"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ"

(דברים ה', י"ב)

"זכור את יום השבת לקדשו", הכא כתב "זכור" ולהלן "שמור". רבי יודן רבי אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש: למלך ששלח את בנו אצל החנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית. שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר. תלש באזנו ותלש בשערו, ונתן לו פעם שנייה ואמר לו: היזהר שלא תאבד את אילו, כשם שאיבדת את הראשונות. כך, על ידי שאבדו ישראל "זכור" במדבר, נתן להם "שמור". לכך נאמר: זכור ושמור.

(פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כג,י')

 ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה. כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה. כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה.

(רמב"ן שמות כ', ח')

נחמות כפולות

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום מוקדשים לזכרו של אבי מורי סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה) שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני תשע שנים.

בעת כתיבת דבר תורה זה, כמה מחבריי מפלוגת המילואים בה שֵׁרַתִּי בשנות ה-80 וה-90 מנסים לארגן מפגש של  הַחֶבְרֶה. אבל זה קצת תקוע. שולחים וואטסאפ ועוד וואטסאפ ומפצירים שיציעו מקום, מועד, ומתכון. כולם כותבים שישמחו להיפגש, שזה אחלה רעיון, אבל בתכלס אף אחד לא עובר ממחשבה למעשה. יש תחושה של הסתייגות מסוימת.

אפשר להבין. לא קיימנו מפגש כזה שנים רבות, למרות שבזמנו היינו פלוגה די מגובשת. אני יכול להעיד על עצמי שמצד אחד אני מתלהב מהרעיון, אבל מצד שני גם חושש מאכזבה. הרי אנחנו לא מי שהיינו אז, בשנות העשרים והשלושים לחיינו. גם המקום שייבחר למפגש לא יהיה דומה למוצבים ולבסיסים בהם בילינו יחד בעת השירות. האם תהיה נחמה במפגש, או אולי אכזבה? אני מאמין שגם לאחרים יש ספקות כאלה. קורה שבני-אדם לא ממש רוצים להחיות את העבר.

"נחמו! נחמו עמי!" כך אנחנו רגילים לקרוא את המילים הפותחות את נבואות הנחמה שנקרא בשבתות הקרובות, עד לראש השנה. סימני הקריאה אינם מופיעים בטקסט כמובן, אבל הם מתבקשים. כפל הלשון, כך נראה במבט ראשון, הוא מבע של ההתלהבות הראשונית, אחרי קבלת בשורה משמחת. הדובר נמצא בהתעלות רוחנית ומנסה להדביק בה את שומעיו.

אבל, כידוע אצל חז"ל ומפרשי המקרא, כל מילה מיותרת דורשת הסבר. ואכן במשך הדורות הגו פירושים שונים לכפילות  מילת 'נחמו'. דוגמה אחת: המלבי"ם מסביר שהנביא אומר שמדובר על שתי אפשרויות שונות של גאולה, זו שתבוא בגלל זכיותיהם של בני ישראל, לעומת זו שתבוא גם אם הם אינם זכאים, בזמן שנקבע בהבטחה של הקב"ה: "אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ"פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה."

בסוף פסקה במדרש ויקרא רבה (י' ב') יש הסבר מורכב יותר. ה' משוחח עם הנביא ישעיהו. הוא מחפש שליח לשלוח לעם ישראל וישעיהו מתנדב. לאחר דין ודברים, ה' מטיל את המשימה עליו ונותן הסבר: "שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות אתה נחמות כפולות: עורי עורי, התעוררי התעוררי, שוש אשיש, אנוכי אנכי הוא מנחמכם, נחמו נחמו."

המדרש, אם כן, מקשה על הקריאה הרואה בכפל המילים סימן של התלהבות ראשונית. הרי מדובר לא על התפרצות של רגש אלא על סגנון אישי החוזר על עצמו שוב ושוב. לישעיהו תכונה לחזור על מילותיו כשהוא מנחם.

במשפט הקודם לזה, ה' נותן הסבר אחר. שבא לידי ביטוי בפסוק מתהילים (מ"ה ח') ומדביק אותו על בחירתו בישעיהו ומשׁיחַתו לנביא—לא רק נביא אלא נביא הגדול מחבריו: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ." אתה אוהב להצדיק את בני, הוא אומר, ושונא לחייבם. לכן אני בעצמי מושח אותך לנביא, לא כמו אלישע, למשל, שנמשח לנביא ע"י רבו אליהו.

על פניו לא ברור מה הקשר בין שני ההסברים. אבל אפשר למצוא רמז אם ממשיכים לקרוא את המדרש מהסוף להתחלה. הסיפור, שמסופר ע"י ר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, מתחיל:  "אמר ישעיהו: מטייל הייתי בבית תלמודי ושמעתי קולו של הקב"ה אומרת ,את מי אשלח ומי ילך לנו [ישע' ו' ח']". ישעיהו מתנדב: "הנה שלחני"! הקב"ה מזהיר אותו לחשוב פעמיים: "אמר לו הקב"ה: ישעיה, בָּנַי טרחנין סרבנים הם אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני אתה הולך בשליחותי ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי. אמר לו על מנת כן גוי נתתי למכים ולחיי למורטים". וזה משכנע. הנביא מנחם—זאת אומרת מתחרט—על החלטתו: "ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך."

אבל יש עוד. לפני שישעיהו מתנדב, כשהוא יושב בבית המדרש ושומע את הקב"ה מדבר לתומו על החיפוש אחר נביא לשליחות, הוא מקונן: "שלחתי את מיכה והיו מכִּין אותו בלחי הדא הוא דכתיב בשבט יכו על הלחי; שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פִּסִילוּס  דאמר ר' פנחס: למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו". "פסילוס" הוא מגמגם. "מכין אותו בלחי" הוא כנראה פעולה של בזיון, אבל לא סתם—כשנותנים סתירה למישהו לא רק מבזים אלא מפסיקים את שטף דיבורו.

אם כן, מה המדרש אומר, מתחילתו ועד סופו? ברקע: הצהרת כורש המתיר לעם ישראל לחזור מהגלות, שהייתה עונש על חטאיו. הקב"ה מחפש נביא היכול לנחם אותם, להעיר אותם, לגרום להם לשמוח בגאולה, לנחם אותם ולהביאם לחזור מחיי הגלות. נדרש נביא שמדבר ברור וממשיך לדבר גם כשמבזים אותו. דרוש נביא גם מסוג חדש, לא אחד שמוכיח את העם על חטאיו, כפי שעשו קודמיו לפני החורבן, אלא נביא שהפעם ילמד זכות עליהם. ולא בגלל זכויותיהם ה' גולה אותם, ההיפך הוא הנכון. הם ריצו את עונשם. פושע שריצה את עונשו לא יכול להישאר בכלא אפילו אם ירצה. הוא חייב להתנחם על זמנו בכלא ולהשתחרר. זה המסר שיש להעביר.

אם כן, לפי מדרש זה "נחמו נחמו עמי" איננה קריאת צהלה אלא לשון ציווי. "נחמו" הוא גם במובן של לקבל נחמה, אבל או גם להתחרט, לשנות דרך, לפנות לאחור, לחזור למה שהיה קודם. והוא גם התרעה. כשילד עושה משהו שאסור או מסוכן, לא אומרים רק "לא." אומרים "לא ולא". כדי להוציא את העם מהדיכאון, מרגשות האשמה, מהאדישות שהם תוצאות הלוואי של ריצוי עונש, צריכים לא להלהיב אלא לטלטל אותם. צריכים לשלוח וואטסאפ ועוד וואטסאפ, לפלס להם דרך, להניע אותם מהאדישות. ורק אז אפשר לחגוג.

חיים ויצמן, סופר ומתרגם, הוא חבר קהילת ידידיה בירושלים.

בין אדם לחברו

"ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני" (רות ב יג) … והרי הדברים קל וחומר, מה אם בועז שדיבר על ליבה של רות דברים טובים דברים ניחומים, נִיחמָהּ; כשיבוא הקב"ה לנחם את ירושלם על אחת כמה וכמה – "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם". (פסיקתא דרב כהנא שם).

"וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ כא) – והרי הדברים קל וחומר: ומה יוסף שדיבר דברים רכים על לבם של שבטים, כך ניחמם; לכשיבוא הקב"ה לנחם את ירושלים על אחת כמה וכמה. זהו שכתוב: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם".

(בראשית רבה ק ט).

"וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה)

"בכל לבבך" – מאחר שראתה התורה האלוהית לדבר בלשון בני אדם ולצייר לפנינו אלוה מתפעל ובעל כעס ורצון, אהבה ושנאה, מן הראוי שיצויר גם האדם אוהב את האל או שונא אותו. כי מי שישווה ה' לנגדו תמיד ומחשבות ליבו לעשות נחת רוח לפניו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצוותיו, זה יקרא אוהב ה'… ואין אהבת ה' מצווה פרטית, אלא היא כוללת כל המצוות, אבל האהבה עצמה לא יחול עליה ציווי.

(שד"ל דברים ו,ה)

מה הוא הישר והטוב?

נשאלת השאלה האם אין הציווי "ועשית הישר והטוב" כלול כבר בכל המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אשר נאמרו עד כאן? האין מישנזהר בכל האיסורים ומי ששומר בקפדנות כל כל מצוות עשה, מקיים כבר ממילא את מצוות "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"? האם פסוק זה בא להוסיף על הנאמר כבר, או שמא אינו אלא סיכום לכל האמור עד כאן?

אולם לדעת פרשנים אין לשון יתרה בתורה ואין בה פסוקים הבאים רק לצורך רטורי, כדי להוסיף לסגנון שגב והוד. לכן שומה עלינו לחפש גם בפסוק זה מה שאינו כלול בפסוקים שקדמו לו, כלןמר מה מוסיפה הדרישה לעשות הישר והטוב בעיני ה' על הדרישות וכלליות והמקיפות לשמירת המצוות כולן, שנכללו בחוקים, במשפטים ובעדות שציווה ה' כמוזכר בפסוקים הקודמים.

(נחמה ליבוביץ בספרה עיונים בספר דברים)

וָאֶתְחַנַּן

בִּקְצֵה הַתְּפִלּוֹת וְהַתְּחִנּוֹת

עוֹמֶדֶת קַבָּלַת הַדִּין.

שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת

קוֹרְעוֹת אוֹתִי,

הַמַּאֲמִין.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת

מָתַי לְהִתְכּוֹפֵף?

אֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת

מָתַי לְהִתְפַּלֵּל?

וָאֶתְחַנַּן,

אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי,

לְהֵאָבֵק אוֹ לְקַבֵּל

אֶת הַגְּזֵרָה?

אֲנִי נִכְנָע

וּמִשְׁתַּתֵּק

וְאָז חוֹזֵר בַּחֲזָרָה

לְהִתְחַנֵּן.

אַתָּה

כְּבָר תְּסַדֵּר וּתְאַזֵּן.

רועי שלום זמיר (מהפייסבוק)