שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

ה' אֱלֹהֵינוּ

ה' אֶחָד.

(דברים ו, ד)

איור: הרי לנגבהיים

ואמרו במדרש (דברים רבה כת"י פר' ואתחנן): שמע ישראל, כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט, ב), שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', שמע ישראל שבמערת המכפלה: ה' אלהינו ה' אחד.

ועוד דרשו (במדרש שם): אמר להם משה לישראל: אמרתם בסיני 'נעשה ונשמע' וכשעשיתם את העגל, אִבַּדתם 'נעשה', וכיון שאִבַּדתם 'נעשה', שִמרו 'נשמע', הוי אומר 'שמע ישראל', משל למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרונא בשני מרגליות, אָבדה האחת, אמר לה: שִמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה.

(רבנו בחיי שם, שם)

בכייה לדורות

שפר סטולמן

חז"ל קושרים בין מעשה המרגלים וחורבן הבית. התלמוד (סוטה לה, ע"א) דורש את הפסוק "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", וכךלשונו:

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא, הן בכו בכייה של חנם ואני אקבע להם בכייה לדורות…

על פי המדרש (מדרש רבה במדבר פרשה טז פסקה כ):

…ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכה"א (תהלים קו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול.

רש"י (שבועות י, ע"א) עושה את החשבון:

…תמוז דההיא שתא של שנה השניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בעשרים ותשעה בסיון, מלויי מליוהו לתמוז, לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בשמונה באב. ויבכו העם בלילה ההוא, בתשעה באב בכו בכייה של חנם והוקבעה להם בכייה לדורות.

כאשר חטאו בני ישראל בעגל, המתיק להם משה רבנו את עונשם, בתפילתו, אולם הקב"ה הודיע: "…וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד), וכפי שפירש רש"י על האתר:

וביום פקדי וגו' – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל.

בעקבות חומרת החטא, הקב"ה הודיע כי פירעון עוון העגל נמשך תמיד, מכיוון שהוא יתברך שמע אל תפילת משה מבלי לכלותם ח"ו. מה שאין כן בחטא המרגלים, שעונשם של הנשיאים בא להם מיד, ונגזר על כל יוצאי מצרים, מלבד כלב בן יפונה ויהושע בין נון, למות במדבר. בשונה מחטא העגל, לא הייתה כאן התערבות של משה, ומשום כך לא הומתק העונש. מדוע, אם כך, חז"ל מצאו לנכון לפרש את בכייתם של העדה בחטא המרגלים, כבכייה לדורות? האם הכוונה לעונש הנמשך עד ימינו אלו, כשם שאנו נענשים עד עצם היום הזה על חטא העגל? מסתבר, שכך נראים הדברים מהדרש הנ"ל, "…ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכה"א (תהלים קו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול".

כדי להבין משמעות אותה "בכייה לדורות", יש קודם לרדת לעומקם של הדברים, ובעיקר, מדוע בחרו נשיאי ישראל להוציא דיבת הארץ. הגמרא במסכת סוטה (לה, ע"א) מייחסת כוונות רעות מלכתחילה לאלו שהלכו לתור את הארץ:

וילכו ויבאו – אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה; מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה.

מה בדיוק הניע אותם לכך לא ברור מדברי התלמוד והמדרש, אבל בזוהר נמסר: "אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנו מלמהוי רישין". זאת אומרת, אם בני ישראל יכנסו לארץ, חשדו הנשיאים, שהם יפסידו את תפקידם, והם כבר לא יהיו במעמד של ראשי העם.

לדעתי, הנשיאים חששו משינויים. הם וגם העם כולו היו שמרנים אדוקים עד כדי אבסורד: משה מוליך אותם לארץ זבת חלב ודבש והם זוכרים: "…אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה). מצבם הנפשי גם מסביר מדוע מול כל אתגר הם דרשו לחזור למצרים.

בעצם, מדובר בגישה של אנשים שסבלו הרבה ואינם בנויים להרפתקאות נוספות. לכן, לדעתי, מה שנאמר, "אני אקבע לכם בכייה לדורות" איננו עונש מתמשך, כמו בחטא העגל, בבחינת "ביום פקדי", אלא הגדרה של מציאות מתמשכת. הקב"ה רואה על פי התנהגותם כי תמיד תהיה בכיית חינם, תמיד יהיה רצון להישאר עם מה שיש ולא לרצות את השונה. אותו חוסר רצון להתמודד עם אתגרים חדשים, כפי שקרה לנשיאים על סף כניסת העם לארץ ישראל, ימשיך, להיות אבן נגף בדורות הבאים, בכל התמודדות חדשה.

…ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכה"א (תהלים קו) 'וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול.

יתכן שגם המדרש מביע כאן עמדה דומה, שכל אותן סיבות שגרמו לכך שבני ישראל יישארו במדבר ולא ייכנסו לארץ ישראל, הן אלו האחראים לכך שההיסטוריה חוזרת על עצמה במשך הדורות, עד כדי חורבן הבית והארכת הגלות.

יש נטייה, כמעט גנטי, בעם ישראל מיום שיצא ממצרים להסתפק במה שיש ולפעמים אפילו להתגעגע למה שהיה, ולא להיות מוכנים לבאות. מהדבר הזה חשש משה, כאשר בני גד ובני ראובן ביקשו להתנחל מעבר לירדן. "וַיּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כּה עָשׂוּ אֲבתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב כִּי לא מִלְאוּ אַחֲרָי, בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה' (במדבר לב).

משה משווה בין בקשתם של בני שבטים אלו לבין התנהגות המרגלים, אלא שכאן נגמרת ההשוואה. שלא כמו המרגלים, בני גד ובני ראובן מוכנים לקראת האתגרים הבאים: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיּאמְרוּ: גִּדְרת צאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאנֻם אֶל מְקוֹמָם, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ. לא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ (שם).

הבכייה לדורות איננה גזירה משמים. הרצון להסתפק עם מה שיש ולא לרצות להתקדם הוא מצב שדורש תיקון. בני גד ובני ראובן מהווים סמל ודרך לתקומת עם ישראל.

שפר סטולמן, בעל תואר שני בחינוך, עסק בדוברות ובהסברה בסוכנות היהודית, מחבר ״בדרך אל העקידה וממנה״.

"ועשית הישר והטוב"

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

("העמק דבר" על התורה לנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא ציוותה התורה, הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב', ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

 (רבינו בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

"כרועה עדרו ירעה" (מתוך הההפטרה בישעיה מ, יא)

כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר 'שום תשים', שתהא אימתו עליך, כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר 'ולבי חלל בקרבי' ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר 'שמעוני אחי ועמי', ואומר 'אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו".

לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר 'ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם', ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק; רועה קראו הכתוב 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה 'כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו".

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות מלכים ב – א, ו)

סכנת 'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

…שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים, כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" (איכה א, ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפוך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מִצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

"נחמו נחמו עמי" ; הבטחה מותנית או אתגר רוחני?

…פרק ההפטרה (של שבת נחמו) נקטע בפסוק כ"ו, וארבעה פסוקי הסיום מושמטים ולא נאמרים, פן יפגמו חלילה בתחושה הנעימה המוקרנת בפסוקי הנחמה והייעוד שלפניהם, שהנפש האנושית חומדתם ונוטה להשתעשע בהם.

מדברי הנביא עולה כי נחמה וייעודי גאולה אינם בגדר מציאות נתונה או אירוע שעתיד להתרחש, אלא מדובר במגמה ותכלית אליהן יש לחתור, וזו למעשה משמעות כל הנבואות הצפונות בקרבן הבטחות.

עיון מדוקדק וללא דעה מוקדמת בייעודי הגאולה ושיבת ציון, שהם למעשה תוכנן ועיקרן של נבואות "שבעה דנחמתא", יגלה להפתעתנו את משמעותן האמיתית, בהיותן משולבות וכרוכות תמיד בהצגת דרישות, ואלמלא כן היו כאלה, היו הן חסרות כל משמעות דתית, וניתן היה להתייחס אליהן כאל מעשי האוראקל, מגידי העתידות והמנחשים של עובדי האלילים, שיו קיימים מאז ימות-עולם ועד היום הזה.

בניגוד לאחת מסברות חז"ל האומרת כי רק נבואות פורענות יש והן אינן מתקיימות בגלל חזרה בתשובה שיש בכוחה לבטל את הגזירה, ידועה העובדה ממנה נוטים אנו להתעלם, שמוצאים אנו לא מעט נבואות נחמה שלא התקיימו כלל, וגם בנושא זה קיימים דברים נמרצים בספרות התלמודית, במדרשים ובאגדות, כגון על אותן נחמות גדולות שייעד ירמיהו לאפרים ולעשרת השבטים, ולרחל אמנו המבשרת על בניה העתידים לשוב, אולם אף על פי כן כולנו יודעים שהבנים לא שבו, ומלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, חרף כל הנבואות.

כיוצא בזה ניבא עמוס כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, ובאותו דור עמד בישראל ירבעם בן יואש, המלך המנצח והכובש האדיר – "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב, יד, כה), לרבות ניצחונות וכיבושים אשר לא היו כמותם מעולם, אולם דור אחד לאחר מכן, פסקה מלכות אפרים מלהתקיים.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 146-147)