וזאת הברכה תשפ"ב, שמחת תורה גיליון 1218

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם

 יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

(דברים ל"ג, ד-ה')

איור: הרי לנגבהיים

מעשה היה בר' יוסי שהלך אצל רבו ללמוד וכו'. הדא הוא דכתיב (דברים לג, ד) 'מורשה קהלת יעקב' – לכל מי שמתקהל ביעקב. ואפילו הגרים שעוסקים בתורה שקולים ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח, ה) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'. כהנים לוים ישראלים לא נאמר, אלא האדם. חזי מה כתיב ביתרו (דברי הימים-א ב, נה) 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו". ושמעיה ואבטליון מבני בניו של סיסרא היו ולמדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה. לכך כתיב (דברים ה, יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם.

(מדרש תהלים א, ט"ז)

תורה צוה לנו משה – הטעם שישא תמיד ויאמר 'תורה צוה לנו משה' והיא תהיה 'מורשה לקהלת יעקב', כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה, כי לא תישכח מפי זרעו, ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א) שלא אמר מורשה בית יעקב, או זרע יעקב ואמר קהלת יעקב, לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו הם הגרים הנלווים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב, ונקראו כולם קהילתו.

(רמב"ן שם שם)

בהתאסף. בְּהִתְאַסְּפָם יַחַד בַּאֲגֻדָּה אַחַת וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, הוּא מַלְכָּם, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם (ספרי).

(רש"י שם, שם)


על ההבניה

משה מאיר

במוקד הפרשה שלנו ניצבת ה'ברכה', היא ה'ברכה' אשר ברך משה את בני ישראל. היא עומדת במקביל לברכת יעקב את בניו, החותמת את ספר בראשית. מהי הברכה? קולמוסים רבים השתברו במהלך הדורות, לתת לה מובן ופשר. היו שראו בה 'איחול', מקובלים ראו בה הורדת 'שפע'. היו שראו בה מעין 'נבואה', אם לא 'נבואה' – 'רוח הקודש'.

ברצוני להבליט הפעם רכיב אחר בברכה, הוא רכיב הסדר וההבניה. הברכה עושה סדר. ראו נא את המשנה במסכת ברכות:

כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין שעל היין אומר 'בורא פרי הגפן'. ועל פירות הארץ אומר 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'. ועל הירקות אומר 'בורא פרי האדמה', רבי יהודה אומר: 'בורא מיני דשאים'. (ברכות ו' א')

יש פה שימת סדר, והגדרה המוציאה מהגדר את היוצאים מהכלל – יין, פת. ההכרעות האלה אינן מוחלטות, אפשר לקבל החלטות אחרות ולהגדיר הגדרות שונות. על כן, מדובר בהבניה, לא בחשיפת המציאות כפי שהיא לעצמה.

בואו ונתבונן בעין כזאת בשתי מערכות הברכות, זו שבספר בראשית וזאת – בפרשתנו – החותמת את ספר דברים. יעקב בברכותיו, שם בסוגריים את לוי. הוא כולל אותו בברכת שמעון, יותר מקלל ממברך ('כלי חמס מכרותיהם'). שני בנים זוכים לברכה גדולה יותר מיתר הברכות, יהודה ויוסף. המתח בין שני האחים האלה, קיים כבר בספר בראשית וילווה את העם לכל אורך תולדותיו כפי שהן מתועדות בכתבי הקודש.

בספר דברים, מצב העניינים שונה. ברכת יהודה קצרה וסתמית, לא ברכה של בן מוביל ושבט מולך. ברכת לוי מורחבת, ברכה לשבט מוביל. כך גם הברכה ליוסף, הכוללת גם את בניו – אפרים ומנשה. אפשר להבין כי כאן יש הבניה שונה, ההכרעה נפלה: יוסף ולא יהודה, לוי השתחרר ממעמסת החמס של אבי השבט וזוכה למעמד מוביל בהנהגה. האם יש כאן שיקוף של המצב הנתון, או הבנייה של המצב העתידי? לי ברור, הברכה לא רק עושה סדר, אלא גם מבנה אותו.

בואו ונתבונן במושג ה'הבניה', ובקורותיו בתולדות הרעיונות. ההתבוננות הזאת, תוסיף עוד כלים להתבוננות בפרשה. יסוד המושג במהפכה שחולל קאנט, הוא שהורה שהמציאות כפי שהיא לעצמה חסומה בפנינו. תמונת העולם שלנו, היא תולדה של מבנה התודעה ולא של מבנה המציאות. המהפכה הזאת, כונתה המהפכה הקופרניקאית. יש לה תולדות רבות ושונות, אחת מהן היא בשדה ההבניה.

אם התופעה היא השלכה של התודעה, הרי שאפשר גם לכוון אותה. כך נולדו כמה כיווני הבנה ופעולה. הקונסטרוקטיביזם, בונה באופן עדין, בהתאמה לנתונים המתקבלים מהמציאות. הדקונסטרוקציה – מבית מדרשו של דרידה – מתעלמת מהמציאות, עוסקת בפרשנות יוצרת ומשוחררת שהיא פרי רוחו של הפרשן.

מכאן נובעות שתי אפשרויות (לפחות) להבנת מפעלו של משה בברכות: האחת – משה רואה את ההתפתחות ההיסטורית מאז תקופת האבות, ובהתאם לה מבנה את הברכה המופנית לעתיד. כך הוא מעצב את מוקדי הכוח וההנהגה, בהתאם למציאות אך עם דחיפה קדימה. השניה – משה מבנה את העם בברכותיו, בהתאם לרוחו היוצרת ולחזונו, בהתעלם ממצב העניינים במציאות.

עד כה דיברנו מצד המברכים – יעקב ומשה. אך סביר להניח שיש גם נקודת מבט נוספת – מצד המבורכים. רמברנדט בציורו הידוע את ברכת יעקב לבני יוסף, הצליח לבטא את המתחולל בליבם של מנשה ושל אפרים בשומעם את ברכתם. את הקנאה המאדימה פני מנשה, בהבינו שסבו מקדים את אחיו הצעיר לו הבכור. הנה כאן, שיר של ישראל פנקס המתאר את הברכה מזווית ראייתו של בנימין:

שיר של בנימין

אני הקטן שבבניך

יעקב. אכלתי לחם

במצרים,

עלזתי על שולחנך.

היוסף שבי רואה

ובוכה על בנימין

שבי,

את שניהם אבוא

אליך.

אני מריח את גלי

החושך העבש,

מנשבים, מרים,

משתי ידיך.

קבל את מתנתי: אני,

הקטן שבבנים,

רוצה לגשת אליך.

ההבניה, מורדת בגדרות ובהגדרות, בוחנת אפשרויות אחרות ושונות. בנימין שבשיר, פורץ את גבולות הזהות, מורה כי יש בו גם יוסף. גם הוא בן לרחל, ובזה זהותם משולבת. מצד שני, דווקא יוסף נפרד וזוכה להעצמה. התנועה הזאת בין שתי אפשרויות ההגדרה והזהות, יוצרת מרחב של כאב וקנאה. וכך גם ההבניה של מברך מבורך. בנימין שבשיר, מערער על מערך הכוחות הזה. המערך הזה מותיר אותו פסיבי, מקבל. הוא רוצה גם לתת, רוצה לגשת אל אביו.

התשוקה לברכה היא תשוקה לסדר, שמישהו יעשה סדר, ייתן לי, יעניק לי. גלומה גם התשוקה לפאסיביות, הבריחה מהחופש. אבל, כנראה שהסיפור אחר. מי שרוצה סדר, צריך לפעול כבן חורין וליצור סדר. מי שרוצה ברכה ושפע, צריך ליצור את הברכה וליצור את השפע. זאת השורה התחתונה של התורה, בזה מסתיים ספר דברים.

משה מאיר, מנחה קבוצות בית מדרש, דר' למחשבת ישראל, מפתח שיטת חשיבה קבוצתית בית מדרשית 'אפרכסת'.


הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

(דברים לד א, ד)

ה' את כל הארץ

הראייה הזאת היתה בדרך פלא, כי לא היה אפשר בדרך הטבע לראות כל ארץ כנען מן המקום ההוא, וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפחה שהיא עוברת לפני אדוניה, ובספרי דרשו על הפסוקים האלה שהראהו כל הדברים העתידים להיות בארץ ישראל עד סוף כל הדורות, וכן הוא לפי הפשט, שהרי הראהו חלוקת השבטים קודם שיכבשוה.

(רש"ר רג'יו שם, שם)

ושמה לא תעבר… ושמה לא תבוא

כלומר, לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל שאני נותן אותה לבני ישראל, על כן לא תוכל לבוא גם אתה, דעיקר העונש היה מידה במידה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב"ה עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה רבנו, היה העונש שלא יביא אותם להורות שם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין דברים לב, נב)

מִנֶּגֶד/ רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

"ולא ידע איש את קבורתו"

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

(רלב"ג על דברים ל"ד, ו).

…ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש (=מצבת זיכרון) על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(רמב"ם הלכות אבל ד, ד)


לסיום מחזור כ'ד של שבת שלום

לפני 24 שנה, בתשרי תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו. כתבנו אז, בגיליון הראשון : גליונות רבים מופצים בבתי כנסת שונים ולמעשה, גליונות אלו מבטאים את שבעים הפנים שיש לתורה. לעתים קרובות, נדרש האדם המאמין המחוייב לתורה ומצוות, להתמודד עם ערכים שלכאורה יש ביניהם סתירות ומתחים. חז"ל הציבו בפנינו דגמים של התמודדות עם עולם מורכב, מלא סתירות וקשיים והעבירו אל האדם ואל הקהילה את האחריות המלאה להתמודדות זו,כאשר הכריזו :"לא בשמים היא" ו"אין משגיחים בבת-קול".

תקומת עם ישראל בארצו והמציאות החדשה ההולכת ומתפתחת במדינת ישראל ובעולם כולו מציבים בפני האדם היהודי המאמין והמחויב לתורה אתגרים ערכיים מורכבים ביותר. קיימת לעתים הרגשה שערכים מסויימים זוכים לפופולריות מרובה ופופולריות זו לעתים מעיבה על איזשהו איזון הכרחי. חלקים גדולים בציבור הדתי בישראל טיפחו כחלוצים לפני המחנה את אהבת ארץ ישראל והדגישו את ייחודו של עם ישראל, לעתים על חשבון ערכים אחרים. לעתים יש לפרשנות פונדמנטליסטית השלכות הרסניות על חיינו בארץ הזאת. איננו באים לערער על חשיבותה של אהבת העם הארץ; כוונתנו ב"שבת שלום" להדגיש ערכים נוספים שגם הם ניזונים מעולמה של תורה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה :”גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". וכדי שנוכל לומר בלב שלם "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כי הציונות הדתית מחייבת אותנו לאחריות על האופן בו כל העולם רואה בתורה בשורה אוניברסלית.

מאז, עברה החברה הישראלית דברים רבים וקשים; גם השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה, וגזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו ובירכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות רבים שאינם שוליים המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו יותר משבע שנים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים, ח"ו".

בשנתיים האחרונות התקיימו ארבע מערכות בחירות שהתאפיינו בשיח אלים, בניסיון לערער על נאמנותם של יריבים פוליטיים למדינה, ובאיום על מוסדות הדמוקרטיה ועל מערכת המשפט. כמו-כן, אנחנו בשיאה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי ומשהו בסולידריות שאיפיינה את החברה הישראלית בימי משבר נחלש, אם כי בחברה האזרחית ובקהילות מסוימות, יש גילויים מרשימים של איכפתיות ותמיכה הדדית. יש לקוות הממשלה שבסופו של דבר הוקמה בעמל רב, תדע להקרין כבוד לבעלי דעות שונות ולהדגיש את הערכים האנושיים והחברתיים המשותפים.

ואם הרגשנו בתשרי תשנ"ח, שיש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, ומגמות אנטי-דמוקרטיות שהולכות ומתחזקות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", תורה הדוגלת במחלוקת לשם שמים מתוך כבוד למי שחושב אחרת. ולכן, עוד עבודה רבה לפנינו.

המגיפה הזאת משפיעה על בתי הכנסת הפועלים במתכונת מצומצמת, ולכן, בחלק מהתקופה הזאת, הפצנו את העלון רק בדוא"ל ובאתר ומודים לכל מי שהפיץ אותו בין מכריו או מתפללי בית הכנסת, או מניין החצרות והמרפסות. לאחרונה חידשנו את הפצת הגיליונות המודפסים לבתי הכנסת, בתקווה שנוכל להמשיך לעשות זאת.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים,, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ולכל חברי הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום על התמיכה והגיבוי. לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם, הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק, וכה לחי לשנת העשרים וחמש של שבת שלום

פנחס לייזר – עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.