שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

(דברים ו, ד)

ה'

אלהינו ה' אחד – ה' שהוא אלהינו

עתה ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה

ברורה לקרוא כולם בשם ה", ונאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

(רש"י שם,

שם)

שמע

ישראל – אחר שאמר שתכלית עשית

המצות היא יראת השם כמ"ש 'אשר צוה ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה' אלהיך',

בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם כמ"ש 'ואהבת את ה' אלהיך',

שהאהבה מדרגה גדולה יותר מן היראה, ובכ"ז הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין

(הם שני ריעים בלתי נפרדים) ומגו דחילו נפיק רחימו (ומתוך היראה באה האהבה), אבל זה

לא יצויר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי

האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע

הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב,

וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלהי אמת הוצרך להקדים להם אמונת

היחוד, שאלהי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שורש לכל הנמצא, והמתהוה בכל

העולמות הן דברים אשר לפי השגתנו נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע, והוא בשנאמין

כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע

הוא באמת אך טוב וחסד, בין הרע הנמצא בהויה כל העדר הוא לצורך הויה, וכל השחתה הוא

לצורך תקון ובנין, כמ"ש 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', ובין הרע הנדמה

לנו בהנהגה, שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב, וכמו שית' ועי"כ יצויר

היראה והאהבה לאל אחד, ועל זה אמר 'ה' אלהינו ה' אחד' שה' מורה מדת הרחמים הפועל

טוב, ואלהים מורה מידת הדין הפועל דין ועונש, הוא אחד, כולו טוב ופועל אך טוב

וחסד, שעל זה אמר שנית שם הויה. והכל מתאחד ביחוד שלם, ולכן "ואהבת את ה' אלהיך".

(מלבים שם, שם)

 "ההורג נפש נעשה אכזר" (העמק דבר דברים יג, יח)

מנחם קליין

עיר מקלט קולטת את

הרוצח, נותנת לו הגנה מפני נקמת דם בכמה תנאים. ראשית בתנאי שהרצח נעשה בשוגג,

"בבלי דעת". שנית, שברקע לא הייתה איבה או לא היה ריב קודם בין הרוצח

לנרצח "והוא לא שונא לו מתמול שלשום". אפשר לדייק ולומר שהמילה שלשום

נוספה כדי לציין שאיבה מן העבר אף היא בגדר עילה להאשמה במה שכמה מערכות משפט

מגדירים היום רצח מדרגה ראשונה. מערכות אחרות מגדירות זאת כרצח להבדיל מהריגה.

בפרשתנו מתוארת הקמת

ערי המקלט כיוזמה של משה. "אז יבדל משה שלוש ערים" (פרק ד' פסוק

מ"א). מה הביא אותו לעשות זאת? מה גם שעל פי ההלכה ההגנה שמספקות

ערי המקלט נכנסה לפעולה רק לאחר השלמת כיבוש כנען והוקצו גם שלוש ערים בצד המערבי

של הירדן. מדוע אם כך ראה משה צורך לקבוע שלוש ערים בעבר הירדן?

גישה אחת במדרש

ואותה מאמץ רש"י היא שמדובר במעשה חינוכי. "מצווה שאפשר לקיימה

אקיימנה" כלומר, אני אעשה עכשיו מה שאני יכול, אקצה עכשיו את הערים, למרות

שהתחולה המשפטית תבוא אחר כך. רק בעוד שנים יינתן תוקף משפטי למה שאני עושה. ייתכן

שהמדרש ורש"י רואים את האפקט החינוכי בתשוקה לקיים מיד כול חלק של המצווה

אפילו אם השלמתה וכניסתה לתוקף תהיה מאוחר יותר. אבל ניתן גם לראות זאת כך: מבחינה

משפטית אכן אין לערי המקלט תוקף אלא בעתיד. רק בעתיד הערים הללו יגנו על רוצח

בשגגה מפני נקמת דם ויצמצמו שפיכות דמים. אבל מבחינה חינוכית אפשר כבר עכשיו לשדר

את המסר הזה. את המסר החינוכי ואת הצו של שמירה על חיי אדם אפשר להעביר כבר עתה

כאשר החוק היבש עדיין לא בתוקף. הערך של חיי אדם הוא גדול ולא צריך את החוק היבש,

את הפורמאליות המשפטית, כדי להעניק לו תוקף. היוזמה החינוכית הייתה של משה, התוקף

המשפטי, המצווה שבדבר תיכנס לתוקף מאוחר יותר.

ויש מדרש אחר שלוקח את היוזמה של משה הרבה

מעבר לזה. המדרש מתאר דו-שיח שהתפתח בין הקדוש ברוך הוא למשה. וכך כתוב בילקוט

שמעוני (תתכ"ט): "אמר לו (= הקדוש ברוך הוא. זו לא הייתה יוזמה של

משה כפי שהמדרש לעייל גרס בעקבות פשט הפסוק אלא יוזמה של הקדוש ברוך הוא) הפרש ערי

מקלט. אמר לו משה: למה? אמר לו (הקדוש ברוך הוא): אם יהיה אדם הורג בשגגה יהא בורח

לשם. אמר משה (לקדוש ברוך הוא): שירה אני חייב לומר שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי

את המצרי". על פי מדרש זה משה חש הקלה גדולה על האפשרות לכונן ערי מקלט עד כי

ראה צורך לשיר שירת הודיה לקדוש ברוך הוא, שירה על האפשרות שנתן לו – למשה לכפר על

רצח. שימו לב: לשון המדרש אישית מאד – "שאף בי אירע הדבר שהרגתי".

אבל האם משה היה

רוצח בשוגג שעומד בקני המידה ההלכתיים המעניקים את הגנת עיר המקלט? וודאי שלא.

ניזכר בתיאור של ספר שמות (פרק ב' פסוקים י' – י"ב). משה שגדל

בבית פרעה החליט לצאת מהארמון, מחומת ההגנה שחיי הארמון עטפו אותו, ואז ראה את

העוול שעושים לעבדים העברים, הכיר בהם, בסובלים, כאחיו. "ויגדל משה ויצא אל

אחיו וירא בסבלותם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין

איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול". אף לא אחד מהתנאים של רוצח בשגגה אינו

מתקיים כאן. משה התמלא כעס על כי האיש המצרי מכה את העברי ובעקבות הכעס הרג את

המצרי. זאת ועוד – משה חש קירבה מיוחדת לאיש העברי, "מאחיו" נאמר. עוד

קודם לאירוע בו המצרי הכה את העברי רחש משה טינה וכעס על המצרים ומנגנון השעבוד

שהם הפעילו על אחיו העבדים. התנאי של "והוא לא שונא לו מתמול שלשום" לא

התקיים במקרה זה. גם התנאי של "בבלי דעת" לא התקיים כאן. משה תכנן את

הרצח. הוא הסתכל לוודא שאף אחד לא רואה (הוא חשב שאף אחד לא רואה אבל למעשה אחד

העבדים העברים ראה אותו), ואף דאג לטשטש את עקבות הרצח באמצעות הטמנת גוויית המצרי

בחול. התיאור בספר שמות לא משאיר מקום לספק – הרצח של המצרי היה מוצדק ואולי אפילו

נופל בגדר הגנה על חיי העבד העברי שעלול היה למות תחת ידי הנוגש המצרי.

ובכל זאת משה חש

אשמה. הוא עומד בערוב ימיו, יותר מארבעים שנה מאז הרג את המצרי, ובכל השנים הללו

הוא הולך עם תחושת אשמה. עד כדי כך מקננת בו תחושת האשמה שכאשר הוא מצטווה על ידי

הקדוש ברוך הוא להקצות ערי מקלט הוא מבקש לשיר שיר תודה לקדוש ברוך הוא. וכך ממשיך

המדרש (ילקוט שמעוני שם) "ואין אז (= בעקבות הפסוק על הקצאת ערי

מקלט שמתחיל במילים "אז יבדיל משה") אלא לשון שירה שנאמר (בספר שמות

בשירת הים) אז ישיר משה". במילים אלו מקביל המדרש את השירה שרצה משה לשיר עם קבלת

הציווי להקצות ערי מקלט לשירה שאמר כאשר נבקע ים סוף. המדרש מקביל את תחושת הרווחה

של משה ברגע זה של סתיו חייו לתחושת הרווחה שהייתה לו באביב מנהיגותו עת טבע בים

סוף המצרים שרדפו אחרי בני ישראל.

האם המדרש רוצה לומר

כי בתודעתו של משה הפך הרצח המתוכנן של המצרי, ההצלה שהציל את העבד העברי שוודאי

לא היה יכול להגן על עצמו לרצח בשוגג? האם תחושת האשמה על נטילת חיי אדם קיננה בו

לאורך כול ימיו וברגע של קבלת הצו על הקמת ערי המקלט היה באפשרותו לעבד את האירוע

המציק הזה, עיבוד במסגרתו הפך את עצמו לרוצח בשגגה – כשם שרוצח בשגגה יושב בעיר

המקלט ומתמודד מידי יום במשך שנים עם תוצאות מעשיו ועם אחריותו העקיפה למות אדם כך

הרגיש משה לאורך שנים אלו? ייתכן מאד שאת זה מלמד אותנו המדרש.

על כך שנטילת חיי

אדם אפילו בנסיבות מוצדקות משאירה עקבות עכורים בנפש עומד הנצי"ב בפרשנותו

למעשה פינחס ובדברין על דין עיר הנידחת. הנצי"ב סבור (העמק דבר, במדבר פרק

כ"ה פסוק י"ב) שהיה צורך לחסן את פינחס באמצעות ברכת שלום ("הנני

נותן לו את בריתי שלום") מפני הנזק הנפשי שגרם פינחס לעצמו בהורגו את זמרי

והמדיינית. ללא שלווה פנימית ושקט נפשי היה עלול פינחס לחזור ולהרוג. הנסיבות

המוצדקות לא חיסנו את פינחס אוטומטית מפני הנזק שבעצם הריגת אדם מישראל ובת מדיין.

על עיקרון זה חוזר הנצי"ב בפרשנותו לדין עיר הנידחת (העמק דבר, דברים פרק

י"ג פסוק י"ח). עיר הנידחת היא עיר שכול תושביה הפכו לעובדי אלילים.

תושביה נידונים להשמדה טוטאלית והעיר הפיסית תיחרב חורבן מוחלט. את מילות הפסוק

"ונתן לך רחמים" מפרש הנצי"ב כמתייחסות אל החברה שמבצעת את גזר

הדין ומשמידה את העיר. במהלך הפעולה, המוצדקת לכשעצמה ואותה התורה מחייבת, החברה

המבצעת מאבדת את היכולת לרחם. היא זקוקה לבנות מחדש את החלק הזה באישיותם של חבריה

שאם לא כן הם יחזרו ויהרגו.

ונחזור למדרש על

משה. המדרש מלמד עוד משהו. מנגנון עיר המקלט מעניק הגנה למי שרצח את רעהו, במשתמע

לא רק מי שאין לו יחסי איבה עם הנרצח אלא יהודי, בן הלאום. אבל המדרש מספר על

תחושת האשמה של משה עקב הריגת מצרי. במילים אחרות הרג אדם באשר הוא אדם, יהודי או

שאינו יהודי, אויב או עמית, משאירים צלקת בנפש, מצריכים חשיבה ועיבוד. סיבות

מוצדקות אינן מחסנות מפני נזק נפשי, וכפי שלמדנו מפרשנות הנצי"ב גם לא

מהנטייה לחזור על המעשה בנסיבות בלתי מוצדקות. והלוואי ולא נגיע לכך.

פרופ' מנחם קליין

מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן

ועשית הישר והטוב

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" ומפרש

רבי יוחנן זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות

ישרים". אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים

בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא

צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה

ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם

ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

 (מתוך פירוש "העמק דבר" על התורה לנצי"ב

מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות

וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צותה

התורה, הוא שאמר ועשית הישר והטוב, ומפני שהיא סיבת השלום קרא אותה 'הישר והטוב בעיני

ה".

(רבינו

בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

 סכנת 'עבודה זרה'

גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

…שמזהיר לתלמידי

חכמים העוסקים בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד",

ומבואר מזה שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים,

וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב

ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה

ה' את עניי כי הגדיל אויב" (איכה

א, ט),

וביארנו להלן (כח, נט)

בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר

שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את

הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" דברים ד, יד)

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ובאתם וירשתם': שלא תאמרו

כבר נאמר 'לאלה תחלק הארץ' – לנו נתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל

תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים, כמו

שמפרש והולך.

(חזקוני דברים ד, א)

…ואשר אמר להם משה

תמיד, 'למען ייטב לך', 'ולמען תאריך ימים' (לעיל

ד מ)

'ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ' (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר

שאם יחטאו, לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה…

 (רמב"ן דברים ו , ה)

…וגמר אומר 'למען תחיו ובאתם וירשתם את

הארץ', ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו, להזהירם

שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (תורת כהנים אחרי, עי' רש"י ויקרא

טז א)

היה רבי אלעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו', ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל

תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן.

(אור

החיים דברים ד, א)

אָמַר

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה

עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת

בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים

טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה

הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל

תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת

יְיָ הִיא תִתְהַלָּלש. וְאוֹמֵר, 'תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים

מַעֲשֶׂיהָ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

– בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

(משנה תענית ד, ח)

כט"ו

באב וכיום הכפורים. קשה הוה ליה

למימר (היה צריך לומר) יום הכפורים קודם ט"ו באב, שזה בראשית השנה וזה בסוף. ונראה

לי דאפשר מנהג זה התחיל בישראל בט"ו באב קודם יום הכפורים, שאחר כמה שנים נהגו

בו גם ביום הכפורים. אי נמי (כמו כן) על הרוב יהיה התחלה בט"ו באב בראיה ראשונה

שרואה הבחור את הבתולה ונוטה לבו אליה, ובא הענין לידי גמר טוב בראיה השנית שרואה אותה

ביום הכפורים, כי הימים שביניהם מועטים, אך לא יזדמן שיהיה התחלת הענין ביום הכפורים,

וגמר הדבר בט"ו באב, דרב המרחק ביניהם ונשכח מהם. ונראה לי דכרמים אלו היו בתוך

העיר, דאין יוצאים ביום הכפורים חוץ לחומת העיר, ואע"ג דעל פי השכל אין ראוי לעשות

עסק זה ביום הכפורים, עם כל זה לא ביטלו חכמים מנהג זה ביום הכפורים, משום חבוב מצות

הנישואין, וגם להודיע כמה גדולה ויקרה היא, דאפילו ביום קדוש כזה פונים לדבר זה להתעסק

בו.

 (רבי יוסף חיים מבגדד (הבן איש חי) – בניהו בן יהוידע

תענית ל, ע"ב)