כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר:

 מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים

 אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם.

(דברים ו, כ)

והיה כי ישאלך בנך מחר – יש מחר עכשיו, ויש מחר לאחר זמן. 'מה זאת'- הרי מחר לאחר זמן. 'מחר יהיה האות הזה'(שמות ח) – הרי מחר עכשיו. 'מחר יאמרו בניכם לבנינו' (יהושע כג) – הרי מחר לאחר זמן.

 (מכילתא דרבי ישמעאל יג, יד)

כי ישאלך, והנה מצוות התורה נחלקים לשלשה חלקים, שיש מצות שנקראים בשם עדות, כמו המצוות שנזכר בהם יציאת מצרים, כמו שבת ומועדים; ויש מצוות שהם חוקים שלא נודע להם שום טעם, כמו שעטנז ובשר בחלב ודיני הקורבנות וכדומה; ויש מצוות שנקראים בשם משפטים, שהם מצוות שבין אדם לחברו שהשכל מחייב אותם, ובנך ישאלך מחר שאלות בכל ג' מיני מצוות האלה בעדות ובחוקים ובמשפטים, ומלמד אותם תשובות מה שישיבו על כל אחד ואחד.

(מלבי"ם שם, שם)

כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדת וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. היינו שישאל מפני מה בחר ה' אלקים בנו בגודל אהבתו? לכן תשיב לו 'עבדים היינו', היינו שהיינו מדוכאים, ודרך השם יתברך לשכון את דכא ושפל רוח כמו שכתוב (ישעיה נ"ז,ט"ו) 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח', וכאשר השם יתברך יחל להושיע, יושיע בגודל תקופתו.

(מי השלוח, חלק א, ספר דברים, ואתחנן י״ד)

בין "לא תחמד" ל"החושב לשלוח יד בפיקדון": מחשבה וגבולותיה

איתי מרינברג-מיליקובסקי

בין המשניות הרבות במסכת בבא מציעא המגדירות את אחריותו של אדם כלפי ממונו של חבירו שהגיע אליו בדרך מן הדרכים, בולטת במיוחד משנה המתעדת מחלוקת מפתיעה למדי (בבא מציעא ג, יב): "החושב לשלוח יד בפקדון – בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו' (שמות כב, ז)". משנה זו מתמקדת במי שבשפה הלמדנית מקובל לכנות 'המופקד' – דהיינו, מי שהפיקדון נמצא אצלו (בניגוד למפקיד, בעל הפקדון). אם המופקד חושב לשלוח יד בפיקדון – כלומר, חושב ליהנות ממנו או לקחת אותו לעצמו במקום להשאירו כפיקדון או להחזירו לבעליו – הרי שלפי בית שמאי הוא חייב, ולפי בית הלל הוא פטור, עד שיעשה מעשה של ממש.

יש לשער כי התגובה האינטואיטיבית של רוב לומדי ולומדות משנה זו מוליכה להזדהות מיידית עם עמדת בית הלל, ומנגד, לתחושת מבוכה כלשהי לנוכח דברי בית שמאי. תגובה זו מוצדקת לגמרי; בכל מסכתות סדר נזיקין קשה להצביע אפילו על מקרה דומה אחד שבו די במחשבת עוון שלא הגיעה לידי מימוש כדי לחייב אדם על חטאו. המשנה אמנם עוסקת פעמים רבות במחשבה, אך המונח מופיע באופן בלעדי כמעט בסדר קדשים ובסדר טהרות, בעיקר בתחומים ריטואליים שבהם דברים-שבלב עלולים, על פי תפיסת חז"ל, לשנות את מעמדו ההלכתי של דבר-מה, או לפגום במעשה הדתי; ואם לא די בכך, מחשבת-העוון שבה מדובר בתחומים אלה נושאת על פי רוב אופי פורמלי גרידא, פרוצדוראלי במהותו (ראו למשל משנה זבחים ג, ו). כך למשל כהן המעלה על דעתו לאכול מן הקורבן המוקרב על ידו לאחר הזמן המוקצב לכך מן התורה, עלול לפסול את הקורבן. דוגמה בולטת אחרת לכוחה של מחשבה, הפעם מסדר מועד, עולה מן המשנה במסכת פסחים המאפשרת לאדם לבטל את החמץ בליבו במקרים חריגים בלבד (פסחים ג, ז). בעולם המשפטי המסדיר את יחסיו של האדם עם זולתו, לעומת זאת, ייחוס משקל מחייב למחשבת האדם נראה לא רק זר ומוזר, אלא כמעט כחותר תחת יסודות מערכת הדין כולה, המניחה בפשטות שאדם נשפט על מעשיו ולא על הרהורי לבו (גם אם ניתוח הרהור הלב עשוי להשפיע על אומדן כוונתו במעשיו).

ואכן, האפשרות לפיה משנתנו מקפלת בתוכה תפיסה אחרת, גם אם דחויה מבחינה הלכתית, נבלמה כבר בדברי כמה מבכירי פרשניה. כך למשל בעלי התוספות מציינים כי המחשבה המוזכרת במשנת "החושב לשלוח יד בפקדון" אינה אלא דיבור (תוס' לבבא מציעא מג ע"ב), ורש"י לפניהם (שם) עוד מפליג ומסביר שכדי לחייב אדם בדיבור כזה, עליו להימסר בפני עדים: "אמר בפני עדים: אטול פקדונו של פלוני לעצמי". לתפיסת המחשבה כדיבור יש על מה לסמוך בסוגיית הבבלי המוסבת על סוגיה זו (בבא מציעא מד ע"א), אך ראוי להדגיש כי אין היא בהכרח המסקנה הפשוטה והישירה העולה מן הסוגייה; יתר על כן, אחת המימרות האמוראיות המרכזיות בסוגיה מלמדת אולי שלשיטת בית שמאי נותר מעין שריד עקיף ובלתי צפוי: לדעת שמואל (שם), אם אדם מגביה חבית של יין שהופקדה אצלו על מנת ליטול ממנה יין, הרי הוא חייב אף על פי שלא נטל כלל. הגמרא אמנם מצמצמת את דברי שמואל ומבהירה שוודאי אין הוא סבור ש"שליחות יד אינה צריכה חסרון" (כלומר, שאדם יכול לעבור על איסור גניבה גם אם לא גרם הפסד לחבירו), אך דומה שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם פשט דבריו; שמואל אולי מצריך מעשה כלשהו כדי לחייב – כשיטת בית הלל – אך הוא מעמיד את המעשה המחייב על היסוד המינימלי ביותר האפשרי: הגבהה שאין עמה נטילה.

בסופו של דבר, חריגותה המובהקת של משנת "החושב לשלוח יד בפקדון" העלתה הסברים חדשים (ודומים למדי, יש לציין) בקרב אחרונים וחוקרים; בין היתר הוצע כי מצבו הייחודי של המופקד, המשתוקק לרכוש שכבר נמצא אצלו, מספק את הרקע הייחודי, החד-פעמי כמעט, לדיון המפתיע.

ואולם, הרושם האינטואיטיבי והמובן-מאליו שבו הגבלת שיטת בית שמאי ודחייתה מתקבלות על דעתם של רבים מימות האמוראים ועד ימינו, ראוי לעיון נוסף. אחרי הכל, האם אין התורה קובעת בעשרת הדברות איסור מפורש בעניין זה ממש? תחילה בפרשת יתרו, "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹֽא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יד), ושוב, בניסוח שונה מעט, בפרשתנו – "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ" (דברים ה, יח)?

ואכן, אילו פסוקים אלה היו מנחים את יחסינו לשיטת בית שמאי, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים אותם כפשוטם; אלא שגם כאן מבהירים חז"ל שלעולם אין די במחשבה כדי לחייב. כך למשל נאמר במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דבחודש, פר' ח): "לא תחמד… או אפילו חומד בדיבור? תלמוד לומר: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך', מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה". המדרש מתבסס על הופעה נוספת של הצירוף "לא תחמוד" בפסוקים העוסקים באיסורי עבודה זרה (דברים ז, כה) כדי להוכיח שחימוד מתברר למפרע כמחייב רק כאשר הוא גורם למעשה של ממש. חידוש זה – שאינו עולה בהכרח מפשט לשון התורה בעשרת הדברות, המזהירה לכאורה גם מתשוקה לא-מעובדת בלבד – עיצב לדורות את התפיסה הרווחת של מצוות 'לא תחמוד', כפי שהיא מתוארת למשל בדברי הרמב"ם: "שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו. וזהו לשון האזהרה שבאה בזה העניין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך" (ספר המצוות, מצווה רסו). הרמב"ם אינו מערער על כך שהאיסור של התורה מתייחס להרהור הלב, אך מעמיד אותו על עקרון התהליך, או, כפי שאולי היינו מנסחים זאת בדורנו, עקרון המדרון החלקלק: החומד עתיד "לעשות תחבולה לקנותו" – ויושם אל לב כי אין מדובר כאן בגניבה דווקא, אלא בקנייה, הנראית כשרה לכאורה, בשעה שהיא פסולה מעיקרה. בהצבת 'המדרון החלקלק' כיסוד הדין ממשיך הרמב"ם את דברי המדרש, ובזכותו גם מבחין בין שתי לשונות הציווי בספר דברים: "ואין השני לאווין אלו [ = לא תחמוד ולא תתאווה] בעניין אחד, אבל [ = אלא] הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכילתא (דרשב"י): 'לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר 'לא תתאוה בית רעך' לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו'. ושם אמרו 'מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד, תלמוד לומר 'לא תתאוה' ו'לא תחמוד'. מנין שאם חמד אדם סופו לגזול, תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו' [מיכה ב]. ובאור זה, שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו, עבר על אמרו יתברך 'לא תתאוה'. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו, ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שווה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על 'לא תחמוד' גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו, ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו – כבר עבר שני לאווין 'לא תתאוה' ו'לא תחמוד' כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו… כבר עבר על 'לא תגזול' גם כן. והבין זה העניין בסיפור אחאב ונבות (מלכים א, כא)".

עקרון המדרון החלקלק מאפשר לרמב"ם לשרשר סדרה שלמה של התנהגויות זו לזו: קו ישר ורציף עובר אפוא, לדעתו, בין מחשבת-החימוד, המוגדרת כתאווה, לבין פעולות שמטרתן להפעיל לחץ על בעל הרכוש על מנת שימסרהו, לבין קניה בהערמה ומתוך לחץ, לבין גזילה ממש; ולא ייפלא שכאשר ר' יוסף קארו ניסח את הדברים בדרכו בשולחן ערוך הוא הוסיף שלב נוסף: "ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים" (חושן משפט, סימן שנט, יא).

סוף סוף, מובן לגמרי מפני מה הגבילו חז"ל את איסור 'לא תחמוד' והעמידוהו על מעשים שיש בהם ממש. אף אין להקל ראש במהפכה פרשנית זו. ואולם, למנגנונים הקונספטואליים והרעיוניים שעשו מהפכה זו לאפשרית יש שני מחירים בולטים. ראשית, השימוש בטיעון המדרון החלקלק נוטה לעתים קרובות להחליק הלאה בעצמו במורד המדרון: במקום לדון באירוע עצמו, במקום לבודד התרחשות מנטאלית או מעשית מהשלכותיה הפוטנציאליות והלא-הכרחיות, הוא מתעקש לראותו כחוליה בשרשרת שבה האפשרי הופך להכרחי; הוא מחליף, אם תרצו, את העובדות בבדיון, ואת הקונקרטי במיתולוגי. אלא שלא כל חומד, עלינו לזכור, עתיד לבוא לידי שפיכות דמים. שנית, הוא מחיל על התורה תפיסה משפטית שבה השאלה איננה מה ראוי ומה אינו ראוי, אלא על מה ניתן לחייב ועל מה לא. תפיסה זו, אף על פי שהכרחית הינה להתנהלותה הצודקת של חברה שאדניה הם משפט ויושר, עלולה להקהות את תשומת ליבנו לקול המוסרי העולה ובוקע מן התורה, הנמשך והולך במקרה זה דווקא בערוץ של בית שמאי; אותה תורה המחייבת אותנו באהבת ה' – ויהא אשר יהא מובנה של אהבה זו – היא המחייבת אותנו גם להתבונן בעצמנו ולהתמודד באומץ, בלי להדחיק מצד אחד ובלי להתמכר לאשמה מצד שני, גם עם המתחולל בנפשנו פנימה.

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא נשוי לנועה ואב ליהונדב, נטע ועתירה. בעבר היתה המשפחה חברה בקהילת ידידיה בירושלים, וכיום היא מתגוררת במזכרת בתיה, ושומרת מקום חם בליבה לקהילה יקרה זו.

"שערי רחמים אינם ננעלים"

בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד, שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי – התחיל שופך תנחומים לפני המלך. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לטרקלין הוא אחריו. כיון שבא ליכנס לקיטון, אמר לו: בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים קל וחומר: ומה אם משה חכם גדול אב החכמים ואב הנביאים, אע"פ שיודע שנגזרה עליו גזירה, לא מנע עצמו מן הרחמים קל וחומר לשאר בני אדם, שנאמר: 'ואתחנן אל ה" (דברים ג') – במיני תחנונים.

(סיפרי בלק פיסקא קלד)

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – לאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם. (יהושע כג, יא)

"רק השמר לך" – הוא הגוף, "ושמור נפשך" – הוא הנפש.

(העמק דבר דברים ד, ט)

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השֵם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר: 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'…

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאוויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אוויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים…

האוויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שווה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

 (קיצור שולחן ערוך סימן לב סעיפים א, כה, כו)

כרועה עדרו ירעה…" (מתוך הההפטרה בישעיה מ, יא)

כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר 'שום תשים', שתהא אימתו עליך… כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'ולבי חלל בקרבי' ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו' ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר 'שמעוני אחי ועמי ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו" לעולם יתנהג בענווה יתירה אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר 'ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם' ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו ודרכו של רועה מפורש בקבלה 'כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו".

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות מלכים ב – א, ו)