ויגש תשע"ח, גיליון 1034

וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים; וַיַּצִּגֵם, לִפְנֵי פַרְעֹה.

 (בראשית מז, ב)

איור: הרי לנגבהיים

ומקצה אחיו: מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו.

(רש"י שם, שם)

ומקצה אחיו לקח. מהחשובים שבהם, מלשון קצין, כמו מקצות הארץ [ומאציליה] קראתיך (ישעיה מא, ט).

(הטור הארוך שם, שם)

…יש בסיפור יוסף משהו נעדר כנות – יסוד של הסתרה: יוסף מסתיר את דבר קיומו מאביו במשך עשרים שנה; הוא מסתיר את זהותו מאחיו, כשהוא לובש את מסכת המלכות; ומאוחר יותר הוא מציג רק חלק מאחיו בפני פרעה. לפי חז"ל הוא לא רצה ליצור 'רושם מוטה', שאחיו עלולים לאיים על שלומם של פרעה ומצרים, ואף לא לפתות את פרעה לעשותם ללוחמיו (ראו בראשית רבה צד, ד). יוסף ממקם את משפחתו הרחק מעיני זרים, בגושן; ואחרי הכל, כרועי צאון הם ממילא משוקצים בעיני המצרים: 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן' (בראשית מו, לד).

(מיכאל רוזנק – בתרגום ובעריכת אבינועם רוזנק: עץ החיים ועץ הדעת, עמ' 265-266)


על הכנות

משה מאיר

דברי יהודה אל יוסף הפותחים את פרשתנו, הם שיאו של דיאלוג מתמשך בין האחים ובין יוסף. במהלך הדיאלוג, מופיעה חמש פעמים המילה 'כנים':

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.1

אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.2

וַנֹּאמֶר אֵלָיו: כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.3

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם: אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.4

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם. אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.5

מהי ה'כֵּנות'? כך כותב רש"י:

'כנים' – אמתיים, כמו 'כן דברת'6, (במדבר כז ז) 'כן בנות צלפחד דוברות'7.

יש קשר בין 'כנות' ובין 'אמת', אך יש גם הבדל בין שני המושגים. הפילוסופיה מספקת לנו כלים מדויקים להבחין בין המושגים. הגדרת ה'אמת' בפילוסופיה הקלאסית היא זאת: אם בתודעה יש משפט [א], והוא מתאר בהתאמה את המציאות שהיא [א], להתאמה הזאת קוראים אמת. אם בתודעה יש משפט [א] אבל המציאות היא [ב], לאי ההתאמה הזאת קוראים 'שקר'. למשל אם אני אומר את המשפט 'עכשיו יום', והמציאות היא שעכשיו יום – המשפט הוא אמיתי. אם אני אומר את המשפט 'עכשיו יום' והמציאות היא שעכשיו לילה – המשפט הוא שקרי. הפילוסופיה המודרנית ערערה על התבנית הזאת, היא טענה שהמציאות החיצונית חסומה בפני התודעה, ועל כן מבחן המציאות איננו מן האפשר. כתוצאה מכך, מושג ה'אמת' הקלאסי – קרס. במקומו צמח מושג 'אמת' חדש. במקום התאמה בין הפנימי ובין החיצוני, נבדקת התאמה בין הפנימי לבין עצמו. אדם אומר את המשפט 'אני אוהב אותך'. אם המשפט מתאים למציאות הפנימית שלו, הרי המשפט אמיתי. אם המשפט איננו מתאים למציאות הפנימית שלו – למעשה הוא לא אוהב – הרי שהמשפט שקרי. ל'אמת' מהסוג הזה קראה הפילוסופיה הקיומית המודרנית – 'אותנטיות'.

אם נקרא את הפרשה כש'כנים' הם 'אותנטיים', נגלה בה פנים מעניינות. האחים טוענים שהם 'כנים', על פי הפרשנות הזאת – 'אותנטיים'. והנה מגיע הרגע, יהודה אוזר עוז ומדבר עם יוסף. כיצד אמורה להתנהל שיחה אותנטית? הנה כך כותב בובר, אחד ההוגים הקיומיים:

בשיחה כהווייתה מתרחשת הפנייה אל איש השיח בכל אמיתה, הווה אומר בחינת פנייה שבלב. כל מדבר מתכוון כאן לאיש שיחו, לאיש שיחו או לאנשי שיחו, שהוא פונה אליהם, בחינת יש אישי זה. להתכוון למישהו משמעו כאן במסכת שלפנינו, לנהוג בו ברגע זה, עד היכן שידי מגעת, מעשה של ניכוח. החושים הקולטים וכוח המדמה הריאלי, המשלים את שנקלט על ידיהם, פועלים כאחד לנכח את הזולת בחינת איש שלם ויחיד, הוא הוא איש זה. ברם, המדבר אינו רק קולט את המנוכח לו, הוא קונה אותו כחבר לשיחו, ומשמעותם של דברים: הוא מאשר, כל שהאישור תלוי בו, הוויה אחרת זו. הפנייה האמיתית של ישותו אל האחר כוללת בתוכה אישור זה, קניין זה. מסתבר: אישור כזה אין משמעו כלל ועיקר הסכמה: ברם, יהי העניין שאני חולק בו על חברי מה שיהיה, עצם הדבר שאני קונה את האיש חבר לשיחה כהוויתה, משמעו אמירת 'הן' אליו בחינת איש.8

בובר הוא הוגה דיאלוגי. אצלו מושג האותנטיות חל לא רק על היחיד אלא על שני בני השיח. בשיחה אותנטית יש התכוונות אל האחר, הנכחה שלו כאיש שלם ויחיד, אישור שלו. האם תכונות השיחה אלה נמצאות בשיחה בין יהודה ובין יוסף?

יש החושבים, כי אותנטיות היא הסרת מסכות. דיבור בגובה העיניים, ללא גינוני נימוס וטקס. אם אלה מאפייני האותנטיות, הרי שיהודה לא מדבר אל יוסף באופן אותנטי. שש פעמים מכנה יהודה את יוסף 'אדוני', ארבע עשרה פעמים הוא מכנה את עצמו את אחיו ואפילו את אביו בתואר 'עבד'. הוא אף מכנה את יוסף בכינוי הנשמע כחנופה – 'כמוך כפרעה'.

אך אם ניקח את הגדרותיו המדויקות של בובר, הדיבור של יהודה הוא מאוד אותנטי. יהודה מאשר את קיומו המלא של יוסף, כאדון, כפרעה. הוא מתכוון אליו, ודווקא מתוך התכוונות מאשרת זו הוא מצליח להוציא מפיו 'דיבורי אמת' – כביטוי של רבי נחמן מברסלב, המציב את עולמו הפנימי, את המחויבות שלו לאביו ואת האחריות שהוא לוקח על ההתרחשות.

יש החושבים שאותנטיות היא התחשבות של אדם רק בעצמו, ואי התחשבות באחר. מי 'שלא עושה חשבון' הוא האותנטי, מי שמדבר מהבטן. בובר ויהודה מורים אחרת. האותנטי הוא מי שמבין את ההתרחשות, שמבין מי הוא האחר, שמאשר את קיומו גם אם מדובר בקיום היררכי ביחס אליו. מלאות הקיום יכולה להכיל מסכות של נימוס, תארי כבוד, ואפילו התרפסות. התנאי לאותנטיות הוא להיות מחובר לקיום האמיתי הן שלך והן של הזולת. האותנטיות ללא המסכות, היא פעמים רבות אגוצנטריות, חוסר תרבות ונימוס, פריצת גבולות חברתיים. היא פראית, חסרת דרך ארץ ועלולה לגרום להרס ולפגיעה. פגיעה באחר, ופגיעה של אחר בעל כוח בך. האותנטיות הדיאלוגית היא מאופקת, אין בה יוהרה, יש בה צניעות וענווה.

חברה החורטת על דגלה את האותנטיות הפראית עלולה להביא לכאוס ולהרס. היא לא תצליח במשימת שחרור האח מיד החזק ממנו. חברה המעודדת אותנטיות צנועה, תאפשר לנווט לקראת יעדים ראויים בתוך מערך הכוחות הקיימים.

  1. בראשית מ"ב י'א.
  2. שם י"ט.
  3. שם ל"א.
  4. שם ל"ג.
  5. שם ל"ד.
  6. שמות י' כ"ט.
  7. במדבר כ"ז ז'.
  8. 'בסוד שיח' עמ' 230 בתרגום העברי.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כחמש שנים בהוצאת מאגנס. 


 

"ויגש": על עמדות רגשיות אתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה' רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה', רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. ורבנן אמרי: הגשה לתפלה, ככתוב 'ויגש אליהו'. רבי אלעזר פשט להון (הציע שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני בא, אם לפיוס, אני בא, ואם לתפלה, אני בא. רבי מאיר אומר: אין ויגש אלא לשון שלום, שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם לשלום'. ר' יהודה אומר: אין ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת. רבי יוסי אומר אין ויגש אלא לשון נזיפה שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'. רבי נתן אומר אין ויגש אלא לשון משמוש שנאמר 'גשה נא ואמשך בני'.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מד, סימן קנ) 


"ידבר נא עבדך דבר באזני אדֹני": הרי זה ביטוי יפה למי שמוסר את דבריו לשיקול דעתו של האחר. אינני פונה אל רגשותיך, אלא אל רוחב שכלך.

 (הרש"ר הירש בראשית מד, יח)


תקיפותו המפויסת של יהודה

'אדני שאל את עבדיו לאמר' – תדע שבעלילה אתה בא עלינו; כמה מדינות ירדו לכאן ליקח אוכל, כלום שאלת להם כמו ששאלת לנו? שמא בתך היינו מבקשים, אחותנו אתה מבקש?! 'ונאמר אל אדוני וגו" – אפשר אדם כיהודה מדבר דבר שאינו ברור לו 'ואחיו מת'? אלא, כך אמר יהודה: אם אני אומר לו שהוא חי, הוא אומר לי 'הביאהו אלי' כדרך שאמר על בנימין, לפיכך אמר 'ואחיו מת'. אמר ר' חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא מדבר יהודה ליוסף עד 'ולא יכול יוסף להתאפק', היה בהן פיוס ליוסף, פיוס לבנימן, פיוס לאחיו. פיוס ליוסף; ראו היאך נתן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו; ראו היאך נתן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין; כשם שנתתי נפשי על אחיך, כך אני נותן עליך.

(ילקוט שמעוני, בראשית פרק מד סימן קנא)


"ולא יכול יוסף להתאפק"; מרוב רחמים או מסיבות אחרות?

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' – לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם.

(רש"י בראשית מה, א)


'ולא יכול" – כיוון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו, נכמרו רחמיו עליו ולא יחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא 'הוציאו כל איש מעלי'.

(רד"ק שם, שם)


רצונו לומר כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח… משתחווים לי' ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה שם, שם)


האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)


פשוט הוא מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע, וכוונתי ב"בחיריות" שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים בסתם בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה , או אמרה…

(מורה נבוכים ב, מח)


"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו, שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

(מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)


…מכאן ואילך נתנמכה רוחו של של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל והוא נוהג עמי בדרך ארץ, נוהג אף אני עמו בדרך ארץ. כשהוא בא, יוצא אני לקראתו ומבקש ממנו לישב עמי על ספסל שבגן שבין האלנות. והוא בא ויושב. וכשהוא בא מביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל תשובה גמור איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת שכנים טובים אנחנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

(ש"י עגנון: "מאויב לאוהב", עמ' תפב)


דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב – אמנות המשא ומתן

"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו): שלמה המלך יזהיר בכתוב זה : על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

(מדרש רבינו בחיי על פרשת ויגש)


צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן פיסקא לא)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.