והישקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים".5 מפרשים אחרים ראו את מעשי האחים כראויים לעונש מצד מחשבתם הרעה, אך ההתעמרות של יוסף בהם הייתה "מידה כנגד מידה".6

אולם, על אף שזיכה אותם יוסף מעונש, בהלת האחים מלווה את העם היהודי לדורי דורות בקינה ובמדרש "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות, שנאמרת בקהילות ספרדים בתשעה באב ובקהילות אשכנז במוסף של יום הכיפורים.7 במדרש זה, הקיסר הרומי מחליט להוציא להורג באכזריות עשרה תנאים, מגדולי התורה שקמו לעם ישראל, כעונש על מכירת יוסף: "שלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל… אמר להם: ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו, מה דינו? אמרו לו: התורה אמרה 'מות יומת'. ענה ואמר להם: אם כן, אתם חייבים מיתה. אמרו לו: אמור למה. אמר להם: על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. ואם הם היו בחיים, הייתי דן אותם ועתה שאינם בחיים אתם תישאו בעוון אבותיכם". רבי ישמעאל עולה לרקיע ונאמר לו שעל החכמים לקבל את הגזירה: "כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה בידי מלכות הרשעה".

הדבר מעורר תהייה כפולה. ראשית, אחי יוסף עצמם פטורים מעונש. שנית, אף אם היו חייבים האחים בעונש, מדוע שהרוגי מלכות יישאו בעוונם? לכאורה, יכלו החכמים להשיב אינספור תירוצים לטענתו של הקיסר לגבי מידת אחריותם. אמנם הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כפי שסברו חלק מהמפרשים,8 אך האם די בכך בכדי לתת הסבר לעונש הקשה? כפי שמהדהדים דברי המדרש: זו תורה וזו שכרה?

ישנו סיפור תלמודי המוסיף נדבך נוסף לאירוע הוצאתם להורג של עשרת הרוגי מלכות – סיפור נידויו של רבי אליעזר בן הורקנוס. רבי אליעזר מנודה לאחר סיפור "תנורו של עכנאי".9 במהלך מחלוקת בדיני טומאה וטהרה, רבי אליעזר אינו מצליח לשכנע את יתר החכמים ועובר להשתמש במופתים בכדי להוכיח את צדקתו: עץ חרוב נעקר ממקומו מאה אמה, אמת המים חוזרת אחורה, קירות בית המדרש נוטים ליפול ולבסוף יוצאת בת קול ומצהירה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". סיפור זה הוא אחד המפורסמים בתלמוד בגלל האמירות החשובות המופיעות בו על אופן פסיקת ההלכה באמצעות מחלוקת והכרעה של חכמים: "לא בשמים היא" וכן דבריו של הקב"ה על תלמידי בית המדרש, שמתעקשים על דרך הפסיקה המקובלת, "נצחוני בני". אולם, סוף הסיפור הוא טרגי ומוכר הרבה פחות. הסיבה שסיפור זה מובא בתלמוד היא דווקא בכדי ללמד על "אונאת דברים"; הפגיעה בכבודו של רבי אליעזר. לאחר סיום המחלוקת, שורפים חכמים את כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר ומנדים אותו. רבי אליעזר, אחד מבכירי תלמידיו של רבי יוחנן בן-זכאי, מסיים את חייו בביתו בלוד, מנותק מבית המדרש ביבנה. בימיו האחרונים, באים החכמים לבקרו ומתפתחת ביניהם שיחה:10

אמר להם: למה באתם?

אמרו לו: ללמוד תורה באנו.

אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם?

אמרו לו: לא היה לנו פנאי.

אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן.

אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו?

אמר לו: שלך קשה משלהן.

רבי אליעזר מנבא את הוצאתם להורג של עשרת הרוגי מלכות ואת סריקת בשרו של רבי עקיבא במסרקות ברזל. הוא כואב על אובדן התורה, שאף אחד כבר לא יזכה ללמוד ממנו: "נטל שתי זרועותיו והנחיחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועתיי, שהן כשתי ספרי תורה שנגללין".

ניתן למצוא מקבילות בין סיפורם של רבי אליעזר וחכמי יבנה לבין סיפורם של יוסף ואחיו, ששניהם מובילים יחד לעשרת הרוגי מלכות. בשני הסיפורים מתגלה מחלוקת בין מנהיגי עם ישראל. אחד יוצא החוצה, באופן מתנשא, בכדי להוכיח את צדקתו באופן מטאפיזי, שחורג מכללי המחלוקת המקובלים. יוסף באמצעות חלומות, רבי אליעזר באמצעות מופתים. בשני המקרים הסיפור מסתיים בהוצאת אותו פרט מהכלל, יוסף על ידי מכירתו והוצאתו מהמשפחה, ורבי אליעזר על ידי נידויו והוצאתו מבית המדרש. רבי אליעזר בן הורקנוס מכונה במסכת אבות "בור סוד שאינו מאבד טיפה", משום שלא שכח דבר מהתורה שלמד.11 בעוד אחיו של יוסף משליכים אותו לבור, חכמי יבנה משליכים את בור הסוד עצמו, ובכך מאבדים את תורתו.

המדרש מציב את חכמי יבנה בנעליהם של אחי יוסף. את הפירוד הפיזי בין יוסף לאחיו ניתן היה לתקן באמצעות חיבור מחדש של המשפחה. החכמים, לעומת זאת, אמנם שבו לבקר את רבי אליעזר בסוף ימיו, אך את הנזק שנגרם לתורתו לא ניתן היה לשקם. חכמי יבנה אמנם הֵגֵנו על דרכי הפסיקה וההכרעה והקב"ה הכיר בצדקת דרכם, אך הם לא השכילו לשמור על המשפחה, החיבור בין העמדות והתפיסות השונות בתוך עם ישראל. החכמים אמנם לא מכרו בעצמם את יוסף, אך במעשיהם חזרו על אותו דפוס התנהגות, כאשר לא הצליחו להכיל את הקול השונה מהם. החכמים האמינו שהם עושים לשם שמים, כדבריו של רבן גמליאל: "לא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל"12, אך אין בכך די. בעוד האחים התכוונו לרעה והתוצאה הייתה לטובה, החכמים התכוונו לטובה, אך התוצאה הייתה לרעה. כתב הרב אהרן יהודה לייב שטינמן זצ"ל על עוון המחלוקת, כי יש להקפיד לוותר גם כאשר צודקים: "יש חולה גרועה אשר אנשים משלים ומרמים עצמם שעושים לשם שמים, ואינו יכול לוותר כלום, ולאדם כזה אין שום עצה רק שיעמיק ללמוד את עצמו, עד שיבין האמת וישוב אל ה' וירחמהו".13 לצד ערך האמת ישנו גם ערך המשפחה. שנזכה שיתקיים בנו נבואתו של יחזקאל בהפטרה לפרשת השבוע, לבנות את עם ישראל מתוך שותפות: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".14

  1. בראשית מה, ג.
  2. בראשית מה, ה-ח.
  3. בראשית נ, יט-כ.
  4. אור החיים, בראשית מה, ח.
  5. שם, בראשית נ, כ. וכן פירושו של רבי עובדיה ספורנו, בראשית נ, יט: "האמנם אני דין תחתיו שאדון אחר גזרותיו, ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם, כמו 'בית דין המבטל דברי בית דין חברו', כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק, כעניין "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים".
  6. אברבנאל, בראשית מב, ז-יב: "מי שחשב להרע לחברו במעשה מה והועילו בו, הנה עם היותו שלא ייענש כפי מחשבתו הרעה, כיוון שלא יצא לפועל, כבר ייענש על מה שכיוון להרע לו, כי מצדו כבר נעשה הרגע המכוון אצלו. ואם לא יצא לפועל – לא בצדקו ויושר לבבו היה. ומזה הצד היו אחי יוסף ראויים לעונש כפי מחשבתם, לא כפי מה שנמשך ממנה, ולזה התנהג יוסף עימהם מידה כנגד מידה. כי לא הרע עימהם בפועל, אלא בצער מחשבתם, כשם שהם לא עשו לו רע, אבל צערו אותו בחשבם להרע לו, ואלוהים חשבה לטובה".
  7. אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עשרה הרוגי מלכות.
  8. פרדס יוסף, בראשית נ, כ: "ואין להקשות שנמצא במדרש וזהר שנענשו השבטים על מכירת יוסף, הא לא הי' כלל להם חטא, אך י"ל דה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולעיני העולם הי' נחשב לחטא דסברו דמחשבתם הי' לרעה, אבל באמת ל"ה חטא כלל".
  9. תלמוד בבלי, בבא מציעא נט, ב.
  10. תלמוד בבלי, סנהדרין סח, א.
  11. מסכת אבות ב, ח.
  12. תלמוד בבלי, בבא מציעא נט, ב.
  13. מובא בספר "אורחותיך למדני" (ליקט וערך: הרב משה סופר), עמ' 160.
  14. יחזקאל לז, יט.

עו"ד אלעד קפלן הוא מנהל עמותת 'עתים', שמסייעת לאנשים שנתקלים בקשיים מול הממסד הדתי ושירותי הדת


 

"כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן" – הטבעונים הקדמונים?

אמר רבי ישועה: כי פי' תועבת מצרים משה כתב כן לגנות עבודה זרה, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים, והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר, ואילו היה כן, למה לא יאכלו בשר שור או בשר גדיים? ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן, וכן כתוב 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן', ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבוא בארץ נוכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם, וכן כתוב 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם', והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי, ואין טעם לשאול א"כ למה היה להם מקנה, כי כן יש לאנשי לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש, והצאן לצמר…

 (אבן עזרא שמות ח, כב)


על הנבואה

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה… גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי- אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום – שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים : "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם… נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 35-36)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.