וזאת הברכה תש"ף, גיליון 1123

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָם.

(ישעיה ב, ג)


איור: הרי לנגבהיים

ר' זירא כי סליק לארעא דישראל (כאשר עלה לארץ ישראל)יתיב (ישב) מאה תעניתא (תעניות) כדי דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי (ישב מאה תעניות שישתכח התלמוד הבבלי ממנו כדי) שלא נטרדיה (יטריד אותו) מלהגיע לדרך הלימוד של ארץ ישראל, שכיון ששיטת הלימוד שונה שם ולא רצה שיבלבל אותו לימודו הקודם.

(בבלי בבא מציעא, פה, ע"ע, בתרגום ופירוש הרב שטיינזלץ)

על כן אחד מתנאי הקדמת שיכלול חיי עמנו בעתיד הוא שנהיה מורגלים בכלל ללכת בדרך ישרה ולשמור דרכי תורה ומצוותיה, אז יש תקווה שכאשר נזכה לחיים לאומיים בכל פרטיהם, שעמהם יהיה גם כן מרכז חי לתורה שבעל פה, שכל דעת ישרה מסכמת איך ראוי להוקירו ולשמור כל היוצא ממנו בכל תוקף ועֹז, והיא ודאי מצוה תורית מפורשת בתורה שבכתב. אז תועיל הרבה הדרכתינו המוסרית בשמירת התורה והמצוה על פי המרכז הנהוג בגלות, מרכז התלמוד והפוסקים המבונים על פיו, שיוכל הבית דין הגדול להעמיד יותר את החיים הלאומיים בלא לחצים של סייגים וגזירות. אמנם לפי מה שתהיה הפריצות יותר נהוגה, ורגש הדת שהוא חיי האומה יותר רפה, כן יהיו מוכרחים להעמיס ענייני סייגים וחומרות. ומובן הדבר שיצֵרו בזה צעדי האומה בהתפתחותה. אבל הדבר יהיה הכרחי, כי המעמד המוסרי, ורגש הדת השלם הוא יסוד חיי האומה והפרחתה. על כן כל איש נלבב האוהב באמת את עמו וחפץ בלב שלם בהתקדמותו, ישא באהבה שכמו לסבול את עול תורה ומצותיה, בכל חומר שבהם על פי הדרך הנהוג בישראל מעולם, על פי מרכז התלמוד שעומד לנו במקום בית דין הגדול, עד העת המאושרה, שישובו לנו שופטינו כבראשונה. אז תצא מציון תורה ואורה לכל ישראל. גם לכל האנושות כולה. ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד׳ ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים״.

 (הראי"ה קוק: לנבוכי הדור יג, י)


ומשה כתב בדמע

פנחס לייזר

כשיעלו חתן התורה – ובבתי כנסת מסוימים גם כלת התורה – לתורה בשמחת תורה, יפגשו את הפסוקים האחרונים בתורה, המסתיימים בתיאור מותו של משה רבינו, וכך לשון התורה (דברים לד, ה-יב):

וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

אין ספק שיש כאן מצד אחד סיפור טרגי על הנביא האולטימטיבי שהוביל את בני ישראל בצאתם ממצרים והנהיג אותם במדבר במשך ארבעים שנה עד לכניסתם לארץ ישראל, היעד הנכסף, ושומע ממש סמוך למותו "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" (פסוק ד).

כל מי שמקשיב לפסוקים אלו במעמד החגיגי של שמחת תורה תוהה על הפרדוקס בין השמחה המאפיינת באופן מיוחד את חג הסוכות הזה, הכולל את שמיני-עצרת- שמחת תורה (זמן שמחתֵנו) לפסוקי התורה המהווים את אחד השיאים של החג. חכמים ופרשנים התייחסו לפסוקים אלו מכיוון אחר ושאלו את עצמם מי כתב פסוקים אלו, בהם מסופר על מות משה, וכך הגירסא במדרש התנאים ספרי (דברים לד).

וימת שם משה – אפשר שמת משה וכתיב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, ומכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר: הרי הוא אומר 'ויכתוב משה את התורה הזאת', אפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת? אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקב"ה כתוב, כענין שנא' (ירמיהו לו) ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי.

התלמוד (בבלי בבא בתרא טו, ע"א) מביא את דברי התנאים, אך מוסיף להם נופך ספרותי מעניין, וכך לשון הגמרא:

אמר מר:יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא (דברים לד, ה) 'וימת שם משה עבד ה" – אפשר משה (מת) וכתב 'וימת שם משה?! אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. דברי רבי יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה. 

אמר לו רבי שמעון: אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב (דברים לא, כו) 'לקוח את ספר התורה הזה', אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן (ירמיהו לו, יח) 'ויאמר להם ברוך: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו'. 

לכאורה, מתנגדים החכמים לפירוש הפשוט לפיו יהושע, ממשיך דרכו של משה, כתב את הפסוקים האחרונים בתורה. לפי שיטה זו, יש כאן רציפות בין חמישה חומשי תורה לספר יהושע. עמדה זו גם מייחסת אולי מעמד מיוחד לספר יהושע ומעצימה את יהושע כממשיך דרכו של משה.

אך, דא עקא, רבי שמעון (בתלמוד) ורבי מאיר (במדרש ספרי) מרגישים שיש כאן אולי "פיחות" בקדושתם של חמישה חומשי תורה ואי אפשר לקבל את ההנחה שלא כל התורה בשלימותה נכתבה על ידי משה מפי הגבורה. אבל, דווקא העמדה הפרשנית של רבי מאיר ורבי שמעון מעניינת ומזמינה אותנו להתבונן במאמר "הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע". מפאת קוצר היריעה, אביא את הדברים שכתב הרב עדין אבן ישראל- שטיינזלץ (נאחל לו רפואה שלימה) בעיוניו על דברי התלמוד במסכת בבא בתרא, כסיכום הפירושים השונים שניתנו לביטוי "בדמע"

כותב בדמע – מאמר זה נתפרש בדרכים שונות על ידי ראשונים ואחרונים. יש שכתב כי מרוב צערו לא היה משה רבינו יכול לחזור ולומר את הדברים, אלא היה כותב ובוכה (ריטב"א, וכן כתב רש"י במנחות). ולפי זה, כיון שהקב"ה היודע את העתידות כותב את הדברים – אין תמיהה שמשה כתבם מפי הגבורה בעודו חי. באופן אחר כתב הרמ"ה שלפניו היתה הגירסה שבכל התורה היה משה כותב בדיו, וכאן כתב בדמע, כלומר כתב בדמעות שזלגו ממנו, ונמצא שלא היתה זו כתיבה ממש, אלא הכנה לכתיבה גמורה שנכתבה אחריו בדיו. והמהר"ל כתב שמה שהיה בוכה היה ביטוי לכך שכבר החל למות בגזירת הקב"ה שאמר לו כן, ואם כן יכול היה לכתוב "משה עבדי מת", ואחרים כתבו ש"דמע" כאן הוא לשון תערובת (כמו לשון "מדומע" במשנה) ועניינה שכל התורה מתחילתה היא אוסף אותיות, אלא שעם הזמן נתבררו אותיות אלו ונתחלקו לפסוקים ומלים לפי סדר המאורעות שארעו. ופרשה אחרונה זו כתבהמשה עדיין בדמע- בתערובת, ולאחר מותו נתבררה משמעות הדברים (כך הביאו בשם הגר"א והבעש"ט, ומקורם הוא בספר "עשרה מאמרות").

כל אחד מפירושים אלו מעניין, ולמרות המכנה המשותף ביניהם, לוקח אותנו למקומות שונים ומזמין אותנו לחוות רגעים אלו המסיימים את מחזור השנתי של קריאת התורה. דומני שניתן לקשור את הדברים מבחינה ספרותית ורעיונית לסוף הפסוק, בו נאמר שמשה, עבד ה', מת "על פי ה". חז"ל רואים בביטוי הזה מטאפורה ל"מיתת נשיקה". המוות הזה המיוחס לצדיקים (נאמר מפורשות על אהרון וברמז על מרים) מבטא מוות מתוך קירבה אינטימית מירבית לאל, אך דומני שניתן לפרשו כך שסיבת המוות היחידה היא רצון האל, כי כל אדם חייב למות.אין כאן עונש, או סיבה "טבעית" המסבירה את המוות, אלא רק הקביעה כי האדם אינו אלמותי.

דומני שהמדרש המתאר ויכוח בין הקב"ה למשה מבטא רעיון זה בצורה נפלאה:

אמר לו הקב"ה למשה: "משה, בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". – "ועמרם בן מי הוא?". אמר לו: "בן קהת"… אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי 'עבדי משה בכל ביתי נאמן' – ואיך אמות?…" אמר לו: "כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: "יצחק – ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך". אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" אמר לו משה: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?" (מתוך המדרש "פטירת משה", "בית המדרש" מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 39)

המוות מייצג את גבולות האדם. משה, כנציג האנושות, רואה במוות "עונש" ואינו מסוגל להבין שגם מי שלא חטא, צריך למות. מצד אחד, הקב"ה מוכיח לו ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כי זה מהות האדם הבוחר, אך בעצם הוא מצביע על ההבדל ועל הגבול בין הטרסצנדנטי לאימננטי, בין השמימי לארצי, בין האל לאדם.

דומני שהדמעות איתן משה כותב על מותו מבטאות בדיוק את המתח הזה בין היותו "איש האלהים", "אשר ידעו ה' פנים אל פנים", שמת "מיתת נשיקה", כלומר הנביא שהשיג את האלוהות בצורה המעמיקה ביותר, שהגיע אם כן לקירבת אלהים מירבית, אך נדרש בכל זאת להתמודד עם מהותו האנושית, כאילו המילים "מנגד תראה… ושמה לא תעבור" אינן מתייחסות רק לכניסה לארץ , אלא גם מסמלות את הגבול בין האנושי לאלוהי. נראה לי שכל אחד מאיתנו כותב את המילים האחרונות של סיפור חייו "בדמע"

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


לסיום מחזור כ'ב של שבת שלום

לפני 22 שנה, בתשרי תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו

כתבנו אז, בגיליון הראשון : גליונות רבים מופצים בבתי כנסת שונים ולמעשה, גליונות אלו מבטאים את שבעים הפנים שיש לתורה. לעתים קרובות, נדרש האדם המאמין המחוייב לתורה ומצוות, להתמודד עם ערכים שלכאורה יש ביניהם סתירות ומתחים. חז"ל הציבו בפנינו דגמים של התמודדות עם עולם מורכב, מלא סתירות וקשיים והעבירו אל האדם ואל הקהילה את האחריות המלאה להתמודדות זו,כאשר הכריזו: "לא בשמים היא" ו"אין משגיחים בבת-קול".

תקומת עם ישראל בארצו והמציאות החדשה ההולכת ומתפתחת במדינת ישראל ובעולם כולו מציבים בפני האדם היהודי המאמין והמחויב לתורה אתגרים ערכיים מורכבים ביותר. קיימת לעתים הרגשה שערכים מסויימים זוכים לפופולריות מרובה ופופולריות זו לעתים מעיבה על איזשהו איזון הכרחי. חלקים גדולים בציבור הדתי בישראל טיפחו כחלוצים לפני המחנה את אהבת ארץ ישראל והדגישו את ייחודו של עם ישראל, לעתים על חשבון ערכים אחרים. לעתים יש לפרשנות פונדמנטליסטית השלכות הרסניות על חיינו בארץ הזאת. איננו באים לערער על חשיבותה של אהבת העם הארץ; כוונתנו ב"שבת שלום" להדגיש ערכים נוספים שגם הם ניזונים מעולמה של תורה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". וכדי שנוכל לומר בלב שלם "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כי הציונות הדתית מחייבת אותנו לאחריות על האופן בו כל העולם רואה בתורה בשורה אוניברסלית.

מאז, עברה החברה הישראלית דברים רבים וקשים; השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה, וגזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו ובירכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות רבים שאינם שוליים המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו יותר מחמש שנים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

ואם הרגשנו בתשרי תשנ"ח, שיש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, ומגמות אנטי-דמוקרטיות שהולכות ומתחזקות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", תורה הדוגלת במחלוקת לשם שמים מתוך כבוד למי שחושב אחרת. ולכן, עוד עבודה רבה לפנינו.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ולכל חברי הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום על התמיכה והגיבוי, לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם, הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת העשרים ושלוש של שבת שלום

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.