כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(דברים ז, ו)

איור: הרי לנגבהיים

סגלה – פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו וכן וסגול' מלכים.

(אבן עזרא שם, שם)

ובך בחר ה׳ וגו׳ – משום הכי (משום כך) חש הקב״ה עליך יותר ממה שחש עליהם, ע״כ הזהיר שלא ימצא בארצך דבר המוכשר להכשילך.

(העמק דבר שם,שם)

כי עם קדוש אתה – אתה עדה לאומית "קדושה". אומות אחרות נושאות את תכלית ייעודן בתוך עצמן והתכלית העליונה של איגודן הלאומי היא השמירה על קיומן הלאומי. אך הייעוד של איגודך הלאומי הוא מחוצה לו; אין הוא קנוי לעצמו אלא הוא קנווי לה' ועליו להעמיד את עצמו לרשותה'; כל יחסיו, כל הצדדים של חיי היחיד, המשפחה והמדינה חייבים להיות "מוכנים ומזומנים" לתכליות ולתפקידים שהותוו לו בידי ה', קוניו ואדוניו.לפיכך הוא חייב להרחיק מעליו את כל המנוגד לתכליות אלה. "הנך חברה לאומית שהיא קנויה וקדושה לה' אלהיך".

 (הרש"ר הירש שם, שם)

ואם ייעודו של העם היהודי הוא להיות עם סגולה, וספק אם העם היהודי היה מתקיים או יתקיים בעתיד בלי ייעוד זה, הרי קיומו של ייעוד זה ייתכן אך ורק במדינת היהודים. למען היות לעם-סגולה דרושים לא רק הרצון ההיסטורי והסגולות הנפשיות – אלא גם המסגרת הממלכתית […] עם-סגולה ייתכן רק במדינה-למופת.

(דוד בן גוריון: בין ישראל לגולה, תשי"ד – 1954, בתוך:  חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 87)

לחיות את הפרדוקס

בני פרל

אעברה נא, מבקש משה ומיד מתאר את תגובת הקב"ה – ויתעבר בי. מבחינה אטימולוגית, קשה לעמוד על הקשר בין המשמעות של המעבר שמצוין בביטוי "אעברה" לבין ה"עֶבְרָה" שמשמעותה: זעם, כעס. יתר על כן, בלשון חז"ל, החטא נקרא: "עֲבֵרָה" מה הביא את חז"ל לאמץ שורש זה כדי לציין עוון או פשע? והאם יש קשר בין המשמעויות של השורש ע.ב.ר.?

מאז ומתמיד ובכל התרבויות בני אדם מקיימים טקסים, אנתרופולוגים בעת החדשה הבחינו שטקסים רבים מתבצעים כדי לציין מעברים, מעברי מקום, גיל, תפקיד ועוד. כשם שהחברה זקוקה לגבולות היא זקוקה למעבר אל מעבר לגבול. המחקרים בתחום זה הראו שהמעברים הם גורם מרכזי בחיי הקהילה והאדם הפרטי.

בני ישראל עומדים בפתחה של הארץ, הם עומדים בפני אחד המעברים הקריטיים בתולדות ישראל, המעבר אל תוך הטריטוריה המובטחת. זה גם הגבול של משה, לעם שמשה הוציא ממצרים יהיו כבר גבולות אחרים מאלו של משה. אולי מנסה הקב"ה לומר לישראל שהתורה שניתנה במדבר ואדון הנביאים, שנשארו בחוץ הם מעבר לגבולות ולהגדרות? אולי המסר הוא שאפשר להיות משה גם במקום שאין שם גבולות? או רק במקום שאין שם גבולות?

משה משתוקק לארץ, הוא מלא בכיסופים אבל הרי כיסופים יכולים לנבוע מתוך גבולות, כאשר אדם נמצא במרחב שבו הכל אפשרי, נעלמת התשוקה, כבר אין למה להתגעגע ולמה להיות נכסף.

במובן זה, לגבול יש תפקיד פרדוקסלי, מחד הוא מפריד ומאידך הוא יוצר געגוע וכיסופים, אלו עצמם יוצרים קשר וחיבור. יתכן שדווקא חוסר היכולת של אדון הנביאים להגיע לארץ, יצרה אצלו חיבור עז יותר אליה.

האדם רוצה תמיד לעבור. הגבולות הם איום על יכולתו לשלוט בגורלו, אפילו הגבול הקטן של אותו פרי הגן שממנו לא יכול לאכול האדם, גם את הגבול הזה פורץ האדם. וזו מהות החטא ולכן קראו חז"ל לחטא, עבֵרה. אך זו גם מהות העֶבְרָה – הכעס. הכעס מציין את חוסר היכולת של האדם להתחבר, אדם כועס משום שהוא אינו משיג, משום שהמציאות אכזבה אותו ומשום שאיבדנו שליטה על גורלנו. כעס הוא גם תחושת החמצה, העמידה של האדם מול מה שהיה יכול להיות. אך מה הוא כעסו של הקב"ה? תורת התארים של הרמב"ם אינה מאפשרת לנו לראות את הקב"ה כמי שחלילה החמיץ דבר מה, או כמי שהתאכזב, כל התיאורים של הקב"ה אינם אלא שיקוף מציאות וכאן הקב"ה כועס. רבו הפירושים למהות הכעס ועל פי דרכנו ניתן לומר שהכעס על משה יכול לייצג את הכעס על כל האדם שאינו מוכן להבין את תפקידם של הגבולות, לעיתים תפקיד זה אכן אינו מובן, אך למרות זאת יש תפקיד לגבול. וכאמור זה תפקיד פרדוקסאלי. מי שאינו מוכן לקבל את הגבול, הוא חוטא, הוא עובר עבֵרה, אך מי שמקבל אותו כפי שהוא ומעלים את הכיסופים שהגבול יוצר, ומפסיק להתגעגע, גם הוא מייתר את תפקידו העיקרי של הגבול.

ומשה יישאר בזיכרון כמי שהיה מוכן להעלות עליו כעס ובלבד לצעוק שהוא רוצה את הארץ הטובה, משה רבינו הוא האיש שיש בו געגוע, שהוא מבין שהגבול נוצר כדי שהאדם יוכל לצעוק ולהתחנן. ניתן אם כן לאמץ את התכונה הטוענת שגם כאשר יש דבר מה שמעבר לגבול, שיתכן ויש לוותר עליו, צריך להמשיך לצעוק ולהתגעגע, רצוי לדבוק בו ולשאוף אליו וכפי שהורגלנו בהיסטוריה של העם היהודי, לחיות בתוך הפרדוקס.

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים, בר אילן, תל אביב

"שערי רחמים אינם ננעלים"

בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד, שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי – התחיל שופך תנחומים לפני המלך. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לטרקלין הוא אחריו. כיון שבא ליכנס לקיטון, אמר לו: בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר: דומה אני שהותר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים קל וחומר: ומה אם משה חכם גדול אב החכמים ואב הנביאים, אע"פ שיודע שנגזרה עליו גזירה, לא מנע עצמו מן הרחמים קל וחומר לשאר בני אדם , שנאמר: 'ואתחנן אל ה" (דברים ג') – במיני תחנונים.

 (סיפרי בלק פיסקא קלד)

'אעברה נא ואראה' ואין נא אלא לשון בקשה.

(מכילתא בשלח מסכת דעמלק פרשה ב)

משה רבנו מעדיף את כפרתם של ישראל והצלתם על כניסתו לארץ

'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' אמר רב שמואל בר נחמני: בשביל עצמו אמר לו משה את הדבר הזה. כיצד? שני דברים גזר הקב"ה אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה, מנין? שנאמר (דברים ט) 'הרף ממני ואשמידם' ואחד על משה בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה 'לא תעבור את הירדן הזה' ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן אמר לפניו: רבש"ע 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך' ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה מניין? שנאמר (במדבר יד) 'סלחתי כדברך' כיון שבא ליכנס לארץ ישראל, התחיל אומר (דברים ג) 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך; אני אמרתי 'ואשמידם' ואת אמרת 'סלח נא ' ונתקיים שלך ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. אמר לו הקב"ה: משה, אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא. אמר רבי יהושע בן לוי: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבונו של עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם.

(דברים רבה פרשה ז)

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

(דברים ג, כה)

'הכל כאשר לכל' – אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולם, הכל שווין לפניך; תם ורשע אתה מכלה. מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, שנאמר (במדבר יג) 'ויוציאו דבת הארץ', ואני ששימשתי את בניך לפניך במדבר ארבעים שנה, מקרה אחד לי ולהם?!

למה הדבר דומה? למלך שביקש לישא אשה. שלח שלוחיו לראותה אם נאה אם לאו, הלכו וראו אותה, באו למלך ואמרו לו: ראינו אותה ואין כעורה ועזובה כמוה, שמע שושבינו ואמר ליה: 'לא כן, מרי, אלא, אין אשה נאה ממנה בעולם'. בא לישא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: נשבע אני בחיי המלך, שאין אחד מכם נכנס כאן מפני שבזיתם אותה לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו: אף אתה לא תיכנס, אמר לו השושבין: 'אני לא ראיתיה ואמרתי למלך שאין נאה הימנה בעולם, והם אמרו אין כעורה הימנה ועכשיו הנח לי ואראה אם כדברי אם כדבריהם'.

כך אמר משה לפני הקב"ה ריבוני, המרגלים הוציאו דיבה על הארץ ואמרו 'ארץ אוכלת יושביה' אבל אני לא ראיתי אותה ושיבחתיה לפני בניך ואמרתי 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה' ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם, שנאמר 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן' אמר ליה: 'כי לא תעבור', אמר לו משה: אם כן, הכל שווין לפניך – תם ורשע אתה מכלה.

(תנחומא ואתחנן א)

גם החשוד ברצח זכאי ליחס הוגן ולדין צדק

'אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש' – מהו מזרחה שמש? – אמר ר' יוסי ברבי חנינא – אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם.

דבר אחר: 'לנוס שמה רוצח' – רבנן אמרין: למה הדבר דומה? לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו. אמר המלך: אלו בטובתו (בכוונה) שיברה היה נהרג, עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין (לגלות ולטלטול), כך גזר הקב"ה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' אבל מי שהורג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנאמר 'ונס אל אחת הערים האל וחי' – אמר הקב"ה: בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי, היו הורגים אלו את אלו ומתים, אבל לעתיד לבא, אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם (ישעיה כה) 'בלע המות לנצח'.

(דברים רבה פרשה ב )

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ובאתם וירשתם': שלא תאמרו כבר נאמר 'לאלה תחלק הארץ' – לנו נתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים, כמו שמפרש והולך.

(חזקוני דברים ד, א)

…ואשר אמר להם משה תמיד, 'למען ייטב לך', 'ולמען תאריך ימים' (לעיל ד מ) 'ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ' (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו, לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה…

(רמב"ן דברים ו , ה)

…וגמר אומר 'למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ', ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו, להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (תורת כהנים אחרי, עי' רש"י ויקרא טז א) היה רבי אלעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו', ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן.

(אור החיים דברים ד, א)

"ואל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"

'לא תנסו את ה' אלהיכם': פירוש כאשר נסיתם במסה, שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו, ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר, ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) 'וכי הלכנו קדורנית מפני ה".

(רמב"ן דברים ו, טז)

ט"ו באב – יום של שוויון, פיוס ותיקון

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

(משנה תענית ד , ח)

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא, חמישה עשר באב מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה… אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

(בבלי תענית ל ע" ב)