וזאת הברכה תשע"ז, גיליון 974

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

(דברים לג, ה)

 simhat-torah-wezot-habracha-2016

 איור: הרי לנגבהיים

ויהי – הקב"ה. בישרון מלך – תמיד עול מלכותו* עליהם.

(רש"י שם, שם)

* דקשה לרש"י וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה, לכך פירש עול מלכותו וכו', פירוש בודאי גם הוא מלך על עובדי אלילים אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל, פירוש שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצוות שגזר עליהם.

 (שפתי חכמים שם, שם)

מלך – הוא משה, ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו, והטעם כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק זה הפי' שאמר הכתוב, כי התורה נתנה לכהנים שהם לפי דעתי 'כל קדושיו בידיך' ואל כל זקני ישראל זהו 'בהתאסף ראשי עם' גם שם כתוב 'הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם'. ויאמר רבי יהודה הלוי ז"ל כי המלך רמז לתורה וכן היה מפרש 'אין מלך בישראל'.

 (אבן עזרא שם, שם)

ויהי בישורון מלך – כלומר כשישראל יהיו ביחד באחוה ובריעות, אז הקב"ה מלך עליהם, אבל בשעת המחלוקת כביכול הם עושים כמי שאין הקב"ה מלך עליהם.

(פירוש הרא"ש שם, שם)


"וכתב ומחה – כתב היכול להמחות": החומרים שמהם עשויה התורה

איתי מרינברג-מיליקובסקי

'וימת שם משה', אפשר שמת משה וכותב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה מיכן ואילך כתב יהושע; רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר 'ויכתוב משה את התורה הזאת', אפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת? אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא כְּתוֹב… (ספרי דברים, פיסקה שנז).

בנקודת המוצא של מחלוקת התנאים עומדת בעיה פרשנית פשוטה: כיצד זה כתב משה את פרשת מותו שלו, המתוארת בפירוט בשמונה הפסוקים האחרונים של התורה? פתרון הבעיה, לפי שתי הדעות, מצטייר בעיקרו כפתרון מעשי גרידא: לדעת תנא אחד פסוקים אלה נכתבו בידי יהושע, ואילו לדעת חברו משה כתב בדיוק מה שנצטווה לכתוב, בטרם התרחשו הדברים באמת. בהמשך המדרש נלמדת עמדה אחרונה זו מפסוק בו מתאר ברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא, את תהליך כתיבת המגילה שנצטווה מורו לכתוב: במענה לשאלת שרי המלך, "הַגֶּד נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו?" (ירמיהו לו, יז), עונה הסופר "מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". שאלה מהותית הנוגעת לעצם האפשרות לתעד דברי נבואה ולהעלותם על הכתב, מצטמצמת אפוא לתשובה טכנית – הנביא ממלל בפיו, הסופר מעתיק בדיו; היא מעצימה כמעט מאליה את הרושם הפורמלי-במקצת של המדרש, המתבסס אולי על תשומת לב לזיקה אפשרית בין המילים "מפיו יקרא אלי" בדברי ברוך, לסוף הפסוק המתאר את פטירת משה: ""וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד, ח).

לשונו המינימליסטית של המדרש התנאי מתחלפת בניסוח חריף יותר, נוגע ללב הרבה יותר, בתלמוד הבבלי: "שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא: 'וימת שם משה עבד ה' – אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה… אמר לו ר' שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת?… אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע" (בבלי בבא בתרא טו ע"ב).

הברייתא משולבת בסוגיה ארוכה המוקדשת לבירור זהותם של כותבי ספרי המקרא, ואף על פי כן היא מצליחה לקפל בתוכה מימד עמוק שנעדר לגמרי מן הגרסה הקדומה של המחלוקת; וזאת, כפי שנראה להלן, דווקא באמצעות התבוננות במרכיב החומרי ביותר של התמונה. הבעיה הפרשנית מאפשרת לה לספר בשנית את סיפור כתיבת התורה, ולהאיר מחדש את רגעיו האחרונים של משה רבנו. הדיו של ברוך בן נריה לא יבשה גם בבבלי, ועדיין היא מרחפת ברקע הדברים (וראו שם בהמשך הסוגיה), אך הפעם היא מזמנת ניגוד מאלף בין כתיבה לכתיבה. הכתיבה 'בדמע' אינה רק בבחינת תיאור מצבו הרגשי העדין של משה בשעה שהוא שומע את הקב"ה אומר פסוקים כגון "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה', וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר… וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה… וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, ה-י); את הכתיבה-בדמע יש לקרוא, לעניות דעתי, כפי שפירשו כבר הרמ"ה והריטב"א: "הראשונים נכתבים בדיו, והאחרונים נכתבים בדמע" (חידושי הריטב"א לבבא בתרא, שם); דמעות משה, מתברר כעת, הן החומר הממשי שממנו עשויה התורה, או לפחות חלק קטן מתוכה.

יש שהפליאו לדרוש בעקבות זאת על משמעותה של כתיבה-בדמעות, שאינה 'כתיבה גמורה', ואינה 'דבר המתקיים' (ראו למשל מהרש"א בחידושי אגדות על אתר; וכן שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק א, סימן לג), ועדיין ממתינים הדברים שנאמר עליהם לא כי, אלא אדרבה, אין לך דבר המתקיים גדול מזה.

* * *

הנה כי כן, שאלת החומר שממנו עשוי כתב התורה עולה בהקשר נוסף בסיפור תלמודי אחר: "אמר ר' יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר: כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר; כשבאתי אצל ר' ישמעאל, אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני, אמר לי: בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו; אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו, אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? התורה אמרה: 'ומחה' – כתב שיוכל למחות" (בבלי עירובין יג ע"א; סוטה כ ע"א).

להבנת הסיפור, עלינו להתעכב ראשית על המושג המרכזי שבו. 'קנקנתום' – חומר שכבר זוהה כנראה במדויק בספרות ההלכה ובמחקר המודרני – מעניק לדיו עמידות מיוחדת לאורך זמן. בהיותו 'דבר של קיימא', הוא מוזכר כאחד האמצעים הראויים לכתיבת גיטין ושטרות: "בכל כותבין, בדיו בסם בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא. אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים" (משנה גיטין ב, ג). בה בעת, מאותה סיבה ממש, אוסרת משנה אחרת להשתמש בו בכתיבת מגילת הסוטה, שמטרתה להימחק אל תוך המים: "אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנאמר (במדבר ה, כג) 'בספר'. ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו שנאמר (שם) 'ומחה', כתב שיכול להמחק" (משנה סוטה ב, ד).

בלב הסיפור, על רקע זה, עומדת שאלת טיבו של כתב התורה. ר' מאיר הלבלר מספר שכאשר למד אצל ר' עקיבא, והטיל קנקנתום בתוך הדיו, לא אמר לו הלה דבר; ואילו כאשר הגיע לר' ישמעאל ונשאל למעשיו, נענה בתקיפות שהדבר אסור. דרשת ר' ישמעאל מבוססת אמנם על הצורך למחוק את פרשת הסוטה במהלך הטקס המוקדש לה – וברייתא נוספת בהמשך הסוגיה טורחת להבהיר שאכן האיסור על הוספת קנקתום לדיו חל לכאורה רק על פרשת הסוטה (או, לפי דעה אחרת, רק על מגילת הסוטה שבמקדש) – אולם הסיפור, לפי פשוטו, מתייחס לכתב של כל התורה כולה (וכך פירשוהו גם חלק מהפוסקים בהלכות כתיבת ספר תורה; ראו שולחן ערוך יורה דעה, סימן רעו, סעיף ו, ובנושאי הכלים שם).

כתב התורה, אם כן, צריך להיות "כתב שיוכל להמחות"; תביעה זו באה דווקא מפיו של ר' ישמעאל, המגדיר בסיפור את מלאכת הלבלר כ"מלאכת שמים", ומתרה בר' מאיר להזהר מאוד במעשיו: "שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו". ר' מאיר סבור היה תחילה שהוספת קנקתום לדיו היא מעשה ראוי המעניק לכתב התורה עמידוּת, עד שבא ר' ישמעאל ולִמדוֹ כי דווקא עמידות-יתר טומנת בחובה סכנה מיוחדת (לא כאן המקום לדון ביחסו המורכב של הסיפור לדימויים מקובלים של תפיסת התורה וכתבה בבתי המדרש של ר' עקיבא ור' ישמעאל; יש להעיר רק כי סוגיית הבבלי מזכירה גם גרסה הפוכה, לפיה ר' ישמעאל לא אמר דבר לר' מאיר, ואילו ר' עקיבא הוא שגער בו).

באורח מעניין, לא יפלא אולי כי הביטוי 'מלאכת שמים' משמש לעתים בספרות ההלכה דווקא כנימוק להכרעות החורגות ממסורת הפרשנות והפסיקה. כך למשל בדיונו בסוגיה סבוכה בדיני משכון כתב הרמ"ה (ר' מאיר הלוי אבולעפיה, ספרד, המאות ה-12-13): "אף על גב דהאי מילתא לא איתמר בגמרא בהדיא, ורבותינו נמי לא חזינן דאיירי בה, חזינן למיכתב מה דמסתבר לן בה, משום דמלאכת שמים היא" ( = אף על פי שדבר זה לא נאמר בגמרא במפורש, ורבותינו גם לא ראינו שהורו בה כך, ראינו לכתוב בה מה שמסתבר לנו, משום שמלאכת שמים היא. התשובה מצוטטת בטור, חושן-משפט, סימן צז). הפוסק, כמוהו כמשה כותב התורה ממש. הוא ממשיך את 'מלאכת השמים', ומחויב לפיכך בהקפדה יתירה, אלא שהקפדה זו צריכה לכלול בתוכה בהכרח גם איזו מידה של גמישות כלשהי; ויותר משזקוק הדיו לקנקנתום, זקוק הוא לפעמים לדמע.

איתי מרינברג-מיליקובסקי שוהה כעת עם משפחתו בהמבורג, גרמניה, שם הוא משמש כחוקר אורח במרכז הבינתחומי למחקרים בנראטולוגיה. ספרו 'לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית', ראה אור לאחרונה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן.


הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

(דברים לד א, ד) 


ויראהו ה' את כל הארץ

הראייה הזאת היתה בדרך פלא, כי לא היה אפשר בדרך הטבע לראות כל ארץ כנען מן המקום ההוא, וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפחה שהיא עוברת לפני אדוניה, ובספרי דרשו על הפסוקים האלה שהראהו כל הדברים העתידים להיות בארץ ישראל עד סוף כל הדורות, וכן הוא לפי הפשט, שהרי הראהו חלוקת השבטים קודם שיכבשוה.

(רש"ר רג'יו שם, שם)


ושמה לא תעבר… ושמה לא תבוא

כלומר, לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל שאני נותן אותה לבני ישראל, על כן לא תוכל לבוא גם אתה, דעיקר העונש היה מידה במידה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב"ה עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה רבנו, היה העונש שלא יביא אותם להורות שם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין דברים לב, נב)


מִנֶּגֶד/ רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.


"שישו ושמחו בשמחת תורה" – על ההבדל בין ששון לשמחה

שמחה היא בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם, וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלמות פעולתו, כמאמר "שמחים בצאתם וששים בבואם". כאשר יצאו להאיר על הארץ ישמחו, ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישישו…ואם כן, למה אומרים בשמחת תורה "שישו" ולאחר מכן "שמחו"? לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה, שמסיימים אז התורה ומתחילים תיכף בראשית, לכן אומרים "שישו" על הסיום ו"שמחו" על ההתחלה.

(מובא ב"טעמי המנהגים ומקורי הדינים" בשם הגר"א)


הדרן לסיום מחזור י"ט של שבת שלום

עם גיליון זה, אנו מגיעים לסיומו של מחזור י"ט של "שבת שלום".

החברה הישראלית עברה דברים רבים וקשים במהלך שנים אלו; השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה,גזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו וברכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו שנתיים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

ואם הרגשנו באלול תשנ"ז שלמרות העלונים הרבים המופצים בבתי הכנסת, יש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

במשך שנים אנו משמיעים את הקול הזה דרך מאמרי חז"ל ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים, לאליעזר באומגרטן האחראי לחידוש האתר, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ; לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון,.

ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת עשרים של שבת שלום

פנחס לייזר – עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.