"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן"

(דברים ג', כ"ה)

הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' (קהלת ט ב).

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולם, הכל שווין לפניך, תם ורשע אתה מכלה. מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, שנאמר: ויוציאו דיבת הארץ (במד' יג לב).

ואני ששימשתי את בניך לפניך במדבר ארבעים שנה, מקרה אחד לי ולהם.

משל למה הדבר דומה? למלך שבקש לישא אשה. שלח שלוחיו לראותה אם נאה אם לאו. הלכו וראו אותה. באו למלך ואמרו לו: ראינו אותה ואין כעורה ועזובה כמוה.

שמע שושבינו ואמר ליה: לא כן מרי, אלא אין אשה נאה ממנה בעולם.

בא לישא אותה. אמר אבי הנערה לשלוחי המלך, נשבע אני בחיי המלך, שאין אחד מכם נכנס כאן, מפני שבזיתם אותה לפני המלך. בא השושבין ליכנס, אמר לו: אף אתה לא תכנס.

אמר לו השושבין: אני לא ראיתיה ואמרתי למלך שאין נאה הימנה בעולם, והם אמרו אין כעורה הימנה, ועכשיו הנח לי ואראה אם כדברי אם כדבריהם.

כך אמר משה: לפני הקדוש ברוך הוא, ריבוני, המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, ואמרו: ארץ אוכלת יושביה (במ' יג לב). אבל אני לא ראיתי אותה ושבחתיה לפני בניך ואמרתי: כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה. ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם, שנאמר: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן וגו'.

אמר ליה: כי לא תעבור.

אמר לו משה: אם כן הכל שווין לפניך, תם ורשע אתה מכלה?!

(תנחומא סימן א')

התרופה לאהבת השם

רמי פינצ'ובר

בפרשתנו נאמרו שני פסוקים שהם אבני היסוד לדעתי של התורה כולה, הראשון הוא: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ: (דברים ו 18) – התנאי לרשת את " הָאָרֶץ הַטֹּבָה" הוא "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב."

פעמיים מופיע בתנ"ך חיבור בין עשיית הטוב והישר לירושת הארץ, בפרשתנו ובפרשת ראה.

וכך כתוב בפרשת ראה: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. (דברים יב 29-28)

על פסוק זה חלוקים גדולי חכמינו: "כי תעשה הטוב והישר, הטוב – בעיני שמים, והישר – בעיני אדם, דברי רבי עקיבא וכן הוא אומר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם: (משלי ג  4) רבי ישמעאל אומר: (אף) הישר בעיני שמים (ספרי דברים פיסקא עט) (ועיין עוד בתוספתא מס' שקלים ב ב וראה ליברמן תוספתא כפשוטה  עמ' 676 ואילך וישנה בעיה קשה של חילופי נוסחאות)

המחלוקת היא מה פירושו של "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"? אני מציע תשובה למחלוקת ממדרש לפסוק מספר שמות:(טו 26) "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה רֹפְאֶךָ:"

לכאורה מדובר בקיום כל המצוות, אבל איך אפשר לקיים את כל המצוות? ועל כך משיב המדרש: "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" – זה משא ומתן – מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה." (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה א) , אדם שנושא ונותן באמונה הריהו כמקיים את כל התורה כולה.

הרמב"ן על אתר כותב: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א) ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:"

רוצה אני לצטט את הדברים של הרב שג"ר הנוגעים בנושאים שקבוצת "חוקרים" [הקוראים לעצמם "פורום קהלת"] מנסה להשליט בארץ, שהם, לפי המשתמע מדבריו, ההיפך הגמור מעשיית "הישר והטוב".

"הוגים המצדדים בשיטת השוק החופשי טוענים שהכלכלה תתפתח באמצעות תחרות פתוחה והישגית, ובסופו של חשבון גם העניים יצאו נשכרים מכך. אולי נכון הוא שיש קשר בין שגשוג ובין תחרות, אבל קשר זה נכון רק לחברה מסוימת, לחברה הקפיטליסטית עצמה, המושתת על התפיסה של "אדם לאדם זאב". החוקים הכלכליים הללו, אינם אלא שיקוף של עולם הערכים, והם אולי נכונים ויעילים בעולם ובחברה שאלה ערכיה, אך אלו חוקים שאנשים יצרו, ולכן – ניתן לשנותם. ניתן ליצור חברה שבה השגשוג יהיה תלוי דווקא בנדיבות ובנתינה. ואכן, חוקי התורה שונים מחוקי הקפיטליזם והיא מכוונת לחברה אחרת, לחברה נדיבה, ידידותית ומאירת פנים, של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"[ויקרא יט 18]  חברה שאזרחיה אחים ורֵעים, מסבירי פנים ופתוחי לב. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" [ויקרא כה 35].: הוא אחיך! גם הגר וגם התושב! וגם העולה החדש ואפילו העובד הזר! ולכן "וָחַי עִמָּךְ". זהו הצווי היסודי."[לוחות ושברי לוחות עמ' 347]

אבן היסוד השניה מופיעה בפסוק: וְאָהַבְתָּ אֵת ה'  אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (דברים ו 5). 

השנה פרשת ואתחנן חלה בט"ו באב, המכונה גם "חג האהבה" ועדיין נשאלת השאלה הקשה: איך אפשר לצוות על אהבה בכלל ואהבת האלוהים בפרט ועוד בכל הלב והנפש?

תשובות רבות לכך נמצאות בפסוקים ומדרשים, והפירוש האמיתי – לדעתי – לפסוק, כפי שהוא מתפרש בסיפור חסידי. לסיפור גרסאות שונות ואני בחרתי בגרסתו של בובר (אור זרוע- עמ' 341])   

מספרים על רבי אברהם מסטרטין שלמדן כילי (כלומר אדם שיודע ללמוד תורה בעצמו וקמצן) סח לפניו: "אומרים שמעלתו נותן לבריות תרופות טמירות ורפואות פועלות. ייתן מעלתו גם לי תרופה, כדי להשיג יראת ה." אמר רבי אברהם: "ליראת השם? איני יודע תרופה, אבל אם רוצה אתה תרופה לאהבת ה', תוכל לקבלה". "זו רצויה לי עוד יותר" קרא האיש "יואיל נא ליתנה לי". "התרופה" השיב הצדיק: "היא אהבת הבריות".

מהעיון בשני הפסוקים הללו ובפרשנות עליהם עולה שעשיית הטוב הישר ואהבת ה' היינו הך הם:  אהבת הבריות ובקשת הטוב עבורם.  משמעות הדבר אינה רק הסתמכות על פילנתרופיה וחמלה מזדמנת של בעלי הממון, אלא כינון התשתית החברתית, ומערכת החוק  והמשפט של המדינה והחברה, על ערכים אלה, מתוך שאיפה לצדק ולהגינות, שיחולו גם על החלשים בחברה כמו גם לזרים הבאים בשעריה.

ואני רוצה לסיים את הדברים באמירה אופטימית ואולי נאיבית שכתב אלברט איינשטיין בתחילת שנות השלושים, כמעין הנחייה ליחסי בני האדם זה לזה, קרובים ורחוקים להם במקום ובזמן:

"כיצד אני רואה את העולם?" "מה מופלא מצבנו, אנו בני התמותה! כל אחד ואחד מאתנו נמצא כאן לביקור קצר. אין הוא יודע לשם מה, אף כי לפעמים נדמה לו שהוא חש בכך. אבל מנקודת הראות של חיי היום-יום ובלי עיון מעמיק יותר, האדם יודע: הוא נמצא כאן בשביל בני האדם האחרים – קודם כל בשביל האנשים שבחיוכם וברווחתם תלוי אושרו הוא, ומלבד זאת גם בשביל האנשים הזרים הרבים, שלגורלם הוא קשור בקשר של אהדה. בכל יום אני חושב פעמים אין ספור על שחיי החיצוניים והפנימיים מבוססים על עמלם של אנשים אחרים, אנשים שחיים ואנשים שכבר מתו, ועל כך שעלי להתאמץ כדי להעניק באותה מידה שקיבלת ואני עדיין מקבל." [אלברט איינשטיין – רעיונות ודעות עמ' 6] .

אהדת הבריאות ואהבת הבריות היא אהבת ברואיו של הבורא, הביטוי לאהבת הבריות הוא באמצעות עשיית "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" בעיני אלהים ואדם. ויהי רצון שכך ננהג הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי וכך נמצא "חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם".

רמי פינצ'ובר – מהנדס, תושב נטף.

מי השותפים לברית בחורב?

לא את אבותינו כרת ה' כלומר שלא תקל התורה בעיניכם בעבור הדורות הרבים. כי השם יתברך לא נתן התורה לאותו דור הרמוז אשר קבלוה. כי ידוע היה לפניו שהם לא יבאו אל הארץ ולזה לא יקיימו בה המצות. אבל כרת הברית ההוא בעבור הדורות הבאים שיבאו לארץ וישמרו לעשותם. והוא אמרו כי אתנו אנחנו אלה פה היום. רוצה לומר לא היתה התורה מכוונת אלא לכל אשר יהיו חיים בכל דור ודור לא לאותם אשר קבלוה. וכבר המשילו זה לבונה גלגל הריחים על אמת המים. שאין ספק שלא כיון בבנינו אל אותם המים אשר עברו בזמן הבנין מצד מה שהם רמוזים. אבל יכוין אל המים מצד מה שהם עוברים תמיד. ויאמר באמת כי לא על המים שעברו כוון מלאכתו. כי גם על העוברים תמיד. ולזה אמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. שהם כבר מתו ובטלו מהם תורה ומצות. שנאמר במתים חפשי' ואמרו ז"ל בפ"ט דנִדה כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים וכן אל אותם שהיו חיים תחתנו עד סוף כל הדורות. ואם כן המעמד האלהי ההוא עומד בעינו בתקפו ובגבורתו בכל זמן בכל העוברים תמיד כמשל בנין הרחיים על אמת המים.

(אברבנל, דברים ה', א')

שלא להשבע שבועת שווא

משורשי מצוה זו, לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל, חי וקיים לעד – אין קיום כקיומו. וראוי ומחויב עלינו בזוכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דבורינו, לזוכרו באימה ביראה ברתת ובזיע. ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן לקבוע הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו,  חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה.

(ספר החינוך מצוה ל' לב)

“וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…”

משה יודע כי נגזרה עליו הגזרה שלא ייכנס לארץ, ובכל זאת אינו מקבל את הדין. אין זו הפעם הראשונה שבה הוא מעז לחלוק על החלטתו של אלוהים ולנסות לבטלה, או לפחות להמתיק אותה. כך עשה גם לאחר חטא העגל כשאלוהים ביקש לכלות את עמו, וכך גם לאחר חטא המרגלים. בשני המקרים הללו נאות האל לתפילתו וביטל את הגזרה. אך לא הפעם: “וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי” (פסוק כ”ו).

מדוע האל מסרב לשמוע אל משה? מדוע אינו נענה לו כבפעמים הקודמות? ההסבר שמשה עצמו מספק לעניין טמון במילה “למענכם”. לפי פשוטו של מקרא, פירושה של מילה זו הוא ‘בגללכם’, כלומר: אתם גרמתם לי לחטוא ולהיענש כאשר רבתם איתי ועם הקב”ה בפרשת מי המריבה. אך למדרש יש הסבר שונה לחלוטין ואף הפוך:

אמר לו [=הקב”ה למשה]: משה, דוגמא אתה עשוי לדיינים,

שיאמרו: מה משה שהוא חכם שבחכמים, גדול שבגדולים, לא נשא לו [=הקב”ה] פנים,

על ידי שאמר “שמעו נא המורים” נגזרה גזרה שלא יכנס לארץ,

המענים את הדין והמעוותים את הדין – על אחת כמה וכמה! (ספרי דברים פיסקא כט)

לפי מדרש זה, הסיבה לסירוב היא מוסרית־חברתית: משה משמש דוגמה עבור הדיינים והשופטים באשר הם לבל יחשבו כי מעמדם הרם מאפשר להם לזלזל בפשוטי העם, לעוות את דינם או לגרום להם לעינוי דין ולצאת ללא פגע. הנה, אפילו הוא, אבי הנביאים ומנהיג האומה, אינו זוכה לשום הנחות מצדו של האל ואף נענש בחומרה, וכל זאת משום שנקט לשון פוגענית כלפי העם כאשר אמר: “שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים [=המורדים], הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?” (במדבר כ, י).

חשוב לשים לב: משה לא עיוות את דינו של איש ולא גרם עוול, כל חטאו טמון בזלזול שהפגין כלפי העם הצמא והמתלונן כאשר כינה אותו בכינויי גנאי. קשה להאשים אותו אחרי כל השנים ששהה במחיצתו של העם כפוי הטובה שאינו חדל להתלונן. ובכל זאת, אלוהים אינו מעניק לו יחס מועדף וגוזר עליו ועל אהרון את אותו העונש שבו נענשו, שנים רבות לפני כן, המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ והעם שנהה אחריהם: לא להיכנס אל הארץ המובטחת, למות במדבר.

לכאורה, יש כאן אי־צדק מכיוון שאין הלימה בין החטא הפעוט (זלזול) לעונש הכבד (מוות במדבר). אולם במחשבה שנייה, זוהי מסקנה טבעית ומתבקשת: מנהיג שמזלזל בעמו ושאינו יכול להזדהות עם כאביו ועם קשייו, אינו יכול להמשיך ולהנהיג אותו, ואף אינו רשאי לצפות לחנינה מצד שופט כל הארץ. משה מבין זאת. זמנו עבר ועליו לפנות את מקומו למנהיג החדש – יהושע, תלמידו ומשרתו, שעתיד לכבוש את הארץ ולהנחיל אותה לבני ישראל. ואולי גם זה פירושה של המילה ‘למענכם’ – לטובתכם, מגיע לכם מנהיג אחר, סובלני יותר.

(ד"ר גילה וכמן, פורסם באתר מכון שכטר)