"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

"…אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן"

(דברים ג, כג-כה)

תפילה / אברהם חלפי

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִילִּים מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִילָּה.
כָּל הַמִּילִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.
אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי זוֹהַר עֵינָיו שֶל יֶלֶד.
וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי: כּוֹכָב אֵין דוֹמֶה לוֹ בַּזֹּהַר.
וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטָנִּים.
מַה יִהְיֶה עֲלֵיהֶם? מַה יִהְיֶה?
שִמְעוּ שִׂמְחָתָם הַנּוֹשֶמֶת כְּאָבִיב,
שֶנִּדְמֶה כִּי לֹא יַחֲלוֹף עַד עוֹלָם.
כָּרוֹעַ אֶכְרַע לִפְנֵי דְּמוּת אֱלֹהִים
אַף אִם מֵעֵינַי נֶעְלָם.
אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים,
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ
הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ.
אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִילִּים מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִילָּה.
כָּל הַמִּילִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.

קריאת שמע – מונותאיזם, השגחה פרטית, בחירה ומוסר?

פנחס קראון

בפרשתנו מופיעה אחת מהצהרות הייסוד של עם ישראל – "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד"; פסקה קצרה אשר נקשרה בקריאתה משמעות כמעט מיסטית ומקובל לייחס לה קריאה החורגת ממישור היחסים הפרטי שבין עם ישראל לא-לוהיו – לא רק קריאה לעם ישראל להאמין בא-ל, ובו בלבד, אלא גם קריאה מונותיאיסטית בדבר עצם בלעדיותו.

מקובל היום לדבר על התעלמות מהעובדות לטובת הנראטיב, ומבחינה מסוימת נראה כי תפיסת קריאת שמע כקריאה מונותיאיסטית מהווה דוגמא להתעלמות זו. על אף היות תפיסה זו שגורה בקרב הציבור, הרי שמשמעות מונותיאסטית אינה מתיישבת בנקל עם פשט הדברים (ודוק – "ה' א-לוהינו", ולא "ה' הוא הא-לוהים"). היא אינה מרכזית בקרב הפרשנים וכבר בתלמוד (בבלי, פסחים, דף נ"ו, ע"א), בהציג רבי שמעון בן לקיש את המדרש כי נסתלקה השכינה מיעקב עת הוא בא לגלות לבניו את קץ הימין, הרי שבני יעקב מכריזים "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד – כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד". דהיינו משמעות פרטית, אישית, שבין האדם לא-לוהיו ולא קריאה מונותיאיסטית כללית.

מפרשים מרכזיים, כדוגמת הרשב"ם, מעניקים פרשנות התומכת לכאורה מפורשות בקריאה שאינה שוללת קיומם של אלים אחרים לצד הא-ל – "ה' אחד – לו לבדו נעבוד ולא נצרף לעבוד עמו אל אחר" (רשב"ם על דברים ו', ד), ואף רש"י, אשר פירושו פותח פתח לקריאה מונותיאיסטית, אינו קובע זאת כעובדה קיימת, אלא  כבשורה עתידית – "ה' א-להינו ה' אחד. ה' שהוא א-להינו עתה, ולא אלהי האֻמות, הוא עתיד להיות ה' אחד".

ואמנם, בפרשתנו מצויות קריאות נוספות השוללות לכאורה ריבוי אלים, ובראשן הקריאה "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו". אולם מצינו במפרשים כי גם קריאות אלה אינן נסובות בהכרח על העדרם של אלים אחרים עבור עמים אחרים, כי אם נאבקות בתפיסה כי האל חולק מכוחו עם פקודיו (תפיסה אשר עלולה להידרדר לפטישיזם ועבודת השליח כאילו הוא, הוא, האל. ויתכן כי ממנה נגזרים האיסורים החוזרים ונשנים על יצירת צלמים ופסלים, גם, ואולי בעיקר, כאשר אלה מהווים אמצעי לעבודת הא-ל עצמו) – או כדברי המלב"ים על דברים ד, ל"ה, "ואין עוד מלבדו שלא כדעת עע"ז שחשבו שהגם שה' הוא הסִבה הראשונה וקרי לי' אלהא דאלהיא אינו לבדו המנהיג את העולם כי יש תחתיו אלהים שהם השרים העליונים והכוכבים והמזלות המשפיעים בעולם וע"כ היו עובדים אותם בפסליהם להפיק מהם רצון".

האל אינו חולק את אלוהותו עלינו עם אחרים – לא עם אלים אחרים ולא עם פקודיו – "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח, אני ה', אני הוא ולא אחר".

למותר לציין כי אין הכוונה כאן חלילה לקרוא תיגר על עיקר מעיקרי האמונה היהודית, אולם נדמה כי, במנותק מהשאלה "העובדתית" בדבר קבלת או שלילת קיומם של אלים אחרים, את דברי משה בפרשתנו יש לקרוא כמכוונים להתקבל על ליבם של המאזינים לו – עם ישראל, אשר הכתוב עצמו מלמדנו שהחזיק בתפיסה פוליתאיסטית בסמוך לאחר מעמד הר סיני (חטא העגל) ולמשך תקופה ארוכה אחר כך. ועל כן נאמר בפרשתנו "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ולא נאמר, כבתקופת הקוראן, בה היה ההמון בשל למונותאיזם, "אין אלוה מלבד אללה".

וראו – הדיון שלעיל אינו מצומצם למישור התיאולוגי-פילוסופי, כי אם בעל השלכות הנוגעות ומשפיעות על תפיסת היהודי את עצמו. ומכאן למוסריותו, שכן, לצד אותן אמירות להן מיוחסת קריאה מונותיאיסטית, מציגה פרשתנו אמירות הנוקבות במעמדו המיוחד של העם היהודי בעיניי הא-ל, ובראשן ההכרזה כי בחר בנו הא-ל "להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על-פני האדמה".

בהקשר מונותיאיסטי, קל להיתלות באותן הצהרות כמקור "מפורש" לעליונות יהודית. בהקשר של אל אחד, לאמירה החיובית כי בנו בחר הא-ל מכל העמים, קיימת תמונת מראה שלילית – הא-ל פסח במכוון על יתר העמים. (וידוע, בהקשר זה, מדרש הרקע לצמד המילים "נעשה ונשמע" המסופר לילדים, בו מנצל המספר את ההזדמנות להכפיש את יתר העמים, מי בשל חוסר יכולתו לוותר על הרצח ומי בשל חוסר רצונו לכבד את הוריו, עד שמגיע עם ישראל ומקבל את התורה ללא סייג ושאלה)

לעומת זאת – קריאת הדברים בהקשר שאינו בהכרח מונותיאיסטי מחייבת הסתכלות שונה. בהקשר אשר איננו שולל את ההיתכנות כי לכל עם אלוה משלו (כדברי יפתח לבני עמון, "את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' א-לוהינו מפנינו אותו נירש"). ניתן להניח כי כל עם הוא העם הנבחר בעיני אלוהיו. את הבחירה בנו יש לפרש, אם כן, לא כקריאת עליונות עבורנו אלא בסיס לציפיית הא-ל מאיתנו כי נקיים את מצוותיו ונלך בדרכיו. ויפה לעניין זה פירושו של הרש"ר הירש על דברים ז', ו' – "אתה תציג לדוגמא אומה שהיא מיוחדת במינה, אומה שבאף אחד מיחסיה אינה שייכת לכוח אחר, אומה שמתפתחת לגמרי על יסוד היותה קנויה לה׳ לבדו. שכן זוהי משמעות להיות לו לעם סגלה".

אכן, נכון הדבר כי לא מעטים הם אשר פירשו את היות ישראל "עם סגולה" כקריאה המבססת את טיבם הנעלה של היהודים על פני הגויים, אולם גם כאן יש לתת את הדעת להקשר הסביבתי בו פעלו המפרשים – בגולה, מפוזרים תחת שלטונם האבסולוטי של אותם הגויים. עם השרוי בגלות זקוק לדברי חיזוק, לתחושת מיוחדות; לעם השולט בארצו לא די שאין צורך בתחושת עליונות כי אם, עיננו הן הרואות, יש בה כדי להשחית.

לעם אשר, כהשקפת הרש"ר הירש, נבחר לייצג דבר שלמעלה ממנו, אין מקום לעוצמה יהודית – הוא זקוק להרבה מוסר ומעט ענווה.

פנחס קראון, אבא לדניאל, עילי ויונתן, עורך דין (בעוונותיו), פעיל בתנועת השמאל האמוני (בשאיפה), וחבר בקהילת "יחד" תל אביב (בין היתר).

שמיעה מול ראיה

תרבות המערב נבנתה על צמד יסודות: יוון העתיקה וישראל הקדומה. השתיים שונות זו מזו בכל דרך אפשרית. תרבות יוון הייתה תרבות ויזואלית. הישגיה הגדולים קשורים לעין, לראייה. היא הגישה לעולם את היפות ביצירות האמנות, הפיסול והאדריכלות שנראו בו עד ימיה. אפלטון תפס את הידיעה כמין ראיית עומק, ראיית המהות האמתית שמתחת לפני השטח. רעיון זה, שלָדַעת הוא לראות, נשאר עד היום המטפורה השלטת במערב. יש לדבָר אחיזה גם בלשוננו; אנחנו "שופכים אור" על נושא כשאנו מסבירים אותו, אנחנו בוחנים אותו מתוך "נקודת מבט" או "זווית ראייה" משלנו, אנחנו "רואים את הנולד" כשאנו "צופים" את העתיד, ועוד.

היהדות מציעה כיוון אחר לגמרי. היהדות היא אמונה באל שאיננו יכולים לראות, באל שאי אפשר לייצג אותו באופן ויזואלי. עשיית פסל מסכה היא מן האיסורים האמורים בעשרת הדיברות: זוהי עבודה זרה. בפרשת ואתחנן מזכיר משה לבני ישראל שבמפגש הישיר שהיה להם עם הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל". ה' מתַקשר בקולות, לא במראות. הוא מדבר. הוא מצַווה. הוא קורא. משום כך המעשה הדתי העילאי הוא השמיעה. כשה' מדבר, אנחנו כורים אוזן. כשהוא מצווה, אנחנו שומעים בקולו.

הרב יונתן זקס

מהיכן זכו ישראל לקרות שמע?

אמר רבי פנחס בר חמא: ממתן תורה זכו ישראל לקרית שמע. כיצד? את מוצא, לא פתח הקב"ה בסיני תחילה אלא בדבר זה, אמר להם: שמע ישראל, אנכי ה' אלהיך. נענו כולן ואמרו: "ה' אלהינו ה' אחד". ומשה אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות: שמים וארץ – זוגות, חמה ולבנה – זוגות, אדם וחוה – זוגות, העולם הזה והעולם הבא – זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בענין: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"

דבר אחר: "שמע ישראל". זה שאמר הכתוב: "מי לי בשמים ועִמְּךָ לא חפצתי בארץ". רב אמר: שני רקיעים הם: שמים ושמי שמים. ר' אלעזר אמר: שבעה רקיעים הם: שמים, ושמי שמים, רקיע, שחקים, מעון, זבול, ערפל. וכולהם פתח הקב"ה לישראל, להודיעם שאין אלוה אחר אלא הוא. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, "מי לי בשמים" חוץ מכבודך? "ועמך לא חפצתי בארץ" – כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא חפצתי אחר בארץ. וכשם שלא שתפתי עמך אלוה אחר בשמים, כך לא שתפתי עמך אלוה אחר בארץ. אלא נכנסת אני בכל יום לבתי כנסיות ומעידה עליך שאין אלוה אחר אלא אתה, ואומרת: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

(דברים רבה פרשה ב)

התורה עדיפה על ערי מקלט

אמרו ישראל: רבינו משה, ערי מקלט אינן בטלים לעולם? אמר להם: לאו, אלא סוף בית המקדש עתיד ליחרב וערי מקלט בטלות. אמרו ליה ישראל: והיאך אנו עושין? מיד אנו מתים! אמר להם: לאו, אלא התורה לפניכם שהיא מצלת יותר מערי מקלט. שערי מקלט אינן קולטות אלא לשוגגין, והתורה פונה את השוגגין ואת המזידין. ומה כתיב שם? "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד מד), מהו "וזאת"? עשאה מוסף על ערי מקלט, מה ערי מקלט מצילות מן המיתה, אף התורה כן. אמר שלמה: "החזק במוסר אל תרף" (משלי ד, יג)

(דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן)

תיקון לנעשה ונשמע

"שמע ישראל" – רבותינו אומרים: למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרונה בשתי מרגליות. אבדה אחת מהן. אמר לה המלך: איבדת אחת שמרי את השנייה. כך קידש הקב"ה את ישראל ב"נעשה ונשמע". אבדו את "נעשה" – שעשו את העגל. אמר להן משה: אבדתן נעשה שמרו נשמע הוי "שמע ישראל"

(דברים רבה ג, י)

קַבָּלָה

לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא

אֶת הַסֵּרוּב

אֶת הַדְּמָמָה הַדַּקָּה

הַהֵד שֶׁל תְּחִנָּה

הַחוֹזֶרֶת בְּלֹא מַעֲנֶה

לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא

מֵהָאֵל הַמְמָאֵן

לְקַבֵּל בְּחֵן

בֶּאֱמוּנָה

לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא

וּמֵהֶחָלָל

לְעַצֵּב עוֹלָם

שׁוֹנֶה מֵהַחֲלוֹם

לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא

בַּחַיִּים

בַּסּוֹף

כָּל אֶחָד צָרִיךְ

לַעֲשׂוֹת כֵּן

בלה שור בספרה 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים