…וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ 

וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הַאֲדָמָה

 אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים…

(דברים ד', מ)

נותן לך כל הימים. פירוש לפי שאמר להם 'למען תאריך ימים על האדמה', חש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה' ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם, דכתיב (איוב י״ד, ה׳) אם חרוצים ימיו והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר, לזה גמר אומר וביאר 'אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים' – פירוש כי מתנת ה' היא לעולמי עד לא לזמן מוגבל, ומעתה אומרו ' ולמען תאריך ימים' פירוש שלא ימותו בה בקצרות שנים על דרך אומרו (עקב י"א כ"א) 'למען ירבו ימיכם וגו", ואומרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל.

(אור החיים שם, שם)

ושמרת את חֻקיו – אולם זו תהיה התוצאה היחידה של יציעתך את ה': בעולם זה, שהוא מלא כבוד ה' ורצון ה' שולט בכולו וכל יצוריו עובדים לרצונו, בעולם זה תכיר רק משימה אחת:לשמור בנאמנות את החוקים ואת המצוות שה"הגביל" בהם את רצונותיך ונתן להם "תפקיד"; שכן רק בדרך זו ייטב לך ולבניך אחריך; ולמען תאריך: רק בכך תלוי משך שהותך בארץ; כי ה' נתן לך את הארץ לכל הזמנים ולנצח נצחים היא תהיה ארץ ייעודך, אולםתוכל להחזיק בה רק בזמן שתהיה נאמן לייעודך.

(הרש"ר הירש שם,שם)

…הגאון רב סעדיה ז"ל נתן טעם בזה כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך והאבות הם למשא כבד על הבנים והכבוד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזאת 'למען יאריכון ימיך', כלומר: עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער.

 (רבנו בחיי שמות כ, יג)

לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם

גדעון אדמנית

אחד הנושאים המרכזיים בספר דברים הוא המאבק בעבודה זרה [=ע"ז]. בפרשתנו, מופיע איסור ע"ז בדיבר השני מעשרת הדברות. משה רבנו מאריך מאד בפירוט האיסור, וכן בפסקאות המקדימות את עשרת הדברות ואלו שאחריהם. מחד, מדגיש משה רבנו לעם את העובדה שלא ראו פסל ותמונה במעמד הר סיני, ואף מזהירם באזהרה חמורה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ…" לכן יש לעצב תודעת אמונה בא-להים זהירה של התגלות דרסטית בסיני, אך חסרת כל ממד של המחשה. מאידך, משה מזהיר פעמים רבות, בספר, מסכנת הימשכות אחרי אלהים אחרים כאשר יכנסו לארץ ישראל וייחשפו למפגש עם אמונות העמים היושבים בה.

שני היבטים מופיעים באיסור ע"ז בדרך כלל, זה בצד זה: 1) איסור עשיית פסל ותמונה – המחשת דמות א-להים. 2) איסור ההליכה אחרי ע"ז. המשותף לשניהם: הסטיה מעבודת ה'. סיבה נוספת להופעתם ביחד היא המציאות באותם ימים: הפולחן האלילי, היה רווי בסממנים מוחשיים, והיה בו כוח משיכה רב.

לאור הניסיון המר של כשלונות העם בחטא העגל ובחטא בעל פעור, שגרם לעונש כבד, לחללים רבים ומן הסתם גם לטראומה לאומית עמוקה, משה מזהיר מפני הפיתוי של פולחנים אלו ואף מפני כל מתן ביטוי גשמי לדמות א-להים. אמונה בא-ל מופשט ונסתר היא אמונה מאתגרת וקשה ביותר, במיוחד כאשר כל העולם שמסביב מחזיק באלילים מוחשיים, הקרובים אליו, לכאורה, הרבה יותר מא-להינו.

כנגד זה מדגישה פרשתנו: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָּל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם." לפי קטע זה ייחודן של מצוות התורה הוא בהיותן 'צדיקים' כלומר יש בקיומן פוטנציאל לבניית חברה אידיאלית ומתוקנת, כפי שהתורה מעידה על אישיותו החינוכית של אברהם (בראשית י"ח, י"ט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

וכנבואת ירמיהו (פ"ט):

…כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'.

ניתן לראות באידיאל זה של בניית 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות י"ט, ה) אפיון נוסף של אנטיתזה לתרבות ע"ז של ימי קדם, שהיתה כרוכה, לרוב, גם ברמה מוסרית ירודה. משום כך הסיק ר' מנחם המאירי במאה ה-14 ש'דתות הגדורות בדרכי נימוסין' אינן בגדר ע"ז. המחשה חזקה לשאיפה מוסרית זו מצויה בפסוק אחר בפרשה (ו, יח): "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ".

רמב"ן מפרש פסוק זה כך: "…אחרי שהזכיר מהם (מכלל המצוות בין אדם לחברו) הרבה, כגון לא תלך רכיל), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש… חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין". האתגר כאן, בדומה למצות 'קדֹשים תהיו', הוא בעשייה לפנים משורת הדין.

עולה מכאן מסקנה מרתקת ומאתגרת מאד: הפעלת חסד וחמלה כלפי כל אדם, הנברא בצלם א-להים, שכל מהותה היא בכך שהיא מעבר לחובה, הופכת בפסוק זה לחובה!

המחשה לשאיפה פרדוכסלית זו מופיעה בסיפור על רבה בר בר חנן (בב"מ פ"ג ע"א) ששכר פועלים להעברת חביות יין והם שברו אותן מחוסר זהירות. לאור סירובו, המובן וההגיוני לשלם שכר יום זה וכדי להיות בטוח שיפצוהו על הנזק שגרמו לקח את גלימתם. באו הפועלים והתלוננו בפני רב: ראה מה עשה לנו בעל הבית, לא רק שלא שלם שכרנו זה, הוא אף לקח את גלימתנו. פסק רב לרבה להחזיר להם את גלימתם. הגיב על כך רבה, בתדהמה: האם כך הוא דין צדק?? השיב רב: כן, ע"פ משלי (ב, כ): "למען תלך בדרך טובים". קבל רבה על עצמו את הדין והחזיר גלימתם. שבו לפני רב והביעו תחינתם בפניו: עניים ורעבים אנחנו, וטרחנו כל היום, ואין לנו כל כסף כדי לקנות אוכל. פסק רב לרבה: שלם להם שכר עבודתם. שוב הביע רבה את תמיהתו על הדרישה המוגזמת ושאל איזה מין הוא צדק יש בכך?? השיב רב: זהו הצדק, ע"פ המשך הפסוק: וארחות צדיקים תשמר.

ס' משלי, המייצג חכמה ומוסר אוניבסליים, כמו גם פרשת ואתחנן, הנאבקת נגד תרבות ע"ז, מזכירים לנו את יחס החמלה שכולנו חייבים לשאוף ליישמו כלפי כל אדם ובעיקר כלפי כלל תושבי ארצנו.

הבה נאחל ונייחל לעצמנו, ולכל חברתנו, שכשם שהצלחנו, להיגמל מהמחשה הגשמית של ה', וזכינו להקים מדינה ריבונית בארצנו, נצליח בע"ה, להתקרב, אט אט, למימוש אידיאל נוסף בפרשתנו של רדיפה הצדק והשלום, של אהבת כל אדם הנברא בצלם, של חמלה, אחווה ואמפתיה – של 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'.

גדעון אדמנית מלמד תורה במסגרות שונות.

משה רבנו מעדיף את כפרתם של ישראל והצלתם על כניסתו לארץ

'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' אמר רב שמואל בר נחמני: בשביל עצמו אמר לו משה את הדבר הזה. כיצד? שני דברים גזר הקב"ה אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה, מנין? שנאמר (דברים ט) 'הרף ממני ואשמידם' ואחד על משה בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה 'לא תעבור את הירדן הזה' ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן אמר לפניו: רבש"ע 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך' ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה מניין? שנאמר (במדבר יד) 'סלחתי כדברך' כיון שבא ליכנס לארץ ישראל, התחיל אומר (דברים ג) 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך; אני אמרתי 'ואשמידם' ואת אמרת 'סלח נא ' ונתקיים שלך ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב"ה: משה, אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא. אמר רבי יהושע בן לוי: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבונו של עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם.

(דברים רבה פרשה ז)

'אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש' – מהו מזרחה שמש?

אמר ר' יוסי ברבי חנינא – אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם.

דבר אחר: 'לנוס שמה רוצח' – רבנן אמרין: למה הדבר דומה? לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו. אמר המלך: אלו בטובתו (בכוונה) שיברה היה נהרג, עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין (לגלות ולטלטול), כך גזר הקב"ה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' אבל מי שהורג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנאמר 'ונס אל אחת הערים האל וחי' – אמר הקב"ה: בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי, היו הורגים אלו את אלו ומתים, אבל לעתיד לבא, אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם (ישעיה כה) 'בלע המות לנצח'.

 (דברים רבה פרשה ב)

"נחמו נחמו עמי" – הבטחה מותנית או אתגר רוחני?

…פרק ההפטרה (של שבת נחמו) נקטע בפסוק כ"ו, וארבעה פסוקי הסיום מושמטים ולא נאמרים, פן יפגמו חלילה בתחושה הנעימה המוקרנת בפסוקי הנחמה והייעוד שלפניהם, שהנפש האנושית חומדתם ונוטה להשתעשע בהם.

מדברי הנביא עולה כי נחמה וייעודי גאולה אינם בגדר מציאות נתונה או אירוע שעתיד להתרחש, אלא מדובר במגמה ותכלית אליהן יש לחתור, וזו למעשה משמעות כל הנבואות הצפונות בקרבן הבטחות.

עיון מדוקדק וללא דעה מוקדמת בייעודי הגאולה ושיבת ציון, שהם למעשה תוכנן ועיקרן של נבואות "שבעה דנחמתא" יגלה להפתעתנו את משמעותן האמיתית, בהיותן משולבות וכרוכות תמיד בהצגת דרישות, ואלמלא כן היו כאלה, היו הן חסרות כל משמעות דתית, וניתן היה להתייחס אליהן כאל מעשי האוראקל, מגידי העתידות והמנחשים של עובדי האלילים, שיו קיימים מאז ימות-עולם ועד היום הזה.

בניגוד לאחת מסברות חז"ל האומרת כי רק נבואות פורענות יש והן אינן מתקיימות בגלל חזרה בתשובה שיש בכוחה לבטל את הגזירה, ידועה העובדה ממנה נוטים אנו להתעלם, שמוצאים אנו לא מעט נבואות נחמה שלא התקיימו כלל, וגם בנושא זה קיימים דברים נמרצים בספרות התלמודית, במדרשים ובאגדות, כגון על אותן נחמות גדולות שייעד ירמיהו לאפרים ולעשרת השבטים, ולרחל אמנו המבשרת על בניה העתידים לשוב, אולם אף על פי כן כולנו יודעים שהבנים לא שבו, ומלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם חרף כל הנבואות.

כיוצא בזה ניבא עמוס כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, ובאותו דור עמד בישראל ירבעם בן יואש, המלך המנצח והכובש האדיר – "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב, יד, כה) לרבות ניצחונות וכיבושים אשר לא היו כמותם מעולם, אולם דור אחד לאחר מכן, פסקה מלכות אפרים מלהתקיים.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי שיראל ומועדיו, עמ' 146-147)