וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

(דברים ד', ד) 

ואתם הדבקים בה. תניא: 'הנצמדים לבעל פעור' (פ' בלק) 'כצמיד פתיל', 'ואתם הדבקים בה' – כשתי תמרות הדבוקות זב"ז, במתניתא תני: הנצמדים לבעל פעור – כצמיד על אשה, ואתם הדבקים בה' – דבוקים ממש.

(סנהדרין ס"ד א)

יש לומר בכוונת המתניתא שבאה לדרוש בזכותן ובשבחן של ישראל, דדיבוק משמע חיבור טפי מנצמד, כצמידים שאינם מחוברים ונמשכים ומתנועעים לכאן ולכאן, ויתכן ג"כ כי הדיוק הוא מן אותיות השימוש לבעל פעור (בלמ"ד), הדבקים בה' (בבי"ת), הלמ"ד מורה על חיבור חצוני והבי"ת על חיבור פנימי; החבור החיצוני הוא עראי והפנימי – תמידי. ופירשו בעלי אגדה, דכוונת הפלוגתא היא, דללשון ראשון הוי הכוונה כי מידה טובה מרובה ממידת פורעניות, שלא נענשו עד שהיו נצמדים ממש, אבל במידה טובה אפילו דבוקות במקצת כדיבוק שתי תמרות, ג"כ חיים כולכם היום, וללישנא בתרא הוי הכוונה דהבא לטהר מסייעין אותו וכמ"ש ביומא ל"ט א' אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו למעלה הרבה, משא"כ לרעה פותחין לו ואין מסייעין אותו, יעו"ש.

 (תורה תמימה)

ואתם הדבקים – דבקות היא התקשרות מעומק הלב- "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד; וראה שם עמ' קטו) – בלא טינה קלה בלב. "עיניכם הרואות" נאמר בפסוק הקודם: בעצמכם התנסיתכם בכך. כל אחד מכם יודע שהוא לא נכשל בחטא בעל פעור ולא סטה בו סטייה קלה, ולפיכך ניצל מן המגיפה שהביאה כלייה על החוטאים. משום כך מבשרו יחזה כל אחד שהשמיעה בקול ה' מצילה ומגינה, והרי מכאן אזהרה גדולה לשמור על הנאמנות לה'. בכך נתנסה הכלל על כל פרטיו, משום כך הוא נוקט לשון רבים:"עיניכם" וגו', "ואתם" וגו'. כנגד זה עונש ההשמדה פגע בחוטאים כדי לקיים את האומה מאוחדת לייעודה האלוהי, ומשום כך הוא נוקט לשון יחדי: "מקרבך"". ייעוד ישראל כעם ה' איננו סובל עובדי פעור בקרבו.

(הרש"ר הירש שם, שם)

האם בטל יצר עבודה זרה?

אריאל הורוביץ

במכתבו המפורסם לפרנץ רוזנצוויג מ-1926 מביע גרשם שלום, מכונן תחום חקר הקבלה במאה העשרים, את חששותיו ביחס להתפתחותה של העברית החדשה. "הארץ היא הר געש", כותב שלום, "היא מאכסנת את השפה". האיום הנשקף לתנועה הציונית, ממשיך שלום, הוא האיום של הפיכתה של העברית לשפה מדוברת, עכשווית. "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו?", שואל שלום את רוזנצוויג – המכתב, אגב, נכתב גרמנית במקור – ובסיום הדברים מנבא, באחד המשפטים הידועים ביותר שכתב, כי "אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". שפת הקודש, הטעונה והגועשת, הופכת בחסות המהפכה הציונית לשפת חולין, שפת יום-יום: שוב אין היא משמשת רק במסגרת דתית, בהקשר של כתבי קודש ולימוד, אלא הופכת לכלי במעשה הציוני היום-יומי, הפוליטי, של בניין הארץ. המהלך הזה, טוען שלום, טומן בחובו תוצאות הרסניות, שסופן מי ישורנו.

כמעט מאה שנים חלפו מאז נכתבו המילים הללו, ומעניין לחשוב עליהן אל מול הפסוקים של תחילת פרשת ואתחנן, שבהם, רגע לפני החזרה על עשרת הדברות, מדבר משה מפי האל על "תמונה". לצד מילים כמו "חשמל" ו"אגדה", גם מילה כמו "תמונה" עוברת מטמורפוזה, אף שהבסיס הסמנטי בין התמונה המקראית לתמונה המודרנית – יהא זה צילום במוזיאון או תמונה ברשתות החברתיות – נשאר דומה: מדובר בדמות. הפער הזה, בין העברית המודרנית לבין זו המקראית, הוא נחלתו של כל מי שקורא בתנ"ך, והוא מטעין את העיון בפסוקים במשמעות נוספת. תיבת התהודה הזו של העברית הישראלית הופכת, בעל כורחנו, לחלק מן המסורת הפרשנית שלנו.

מה תפקידה של התמונה בפרק הזה? לאורך פרק ד' מזהיר משה את בני ישראל לבל יפנה ללבם מעם הקב"ה, וכחלק מן האזהרה הזו הוא מזכיר את מעמד הר סיני: "וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד, יב). התזכורת הזו מופיעה גם שלושה פסוקים לאחר מכן, כאשר משה מדגיש: "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב" (שם, טו). לאחר מכן מופיעות דוגמאות ל"תבניות" שאסור לעשות כדוגמתן – תבנית זכר או נקבה, תבניות של בעלי חיים – ואז מופיע האיסור על עבודה זרה. הסמיכות בין אזכור התמונה, התבניות והעבודה הזרה מרמזת לחלק אינטגרלי מן הבשורה המונותאיסטית של ספר דברים. רגע לפני אזכור מעמד הר סיני, רגע ההתגלות הנשגב ביותר, מופיע האיסור על תבנית או תמונה, כמין תמרור אזהרה שמוצב למרגלות ההר. עשיית תמונה של האל בהכרח תצמצם אותו, אולם את האל אי אפשר לצמצם בצורה; אי אפשר לכמת את האינסוף באמצעים סופיים; אי אפשר ללכוד את האל במראה העיניים שלנו, לתחום אותו במבטנו. כיום עוד יותר מאשר בתקופת המקרא, העבודה הדתית שלנו בנויה על תיווך: מצוות כגון תפילין, לולב, ציצית הן אמצעים, מתווכים שדרכם אנו יכולים לקיים זיקה מסוימת אל האל, אולם הם עדיין מותירים אותנו, ככלות הכול, מגששים באפלה.

הקשר לעבודה זרה מצביע על נקודה נוספת. האלוהות של ספר דברים היא אלוהות אקסקלוסיבית, במובן המילולי ביותר: היא מוציאה מתוכה אלוהויות אחרות. ולפיכך, לא זו בלבד שאסור ליצור תמונה של האל, אסור גם ליצור אף תמונה אחרת. אם לא ניתן לייצג את האל בתמונה, לא ניתן לייצג שום דבר בתמונה. "הישמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל", מתריע משה בפסוק כג, וכאן אנו מבינים שהתמונה היא הצעד הראשון בפולחן, או ליתר דיוק: יצירת התמונה עלולה להיות נקודת הפתיחה לפולחן חדש, אחר, זר. לעשיית התמונה נועד כאן אפוא כוח מאגי כמעט.

שני חלקים אם כן לדברי משה על התמונה: הראשון מדגיש את העובדה שבמעמד הר סיני לא נראתה תמונה, אלא רק נשמע קול; השני מדגיש את האיסור לעשות תמונה מכל דבר אחר. אנו, כקוראים מודרנים ומערביים, חשים מיד באטמוספירה של הפסוקים בפרשת ואתחנן, אטמוספירה שבה הדמות האלטרנטיבית, המתחרה באי-דמותו של האל, הייתה כוח ממשי, איום קונקרטי על האל המרוחק, המילולי בלבד. נדמה שהיום, במידה רבה, האיום הזה הוסר. גם כשמגשרים בין התמונה המקראית והתמונה המודרנית, אנו חיים במציאות שבה התמונה עברה דה-מיסטיפיקציה. במאמרו החשוב "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" דן ולטר בנימין במעמדה החדש של התמונה בעידן המודרני, תמונה שכבר איננה מוצגת במוזיאון לבדה, חד-פעמית ונשגבת, אלא משועתקת ומופצת לכל עבר, זמינה לכול במנועי החיפוש ובמחזיקי המפתחות בחנות המוזיאון. השעתוק, טוען בנימין, מסיר מן הצילום המקורי את ההילה שלו, שאבדה ושוב אין לה תקנה. נדמה שאבחנתו של בנימין רק התחזקה בשנים האחרונות, וכשאנו חוזרים וקוראים את פרשת ואתחנן, החשש מכוחו המאגי של הדימוי נראה, במבט ראשון, מיושן מעט.

אך כאן יש לזכור את צדה האחר של המשוואה. שכן לא רק חשש מן הדימוי יש כאן, אלא גם אמירה חד-משמעית על האל ועל הטרנסצנדנטיות שלו, על חוסר היכולת להגשים אותו ולדמות אותו. נשים לב לסוף הדברים, כאשר משה קושר בין התמונה לבין הכניסה לארץ: "כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת. הישמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווך ה' אלוהיך" (דברים ד, כב-כג). משה קושר בין האירוע שלקראתו ספר דברים כולו מכוון, פסגתו של הספר – הכניסה לארץ – לבין התמונה, ששוב מופיעה כאן. לאורך כל ספר דברים מופיעה התימה שקושרת בין הכניסה לארץ לבין החשש מעבודה זרה; ארץ כנען נתפסת כארץ מובטחת, מצד אחד, אך גם כזו שטומנת בחובה פוטנציאל לערעור על העולם הדתי. הסמיכות בין הכניסה לארץ לבין התמונה, לצד ההדגשה של האל כמי שאין לו תמונה, מדגישה שיש להישמר לא רק מעבודה זרה בצורתה המקובלת, המוכרת לנו – בתחילת פרק ד' מזכיר משה את בעל פעור – אלא שהכניסה לארץ כנען עלולה לעורר גם את יצר התמונה, את התשוקה לקדש עצמים, להשתכר מן המרחבים העצומים – ומן הכוח הפוליטי שנלווה להם – וכך לשכוח את האל ואת מצוותיו. ערב הכניסה המיוחלת לארץ, אחרי ארבעים שנים במדבר, מוזהרים בני ישראל שלא להסתנוור מן הארץ, שלא להיכבש בכוחה המאגי ולעשות ממנה פסל ותמונה, שכן עשייה כזו, אומר משה, כמוה כשכחה של הברית עם האל.

אריאל הורוביץ הוא עיתונאי ומבקר ספרות בעיתון "מקור ראשון", כותב בימים אלו עבודת תזה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית.

ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – כּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

(דברים ד, טו-טז).

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – לאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(יהושע כג, יא)

"רק השמר לך" – הוא הגוף, "ושמור נפשך" – הוא הנפש.

(העמק דבר דברים ד, ט)

הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השֵם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר: 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'…

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאוויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אוויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים…

האוויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שווה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

 (קיצור שולחן ערוך סימן לב סעיפים א, כה, כו)

סכנת 'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

…שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" (איכה א, ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ובאתם וירשתם': שלא תאמרו כבר נאמר 'לאלה תחלק הארץ' – לנו נתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים, כמו שמפרש והולך.

(חזקוני דברים ד, א)

…ואשר אמר להם משה תמיד, 'למען ייטב לך', 'ולמען תאריך ימים' (לעיל ד מ) 'ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ' (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו, לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה…

(רמב"ן דברים ו , ה)

…וגמר אומר 'למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ', ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו, להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (תורת כהנים אחרי, עי' רש"י ויקרא טז א) היה רבי אלעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו', ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן.

(אור החיים דברים ד, א)

"ואל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"

'לא תנסו את ה' אלהיכם': פירוש כאשר נסיתם במסה, שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו, ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר, ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) 'וכי הלכנו קדורנית מפני ה".

(רמב"ן דברים ו, טז)

"ועשית הישר והטוב"

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים". אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

("העמק דבר" לנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא ציוותה התורה, הוא שאמר ועשית הישר והטוב, ומפני שהיא סיבת השלום קרא אותה 'הישר והטוב בעיני ה".

 (רבינו בחיי דברים פרק ו פסוק יז)